בוריס שץ

חזון ירושלים הבנויה

בוריס שץ היה איש חזון וחלומות. בשנת 1918 כתב את ספרו 'ירושלים הבנויה' בו תיאר כיצד תיראה ירושלים כ-100 שנים מאוחר יותר. בספר הוא יוצא למסע עם מורו בצלאל בן אורי, אמן ישראלי שחי כ-3000 שנים קודם לכתיבת הספר. אותו בצלאל מוזכר בתנ"ך כמי שבנה את כלי אוהל המועד ובעיני בוריס שץ היה בצלאל מופת לאמן העברי.

את תחילת המסע מתאר שץ מגג בית הספר 'בצלאל' שאותו לימים ייסד: "הדבר היה ביום השישי אחרי הצהריים, ב'בצלאל' כבר שבתה עבודה, החצר הורבצה לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכל נסגר, הושלך הס. הדממה הבלתי רגילה ב'בצלאל', המלא תמיד תשואות, השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה... בגן נאה על-יד תחנת-תעופה ניצבתי עם מורי. ונעל באווירון ונשב בו שנינו. כמעט רגע ואנחנו הגבהנו עוף ונדאה באוויר צח וזך תחת רקיע התכלת. מלמטה נראתה עיר יפה להפליא, המשתרעת על פני גבעות ובקעות ובה מגדלים רמים, כיפות, גגות, שטוחים בהירים, גנים, ברכות וגשרים גשורים מעל לבקעות. "מה זאת?" שאלתי את מורי. "ירושלים, ירושלים הבנויה".

"ירושלים הבנויה!' קראתי מתוך התפעלות, 'הבה נרדה נא למטה, אשעשע את עיני, אשמח את ליבי, ארוצה בשווקיה, אשוטט ברחובותיה, אראה נא הכל, כיצד נבנתה? מה עשו בה? איך חיים שם? השלום ל"בצלאל"? העודנו חי?' 'חכה! אל תיחפז' ענני מורי בבת צחוק טובה. 'הן אמן אתה וידוע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקווים הגדולים, אל הכלל, ואחר אל כל חלק וחלק לבדו, ורק אז נבין את ה"כלל" אל הנכון. וככה נעשה: אני אראך את פני ירושלים, לב הארץ, מלמעלה, מבחוץ, וגם את פני ארץ ישראל תראה ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא ניסע. את ירושלים עוברים ברגל לאורכה ולרוחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא. הרואה אתה?' הורה לי באצבעו על קבוצת בניינים בטבור העיר, 'זהו בית המקדש'..."

בוריס שץ נולד בליטא בשנת 1866 למשפחה חרדית. בחדר למד לימודי קודש ועברית אך אומנות הייתה בבחינת איסור "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". למרות האיסור לבוריס היה דמיון פורה והוא המציא רעשן מתוחכם שפרסם אותו כאמן בעל כישרון. בהמשך נחשף לספרות העברית החדשה והוא ניסה את כוחו בכתיבת שירה. בגיל 19, לאחר שסיים את לימודיו בישיבה בווילנה, נטש את לימודי התלמוד והחל ללמוד בבית הספר לאומנות. באותה תקופה הוא התוודע לתנועת 'חובבי ציון' ונשבה ברעיון של היהודי החדש בארץ ישראל העובד לפרנסתו בעבודת החקלאות.

החברה הישראלית בת ימינו, כפי שחזה אותה בוריס שץ בספרו 'ירושלים הבנויה', משלבת טכנולוגיה עם רוח התנ"ך מהמזרח, וישראל היא מרכז מדע ובעיקר יצירה. מרכז תעשיית היצירה היה בבית הספר 'בצלאל' שייסד בצלאל שם עסקו באומנות לייצוא עבור יהודי הגולה.

בחזונו של בוריס שץ, כפי שמתואר בספר 'ירושלים הבנויה', חיו בארץ כ-10 מיליון יהודים. בעולם לא היו מלחמות ושלום שרר בין יהודים וערבים שהתגיירו מרצונם. החברה הייתה שוויונית וכל רכוש היה זמני - כשאדם מת חזר רכושו למדינה. האדמות היו ציבוריות והוחכרו ליובל בלבד, שבתומו חזרה האדמה לעם.

צעדים ראשונים באמנות

את שנת 1887 לא שכח בוריס שץ. בשנה זו הגיע מפריז לווילנה מארק אנטוקולסקי שהיה אחד מהפסלים הנערצים עליו. בוריס הציג לו את עבודותיו וביקש ממנו ללמוד אצלו. אנטוקולסקי התרשם מאוד מעבודותיו של בוריס וניסה להכניסו לאקדמיה בסנט פטרסבורג אך הניסיון כשל. שנתיים לאחר מכן עבר בוריס לוורשה ועסק בהוראת רישום. בוורשה נחשף לאומנות הצרפתית הקלילה יותר מהאומנות הרוסית והחליט להשלים את הלימודים בפריז. הוא התגורר בעיר האורות כשש שנים שבמהלכן אף היה עד למשפט דרייפוס, ולפרנסתו עבד בעבודות זמניות, בין היתר כמתאגרף.

בחזונו, אותו הוא תיאר בספרו, ראה את אנשי העיר אוכלים יחד בחדרי אוכל משותפים המכונים 'אשל אברהם'. את המדינה מנהיגים אומנים ואנשי רוח והנשיא מלומד והוגה דעות. במקום כנסת יש רבנים אנשי סנהדרין. יום העבודה מתחיל בתפילה, בית המקדש קיים ועומד ועולים אליו לרגל. במקדש לא מקריבים קורבנות אלא הוא משמש כמוזיאון: "שם תיכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים". המדינה חילונית, הרפורמות בדת מאפשרות לאכול בשר וחלב ואף לעשן בשבת סיגריות בריאות, והלבוש הוא גלימות לבנות כפי שלבשו הערבים.

בשנת 1889 התחתן בוריס שץ עם בז'ניה, אומנית אף היא, ולזוג נולדה בת. "עכשיו זרחה שמשי, נשמתי חייתה. לבי רחב. בצימאון שאפתי את האוויר החמים, המקסים, המקיפני. התעוררתי באווירה של אהבה, עבדתי, למדתי ויצרתי". כך כתב כשנולדה בתו אנג'ליקה. אבל האידיליה לא החזיקה מעמד. ז'ניה התאהבה בתלמידו הצעיר של בוריס שץ והזוג התגרש: "המזל הרע הרחיקנו זה מזה בעודך פעוטה. החלטתי בצער לתלוש אותך מלבי ולהתחיל לחיות מחדש."

כשעלה ארצה הקים בוריס משפחה חדשה. בשנת 1911 נשא לאישה את ד"ר אולגה פבזנר ולזוג נולדו הבת זהרה והבן בצלאל, ושניהם הפכו לאומנים חשובים. לאורך השנים שמרה אנג'ליקה על קשר מכתבים עם אביה ובשנת 1948 עלתה לארץ והפכה לציירת.

בשנת 1918 התייחס בוריס שץ לנושא המין. ב"גן האהבה" שלו ניתן לשחרר יצרים מיניים באין מפריע, באלמוניות וללא התחייבות. הגן יהיה בעבר הירדן שם יכולים בני אדם "להשקיט את דמם ואת עצביהם". ולמען הסר ספק כי אין עוסקים בגן בדברים שאינם ראויים, על שער הכניסה כתוב 'לטהורים הכל טהור'. וכאילו חזה את בעיות המאה שלנו ציין בוריס שץ כי יש לעבור בדיקות רפואיות טרם הכניסה לגן. עוד מוסיף שץ כי יש להפסיק את התענוג כשהוא גורם לצער וכותב "אל תיכנס לתוך פתח סגור." בשנת 1895 הזמינו פרדיננד נסיך בולגריה לשמש כפסל החצר ולהקים אקדמיה לאומנות – שנים אלו היו תור הזהב של יצירתו.

הגשמת חלום בצלאל

פרעות קישינב ב-1903 זעזעו את בוריס שץ וקריאתו של מנחם אוסישקין ליהודים צעירים להתנדב לעבודה חקלאית בארץ ישראל גרמו לו לקבל את ההחלטה לעלות לארץ. באותה שנה נפגש עם הרצל וכך תיאר את הפגישה: "...וכשהרגשתי עצמי מוכן לכך ומזומן למסור עצמי לשם הרעיון, באתי לפני הד"ר הרצל להגיד את חלומי. שעה שלמה הרציתי לפניו את מחשבותיי. הוא ביקש לדעת הכל בפרוטרוט. בתוך עיניו החולמות חזיתי את הנשמה העברית העדינה. וכשסיימתי לדבר המתנתי בלב פועם: מה יאמר לזה. "טוב, נעשה את הדבר" אמר בלחש, אבל בהחלטה, ושאל "איזה שם תקרא לבית ספרך?" "בצלאל," עניתיו." לאחר הפגישה עם הרצל הפליג בוריס שץ לאמריקה כדי לארגן תצוגה בסנט לואיס. ב-1904, בעודו שם, קיבל את הידיעה המצערת כי ידידו הרצל נפטר. הוא פנה לאוטו וארבורג, נשיא הוועד הארצישראלי של הארגון הציוני, ולד"ר פראנץ אופנהיימר בבקשה שיקבלו על עצמם את קידום הגשמתו של רעיון 'בצלאל'. בשנת 1905 ייסדו שלושתם את 'חברת בצלאל' שהוקמה בברלין ויחד גייסו כספים להקמתו של בית הספר 'בצלאל'.

בחזונו של בוריס שץ לא היו אוספים פרטיים. האומנות היא רכוש הציבור והאומנים אינם משתכרים ממכירת אומנותם, אלא מקבלים את שכרם מן המדינה. האומנים גרים בשכונה ייעודית להם שנקראת 'נווה שאננים', זאת כיוון ש"האמן, כאיש-הרוח, צריך לשבת בשלווה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מענייני חול, לו דרוש אוויר מיוחד לנשימתו, עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנים כמוהו". מציאות זו עומדת בניגוד מוחלט לשאר התושבים החיים בכפרים הסובבים את העיר והמשמרים את מצוות עליית הרגל מדי יום ביומו. הם מגיעים בבוקר לעבודה ב'ירושלים הבנויה' וחוזרים בכל ערב למשפחתם בכפר.

בוריס ניסה מספר פעמים להקים מושבות אומנים ביריחו ובירושלים והקים אחת כזו בבן שמן עם פועלים תימניים - חיי המושבה היו קצרים מאוד.

בתחילת 1906 הגיע בוריס עם כמה מתלמידיו לירושלים ולאחר חודשיים, בהתרגשות עצומה, פתח את שעריו של בית-הספר לאומנויות 'בצלאל' בבניין שכור בסמטת אדלר 7 בירושלים. באותה עת התגורר אצל חוזה אחר אשר עסק במימוש חלומו החייאת השפה העברית הלא הוא אליעזר בן יהודה. שני החולמים הפכו לחברים טובים והיה ברור כי הלימודים ייערכו בשפה העברית. חמדה, אשתו של אליעזר בן יהודה הייתה מזכירת האקדמיה ובכך זכתה 'בצלאל' ליטול חלק בהחייאת השפה העברית.

בירושלים, יחד עם רחל ינאית בן צבי, ארגן את תא מפלגת 'פועלי ציון' שאיגד סתתים ופועלי דפוס, וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת 'ירושלים החדשה'.

את האקדמיה ראה בוריס מעבר לבית ספר לאומנות. וכך כתב: "באתי הנה (לארץ-ישראל) בכדי לסייע לעמי לעזוב את הגלות; רציתי לשחרר את עמיתי באמצעות האומנות... שאפתי ללמדם להיות אזרחים עצמאיים, העובדים למען עמם ולמען ארצם... רציתי לאסוף ניצוצות של אומנות יהודית בגולה ולרכזם במקום אחד, בכדי שישמשו לנו מדריכים בעבודתנו ומקור לגאווה..."

לאחר שהאקדמיה עברה למבנה הקבע הראשון ברח' שמואל הנגיד 12 החל בוריס שץ להקים מוזיאון שבו ריכז אוסף מגוון של יצירות אומנות ואנתרופולוגיה יהודית, ממצאים ארכיאולוגיים, אוסף זואולוגי ואוסף בוטני, וכן אוסף של מחצבי ארץ-ישראל.

סוף הדרך והמורשת

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגר 'בצלאל' ובוריס הוגלה על ידי העות'מאנים לדמשק ואחר-כך לצפת, שם כתב את ספרו 'ירושלים הבנויה'. בנוסף לציור, חריטה, פיסול וצורפות עסק בוריס גם בתיאטרון ואחד מחלומותיו היה להקים את 'תיאטרון בצלאל'. שץ נגע גם במוסיקה והיה חבר באגודת 'כינור ציון' שתפקידה היה להפיץ את המוסיקה היהודית.

בשנת 1929 נסגר בית הספר בשנית בשל קשיים כלכליים ובוריס נסע לאמריקה כדי לגייס כספים.

במרץ 1932 מת בוריס שץ בדנוור שבקולורדו והוא בן 66. גופתו הועלתה ארצה והוא נטמן בהר-הזיתים בירושלים. בשנת 1935, כשלוש שנים לאחר מותו של שץ, נפתח בית הספר החדש.

סיפור 'בצלאל' מתפרס בבתים ויצירות שונות בירושלים ותל אביב. כאמור, משכנו הראשון של בצלאל היה בירושלים בסמטת אדלר 7. מבנה הקבע הראשון היה ברחוב שמואל הנגיד 12 והבית בו התגורר בוריס שץ היה ברחוב בצלאל 3.

עבודות קרמיקה מבית היוצר של 'בצלאל', הניכרות באופיין הייחודי לבית הספר ומשלבות סיפורים תנ"כיים, כיתוב בשפה העברית וניחוח אוריינטלי, ניתן לראות על דלתות הכניסה של בית החולים 'ביקור חולים' בירושלים (רח' הנביאים 74), ובבית לדרברג בתל אביב (שד' רוטשילד 29 פינת רח' אלנבי 116).