בנטוויץ'

שושלת בנטוויץ'

הכינו לעצמכם כוס תה, הניחו בצד כל עיסוק אחר, כבו את הטלוויזיה והתרווחו על הספה כי הפעם אני לוקח אתכם למסע סבוך בין קשרי משפחה רבים, ואם תסיטו את מבטכם לרגע, אתם עלולים לאבד את הדרך. נא להדק חגורות ממריאים.

משפחת בנטוויץ' היא אחת השושלות הייחודיות ביותר שהשפיעו על ההיסטוריה הציונית, אף שאינה מוכרת לרבים. למשפחה זו שייכות דמויות בולטות רבות, בהן הצ'לנית תלמה ילין שעל שמה נקרא בית הספר לאמנויות בגבעתיים; ליליאן פרידלנדר, אשתו של המזרחן וההיסטוריון הרב ישראל פרידלנדר, אשר הקימה את בית דניאל בזיכרון יעקב; ניטה לנגה שהקימה יחד עם בעלה מיכאל את אחוזת לנגה בזיכרון יעקב ויוסף בנטוויץ' שהיה איש חינוך ומנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה בשנות החמישים.

הקשרים המשפחתיים של שושלת בנטוויץ' השתלבו גם במשפחות ידועות אחרות בהן הרברט סמואל שהיה הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי, משפחת אגרנט (בן המשפחה שמעון אגרנט היה הנשיא השלישי של בית המשפט העליון) ועוד. משפחת בנטוויץ' היה המשפחה היחידה שבבעלותה חלקת קבר פרטית בהר הצופים.

סיפורה הייחודי של שושלת בנטוויץ' זכה להתייחסות גם בתרבות הישראלית: בשנת 2015 יצא הסרט "סינדרום בנטוויץ'" של בן המשפחה הבמאי גור בנטוויץ', המתאר בהומור את קורותיה. גם נורמן בנטוויץ', בנו של הרברט, תיעד את ההיסטוריה המשפחתית.

הרברט בנטוויץ' והציונות

"בליל 15 באפריל 1897, הפליגה ספינת קיטור קטנה ואלגנטית מנמל פורט סעיד שבמצרים ליפו. על סיפונה היו שלושים נוסעים,21 מהם היו עולי רגל ציונים שבאו מלונדון דרך פריז, מרסיי ואלכסנדריה. מנהיג קבוצת העולים לרגל היה הגביר הנכבד הרברט בנטוויץ׳, הוא הסבא־רבא שלי. בנטוויץ׳ לא היה ציוני טיפוסי. בשלהי המאה התשע־עשרה היו רוב הציונים מזרח אירופים ואילו בנטוויץ׳ היה נתין בריטי. רוב הציונים היו עניים מרודים, בעוד הוא היה ג'נטלמן בעל נכסים. רוב הציונים היו חילונים אך הוא היה אדם מאמין. לרוב הציונים באותה תקופה הייתה הציונות הברירה היחידה, אך הסבא־רבא שלי בחר בציונות מרצונו החופשי. בשנות התשעים המוקדמות של המאה התשע־עשרה גמלה בליבו של הרברט בנטוויץ' ההחלטה: על היהודים לשוב ולהתיישב במולדתם העתיקה. " כך בחר העיתונאי הישראלי ארי שביט לפתוח את ספרו 'ארצי המובטחת'. לקשר בן ארי שביט והמשפחה נחזור מאוחר יותר.

השושלת מתחילה במתיאס, אביו של הרברט, שהיגר מהעיירה פייזר שבמערב פולין ללונדון בשנות ה-40 של המאה ה-19, כחלק מגל ההגירה היהודית שנבע מביטול זכויותיהם. שם המשפחה 'בנטוויץ' מיוחס ככל הנראה לשיבוש השם 'בן טוב איש' בלונדון. מתיאס היה רב שהתפרנס ממכירת תכשיטים, אך לא היה בעל חנות אלא נודד מעיר לעיר ומכפר לכפר, מציע את מרכולתו בין הבתים. מתיאס השתייך למיעוט היהודי האשכנזי באנגליה, שבה האליטה היהודית הייתה בעיקר ספרדית. עם הזמן למד את השפה המקומית, אימץ את לבוש הבריטים ולבסוף שינה את שמו למרקס שם שנשמע בריטי יותר. במהלך נדודיו הגיע לעיירה בדפורד שבדרום-מזרח אנגליה, שם פגש את רוז לוי, בת למשפחה יהודית ותיקה. השניים נישאו ועברו להתגורר בשכונת וייטצ'אפל בלונדון, שם נולד בנם, הרברט. עם השנים השתפר מצבם הכלכלי של בני הזוג, מה שאיפשר להם לעזוב את השכונה ולהשתלב בחברה הבריטית המבוססת, תוך שמירה על נאמנותם, הן לכתר הבריטי והן לעם היהודי.

בשנת 1877 סיים הרברט את לימודי המשפטים בהצטיינות. שלוש שנים לאחר מכן נשא לאישה את סוזי סולומון, בת למשפחה ציונית ופסנתרנית מחוננת. לאחר נישואיהם הקדישה סוזי את חייה למשפחה והשניים הביאו לעולם אחד-עשר ילדים... בהם גם שלישיות. מתוך רצון להגשים את חלומה המוזיקלי היא חינכה כל שלישייה כהרכב קאמרי. הראשון מכל שלישייה היה אמור להיות פסנתרן, השני כנר, והשלישי צ'לן. הילדים זכו לחינוך מעולה על ידי מורים פרטיים, והמשפחה עברה להתגורר ברחוב Abbey Road –, מקום המזוהה כיום עם אלבומם המפורסם של הביטלס.

בגיל 21 פתח הרברט משרד עו"ד אך במקביל הקדיש זמן רב לפעילות בקהילה היהודית. הוא ייסד שיעורי יהדות לילדי הקהילה, שימש כחבר ועד בבית הכנסת בשכונת סנט ג'ונס ווד בווסטמינסטר, ובהמשך אף הקים בית כנסת בהמפסטד. הרברט וצאצאיו, כמו יהודים בריטים רבים, יכלו להשתלב באופן מלא בחיי הממלכה ולהיעלם בין דפי ההיסטוריה אילולא נמשכו לרעיונות הציונות. הרברט היה בין הראשונים שהתלהבו מהשאיפה לשיבת העם היהודי לארץ ישראל. ביתו הפך מוקד למפגשים עבור מובילי התנועה הציונית באנגליה, החל מ'האוהל' – ארגון הגג של חובבי ציון בבריטניה שהוקם ב-1888 על ידי הקולונל אלברט גולדסמיד, קצין בריטי שהתגייר. כמו כן נמנה הרברט עם חברי 'מועדון המכבים' - מועדון ג'נטלמנים יהודי שבין חבריו היו הצייר סלומון ג'וזף סולומון (אחיה של סוזי), הסופר והמחזאי ישראל זנגוויל וההיסטוריון אלחנן נתן אדלר. זנגוויל תיאר את המועדון כ"ניסיון נועז לאגד כוחות יהודיים", לאו דווקא באמצעות אנשי ממון אלא באמצעות "אנשי מוח". מועדון המכבים קיבל חשיבות מיוחדת ערב הקונגרס הציוני הראשון, כאשר תיאודור הרצל ביקש את תמיכתו ברעיונותיו. ביומניו כתב כי המועדון הוא "המכשיר האידיאלי שאני זקוק לו יש בו אמנים, סופרים ואנשי רוח מכל התחומים".

בביקורו הראשון בלונדון, בסוף 1895, הציג הרצל שני רעיונות מהפכניים: האחד – כינוס נציגים מכל הקהילות היהודיות, רעיון שהתגלגל לקונגרס הציוני הראשון, והשני – משלחת סיור לארץ ישראל לבדיקת אפשרויות ההתיישבות. הוא חזר לבקר במועדון פעמים נוספות והמפגשים התקיימו בבית משפחת בנטוויץ'. ביקורים אלה הותירו רושם עז על המשפחה. לימים כתב הבן נורמן: "הרצל ביקר בביתנו לעיתים קרובות, ונוכחותו המפוארת, כבודו המלכותי וקולו היפה הפכו אותו לגיבור בעיני הילדים".

לפי חלק מבני המשפחה, הרברט עצמו היה בין מנסחי טיוטת הצהרת בלפור הראשונה, עדות להשפעתו העמוקה על הציונות המתהווה.

המסע לארץ ישראל

המסע לארץ ישראל בשנת 1897 תוכנן במשך למעלה משנה. מטרתו של הרברט הייתה להצית בלב האנגלים את השאיפה להתיישבות בארץ ישראל. להרברט הצטרפו ישראל זנגוויל, הרב ג'ורג' יוסף עמנואל, רבה הראשי של קהילת ברמינגהם וסמואל פין, סוחר בדים וחבר אגודת 'חובבי ציון' מסאות' שילדס. בין הנוסעים נמנו גם הנרי דיוויס, ממנהיגי הקהילה היהודית בברמינגהם, הצייר אייזק סנומן, אשר פלדמן, מהגר יהודי מרוסיה והמחזאי והעיתונאי סמואל לוי בן־שושן, שהתמנה באותה שנה לעורך השבועון The Jewish World. בנוסף הצטרפו אביגדור בירנסטינגל, סוכן מניות עשיר, ורעייתו קורדיליה, בתו של סוחר יהלומים מצליח. המסע שילב בין חוויית טיול לארץ אקזוטית לבין להט ציוני עז. באותם ימים המסע לארץ ישראל היה כרוך באתגרים לוגיסטיים וסיכונים רבים ולא מסע תענוגות. בדרכו לארץ, עצר הרברט בפריז ונפגש עם מקס נורדאו והברון אדמונד דה רוטשילד. משם המשיך לאלכסנדריה, שם התארח בביתו של הברון פליקס דה מנשה, אחד מעשירי יהודי העיר. לימים, על האדמות שרכש בארץ ישראל, הוקמו היישובים כפר אהרון, הרצליה, אבן יהודה, צור משה ונתניה.

ממצרים הגיעה המשלחת לנמל יפו ובדרכם לירושלים ביקרו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. בירושלים נפגש הרברט עם המורה דוד ילין, איש ציבור ומייסד מכללת דוד ילין, שהיה ממקימי הסתדרות המורים, ועד הלשון העברית ושכונת זיכרון משה בירושלים. לימים, המשפחות התקשרו בקשרי נישואין, כאשר בנו של דוד ילין נישא לבתו של הרברט.

את חג הפסח ציינו חברי המשלחת בירושלים, שאותה תיאר הרברט כעוצרת נשימה. בתום הביקור המשיכו לשכם, הר תבור, הכנרת ומשם, דרך ביירות, חזרו ללונדון. כששב לאנגליה באפריל של אותה שנה, היה הרברט נלהב עוד יותר מרעיון ההתיישבות האנגלית-יהודית בארץ ישראל. במהלך מסעותיו התפעל במיוחד מנופי הכרמל, ולכן קרא לאחוזתו שבמחוז קנט בשם 'חצר כרמל'. בנוסף, העניק את השם כרמל לאחת מבנותיו, ואף נכדתו, בתה של ליליאן בתו הבכורה, נקראה בשם זה. בשנת 1929 הגשים הרברט את חזונו הציוני הפרטי ועלה לארץ ישראל. הוא התגורר באחוזת לנגה בזיכרון יעקב, שנבנתה על ידי בתו ניטה ולסירוגין בביתו שבשכונת רחביה בירושלים. חלומו הגדול היה להקים אחוזה על הר הצופים ולשם כך רכש חלקת קרקע נרחבת בפסגת ההר. למרות שתכניתו לא יצאה לפועל במלואה, מרבית הקרקע נתרמה בסופו של דבר להקמת האוניברסיטה העברית, שנוסדה כעבור 28 שנים. עם זאת, חלקה קטנה בשולי הקמפוס נותרה בידי המשפחה ושימשה כבית קברות משפחתי. בית הקברות הקטן מכיל רק מספר מצומצם של בני המשפחה. עד להקמת אחוזת הקבר של משפחת שרון בחוות שקמים, הייתה אחוזת הקבר של משפחת בנטוויץ היחידה מסוגה בארץ ישראל. היא שוכנת בגן הלאומי האוניברסיטאי הסמוך לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. סוזי, רעייתו האהובה של הרברט, נפטרה בשנת 1915. שש שנים לאחר מכן, בשנת 1921, העביר את עצמותיה לירושלים והיא נקברה במרכז החלקה המשפחתית הקטנה. לימים נטמן גם הוא לצידה. בני הזוג, שהניחו את היסודות לשושלת המשפחתית, נקברו בקבר מוגבה במרכז החלקה, כאשר סביבם נטמנו ילדיהם ובני משפחה אחרים. החלקה נטועה בעצי ברוש צפופים וצופה אל נופי ירושלים. שער הכניסה לחלקה מעוצב בצורת אוהל מבטון, בהשראת האגודה הציונית-בריטית שבה היה הרברט חבר.

נורמן בין קהיר לירושלים

נורמן בנטוויץ' היה בן 14 כאשר אביו, הרברט, חזר ממסעו בארץ ישראל וסיפר לו בהתלהבות על חוויותיו. נורמן, כמו אביו, למד משפטים. בשנת 1908 הוסמך כעורך דין ובאותה שנה החליט לצאת למסע לארץ ישראל. להבדיל מאביו שיצא למסע בגיל 41, נורמן יצא למסעו בגיל 25, מה שהקנה לו אופי יותר הרפתקני. למסע הצטרפו בן דודו אלברט לואי, לאונרד שטיין, ואלברט מונטיפיורי חיימסון, שלימים כולם השתקעו בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. הקבוצה הפליגה לקהיר, ביקרה בירושלים והמשיכה לדמשק, לפני שחזרה לאנגליה. במהלך המסע תיעד נורמן את חוויותיו ביומנו וציין בהתלהבות שתלמידי הגימנסיה העברית דיברו עברית שוטפת. בעת ביקורו בקיסריה אף הציע להקים בה מגרשי גולף. בשונה מאביו שהתפעל מירושלים, נורמן ציין באיפוק כי "זו היא בלי ספק העיר האוריינטלית ביותר שבה ביקרנו." בשנת 1911 שב נורמן לביקור נוסף בארץ, הפעם בלוויית בן דודו, קולונל רוברט סולומון, שהיה עורך דין ולימים מנהל הקרן הקיימת. מסעם החל בקונגרס הציוני העשירי בבאזל, נמשך בפלשתינה ובדמשק והסתיים בעמאן שבעבר הירדן. במהלך מסע זה נפגשו עם אהרן אהרנסון, שעסק בהקמת תחנת מחקר חקלאית בזיכרון יעקב. ביומנו כתב נורמן בנחישות כי "אין שום מדינה שבה יוכל יהודי לקדם את עמו כמו שיכול יהודי בפלשתינה. אעשה את דרכי לשם ואשאיר באנגליה את חוסר יעילותה של כתיבה בלבד." כך גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה.

בשנת 1912 הגיש נורמן מועמדות לתפקיד משפטי בממשלת מצרים, ובסוף אותה שנה מונה לתפקיד בוחן בבתי המשפט של מצרים. כעבור זמן קצר עבר ללמד באוניברסיטת קהיר, שם לימד משפט בינלאומי. במצרים פגש נורמן את מנחם אוסישקין, מראשי הציונות ברוסיה, את הסוציולוג פרנץ אופנהיימר, ממייסדי ההתיישבות השיתופית במרחביה ואת ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד הארץ ישראלי. בקהיר גם הכיר את הלן קרוליין פרנקלין, בת למשפחת בנקאים יהודית מבוססת מלונדון. השניים נישאו בספטמבר 1915 והלן הצטרפה אליו לקהיר.

בתחילת 1915 ניסה נורמן להתקבל לגדוד נהגי הפרדות, יחידת תובלה שהוקמה באלכסנדריה בפיקודם של ג'ון פטרסון, קצין אירי פרוטסטנטי אדוק, ויוסף טרומפלדור. אולם, בשל היעדר ניסיון צבאי, נדחתה מועמדותו. זמן קצר לאחר מכן, כאשר שר המלחמה הבריטי פילדמרשל הורשיו קיצ'נר הקים כוח הגנה על מצרים וחצי האי סיני, נורמן הצטרף למאמץ המלחמתי. הוא קיבל דרגת סגן משנה, בעיקר בזכות השכלתו שכללה ידיעת השפה הערבית והיכרות עם הקהילה המקומית, ונשלח לפקד על חיל הגמלים, שמנה כאלפיים גמלים ורוכביהם. בראשית דצמבר 1917 הגיע חיל הגמלים שבפיקודו של נורמן בנטוויץ' למבואות ירושלים. כאשר חגג את חג הפסח בעיר באפריל 1918, נזכר כיצד חגג אביו את אותו חג בשנת 1897. כך הגיע נורמן לארץ ישראל עם הכיבוש הבריטי כלוחם וכמשחרר.

פקיד המנדט והביקורת

עם סיום הממשל הצבאי והמעבר לממשל המנדטורי הבריטי, מונה בנטוויץ' לתפקיד המזכיר המשפטי בממשלת המנדט על ידי הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, דודה של אשתו הלן. בעקבות מינויו רכשו בני הזוג בית חדש ומרווח הצופה על גיא בן הינום, ובמהלך שתים עשרה השנים שבהן התגוררה הלן בבית, הפך המקום למרכז מפגשים עבור בני האצולה המקומית ונכבדי העדות השונות. במקביל, הלן הקדישה עצמה להקמת מסגרות חינוכיות לילדים יהודים וערבים. בספר זיכרונותיה תיארה הלן את האירועים שהתקיימו בביתם כ"חיי חברה עליזים". בנטוויץ' מילא תפקיד מרכזי בגיבוש הקוד המשפטי המנדטורי, אשר חלקים ממנו אומצו מאוחר יותר על ידי המחוקק הישראלי. קוד זה היה מבוסס על החוק העות'מאני, תוך התאמות לשלטון הבריטי, ובהמשך אומצו גם קודים משפטיים מערביים, בעיקר מן המשפט הצרפתי. הבריטים העדיפו לשמר את המסגרת המשפטית הקיימת כדי למנוע התנגדות מהאוכלוסייה המקומית. למרות פועלו, בנטוויץ' נתפס כדמות שנויה במחלוקת הן בעיני הערבים, שראו בו ציוני נלהב, והן בעיני היהודים, שתפסו אותו כמשתף פעולה עם הבריטים. בעקבות הביקורת משני הצדדים, נודע שמו ברבים. העוינות כלפיו הגיעה לשיאה בנובמבר 1929 כאשר פועל פלסטיני ניסה להתנקש בחייו. הוא נפצע בירכו אך הצליח להימלט למשרדו. המקרה זכה לכותרות בעיתונים רבים. המתיחות סביבו נמשכה גם לאחר פרישתו מהממשל הבריטי ומעברו לאוניברסיטה העברית, שם עמד בראש הקתדרה למשפט השלום הבינלאומי שלימים הפכה לחוג ליחב"ל. בטקס חנוכת הקתדרה התפרצו לאולם פעילים רוויזיוניסטים, בהם אב"א אחימאיר ובנציון נתניהו, ומנעו ממנו לשאת את הרצאתו תוך קריאות גנאי נגדו. שמועה רווחה כי בהפגנה זו הכיר בנציון נתניהו את צילה סגל, לימים רעייתו ואם ילדיו בנימין, עדו ויוני.

מבקריו של בנטוויץ' ראו בו את התגלמות הכישלון הציוני, שכן לצד עברו כפקיד בממשל המנדטורי, הוא נחשד בתמיכה ברעיונות הדו־לאומיים של אגודת 'ברית שלום', טענה ללא בסיס, כפי שהבהירו אנשי האגודה עצמם. חיים ארלוזורוב כתב ביומנו ב־1932, בעקבות האירועים באוניברסיטה: "מר בנטוויץ' נהג לשבת בין שניים, ואולי שלושה כסאות. הערבים ראו בו ציוני חסר מעצור, הבריטים הפקירוהו כי היה יהודי, ואילו היהודים ראו בו דמות הרוצה להיות אובייקטיבית עד כדי כך שהוא מעדיף לעשות עוול לעמו מאשר לעורר חשד של חוסר צדק כלפי אחרים."

בשנת 1951 פרש בנטוויץ' מהאוניברסיטה העברית ושב לאנגליה, שם התמסר לכתיבה ופרסם ספרים רבים על משפט בינ"ל, ציונות ויהדות. בשנות השישים הקדיש מאמצים רבים למען יהודי אתיופיה. הוא הכיר אישית את הקיסר היילה סלאסי עוד מימי מלחמת העולם השנייה, ובזכות קשריו עמו השיג את רשותו לקדם פעילויות שונות לטובת הקהילה היהודית האתיופית.

נורמן בנטוויץ' נפטר בלונדון באפריל 1971, בגיל 88. רעייתו הלן, שכיהנה באותה עת כראש העיר בפועל של לונדון, האישה הראשונה בתפקיד זה, ליוותה את ארונו עד נמל התעופה בלבד, שם נפרדה ממנו במילים "כאן נפרדות דרכינו". בעוד היא בחרה להיקבר באנגליה, עצמותיו של נורמן נטמנו בחלקת המשפחה בהר הצופים. הזוג בנטוויץ' נותר חשוך ילדים, ולאחר מותו הוריש נורמן את כל הונו לאוניברסיטה העברית.

ענפי המשפחה והמורשת

מי שאינה קבורה בחלקה המשפחתית היא תלמה ילין, אחותו של נורמן, שעל שמה נקרא בית הספר לאמנויות בגבעתיים. תלמה, שגדלה בבית שטיפח אהבה למוזיקה, נודעה כנגנית צ'לו מחוננת ונישאה לאדריכל אליעזר ילין, בנו של המורה דוד ילין. יחדיו נמנו על מייסדי שכונת רחביה בירושלים, וביתם ברחוב רמב"ן 14 היה הבית הראשון בשכונה.

באחוזת הקבר טמון גם ישראל פרידלנדר, רב, מחנך, חוקר מקרא ומזרחן, אשר נישא לליליאן (חבצלת רות), בתו הבכורה של הרברט. פרידלנדר נרצח באוקראינה בשנת 1920 כשהיה בשליחות מטעם ארגון הג'וינט שבשנת 2001 הביא את עצמותיו לקבורה בהר הצופים. מצבתו המרשימה, בצורת אובליסק לבן, נושאת את סמל הג'וינט והיא עדות אילמת להקרבתו.

שנתיים לאחר הירצחו, עלתה אלמנתו ליליאן לארץ ישראל עם ילדיהם והשתקעה באחוזת לנגה שבזיכרון יעקב בית האחוזה שהקימו אחותה ניטה ובעלה מיכאל לנגה. ניטה ומיכאל, שנותרו חשוכי ילדים, הורישו לאחר מותם את האחוזה לליליאן. עם פטירתה בשנת 1954, נקברה ליליאן לצד אחותה וגיסה בבית הקברות בזיכרון יעקב.

דניאל, בנם של ליליאן וישראל פרידלנדר היה פסנתרן מחונן, אך סבל ממחלת נפש והתאבד בגיל 18 בסנטוריום לחולי נפש בשיקגו. מצבתו, המעוטרת בנבל ותווים, נושאת את צלילי הפתיחה של הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט וכן את הפסוק מספר דניאל: "וְאַתָּה, לֵךְ לַקֵּץ; וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ, לְקֵץ הַיָּמִין". לזכרו הקימה אמו את בית דניאל, מרכז מוזיקלי ובית נופש לאמנים. בתם כרמל (נכדתו של הרברט) נישאה לשופט שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון.

ניטה ומיכאל לנגה עלו לארץ ב-1912 ובנו את אחוזת המשפחה המפוארת ששימשה גם כמוקד תרבותי חשוב. עם זאת, חייהם הסתיימו בטרגדיה כשניטה הלכה לעולמה בנסיבות מסתוריות ומיכאל שלח יד בנפשו שלוש שנים לאחר מכן.

בת נוספת של הרברט, דורותי, התנצרה ועברה לחיות במנזר, דבר שהוביל את אביה לשבת עליה שבעה ולנתקה מהמשפחה. גם אחותה מרג'ורי, שהיתה כנרת מוכשרת, התנצרה לאחר מות אביה והקדישה את חייה לארגון קונצרטים בבית דניאל.

חלק מבני המשפחה התמסרו לעולם החינוך: בנו של הרברט, יוסף בנטוויץ', שהיה נשוי לשרה, בתו של ד"ר הלל יפה שהיה מראשוני הרופאים בארץ, הפך למנהל בית הספר הריאלי (השני) בחיפה וזכה בפרס ישראל לחינוך. ילדיו המשיכו את המסורת: האמנית רחל שביט, אמו של העיתונאי ארי שביט, נקברה באחוזה בהר הצופים, פרופ' צבי בנטוויץ', מחלוצי חקר האיידס, פרופ' מיכה בנטוויץ', חוקר פיזיקה, וד"ר שושנה קיני, מחנכת וממייסדי מקיף ג' בבאר שבע.

סיפור משפחתי זה משתרע על פני דורות ויבשות. כל אחד מבני המשפחה הטביע בדרכו את חותמו,בין אם בחינוך, במשפט, במוזיקה או באמנות. קורות המשפחה שזורים בנוף התרבותי של ארץ ישראל ומורשתם חיה גם היום.