דוברובין

יואב דוברובין עולה לארץ

היה זה חיים קלווריסקי-מרגלית, פקיד יק"א, שבתחילת המאה ה 20 סבר שכדי להעלות את הרמה העלובה של מרבית החקלאים היהודים יש לייבא מרוסיה כמה גרים שנחשבו לעובדי אדמה מנוסים. ניסיונם העשיר, תכונותיהם והישגיהם עוררו קנאה. הם הסתפקו במועט, היו עובדים חרוצים ולא התלוננו. במשך השנים דעכה אש הקנאה בין המתיישבים לגרים. האיכרים בגליל למדו את רזי עבודת האדמה, ובני הגרים יצאו ובאו בבתיהם, ואף נישאו לבנותיהם.

הנודע מבין הגרים היה יואב דוברובין.

יואב דוברובין, עלה ארצה בשנת 1903, בהיותו בן 72. קלווריסקי הציע לו נחלה בת 650 דונם אדמה ביסוד-המעלה ללא תשלום. יואב הגאה הגיב: "האיכרים ברוסיה היו אומרים: איכר המקבל נחלתו ללא מתת-כסף, חשרת הרוח תבוא ותיקח זאת ללא תמורת הכסף".

בתחילת המאה ה-20 נסעו מאיר דיזנגוף וד"ר הלל יפה לעיר קובנה במטרה לעודד עלייה. הם הזמינו את יהודי העיירה לכנסים בהם ניסו להלהיבם לעלות ארצה. השניים השתמשו באלמנטים שונים כדי לעודד את העלייה: מהארץ המובטחת, ארץ אבותינו, דרך חיי פנים עצמאיים ועד קיום מצוות התלויות רק בארץ. ד"ר יפה סיפר שמדי יום בא אדם מזוקן, התערב בקהל היהודי ושאל על ירושלים, הכרמל וים הגליל, התעניין באקלים הארץ, תושביה, אורחות החיים ועבודת האדמה. הוא סיפר לשני השליחים, שהוא נוצרי ממשפחה שומרי שבת, סובוטניקים המאמינים בתנ"ך וכי למשפחתו יש נחלאות ואחוזות באסטרחן שעל שפת הוולגה. זה היה יואב דוברובין.

בין דוברובין וד"ר יפה נרקמה ידידות, וכעבור שנתיים וחצי דוברובין ומשפחתו עברו גיור כהלכה. הוא ומשפחתו חזרו לאסטרחן וכשהחליטו לעלות לארץ ישראל ולהיות בה עובדי אדמה, מכרו בסכום כסף גדול את אחוזתם. הם הביאו עמם מחרשות, עגלות, כלי זריעה וקציר, כלי דיש, אוכפים ומחבצה להפרדת חלב. בדרכם ארצה עברו דרך אודסה, והביאו ספר תורה, שנמצא עד היום בבית-הכנסת ביסוד המעלה.

האחוזה ליד יסוד המעלה

יואב דוברובין רכש בכספו את השטח הסמוך ליסוד המעלה ובנה אחוזה בעלת חצר מרובעת רחבה, מוקפת חומה, שכל פתחיה פונים לתוך החצר, מה שמקשה לפרוץ, לשדוד ולהתנפל. האחוזה נמצאת עד היום מחוץ למושבה. בני המשפחה שיפצו והעמיקו באר-מים קיימת, עד שהגיעו לשפע מי-תהום.

משפחת דוברובין גידלה באחוזתה שוורים, פרות, סוסים, עופות, ובביצת החולה הסמוכה רעתה להקת אווזים ענקית. תוך תקופה קצרה הם פיתחו משק חקלאי מסודר. בעזרת הציוד החקלאי שהביאו עמם וידיעתם את תורת מחזור הזרעים, הם הניבו יבולים גדולים. אבל יואב דוברובין לא הסתפק בכך. הוא יצא חזרה לרוסיה, ובשובו הביא כלי-עבודה שסייעו יותר בהעלאת הרמה החקלאית של האחוזה.

מדי בוקר היה יוצא עם ארבעת בניו לעבודת השדה. בניו היו בחורים כארזים, חזקים, גבוהים ועובדים להפליא. יואב היה נעצר בהליכתו בשדות התירס, פורש ידיו לצדדים ומודה לריבונו של עולם שזיכה אותו ואת משפחתו להיות עובדי-אדמה יהודים בארץ ברוכה זאת.

בשנת 1922 נערכה במושבה ראש-פינה תערוכה חקלאית. בתערוכה התקיימה תחרות 'מי הוא החקלאי בגליל בעל השור הכבד ביותר'. התקינו משקל (קבן) גדול, והגיעו 26 משתתפים.

דוברובין היה מספר 14 ברשימה. כאשר השור שלו עלה על המשקל נקרעו הקפיצים והמשקל התפרק ודוברובין קיבל מדליה על גידול השור הכבד ביותר בגליל. משפחת דוברובין הייתה מושא להערצה ולקנאה. שמם החל להתפרסם בסביבה והם קיבלו אורחים חשובים וחקלאים סקרנים שרצו להידמות להם.

המלריה והאובדן במשפחה

אחוזת דוברובין שכנה ליד ביצה והקדחת הכתה בדוברובינים ללא רחם. הראשון מבני משפחת דוברובין שנפל לידיה היה הבן יעקב והוא בן 25 שנים ולו אישה בהריון ובת. יואב דוברובין ובניו לא נואשו והוסיפו לעבוד את אדמתם, אבל המלריה לא הרפתה מהם ותקפה גם את הבן אברהם. הוא השאיר אחריו אישה וילד. לאלה שבאו לנחם אותו אמר יואב דוברובין: "אל תבכו למתים. אין להרהר אחר מידותיו של אלוהים, ואשר לרכוש, הלא ידעתם בני, כי לא לעשות רכוש באתי לארץ ישראל. הימים הקשים גם הם לא לעולם יעמדו, והנה בכל העיתות אשר עברו עלינו ובכל הפורענויות לא שמעתי מפיכם אף פעם מחשבה לעזוב את הארץ. סימן טוב הוא לכם בני אות הוא כי אתם נאמנים לי…"

באותה שבת הגיע יואב להחלטה: חובה עליו להציל את שני נכדיו הנמצאים אתו באחוזה. הוא החליט לנטוש את בית האחוזה, להשאיר במשק את הבן המבוגר יצחק, להתרחק מהביצה, מהאנופלס והמלריה ולעבור למושבה ראש פינה השכנה. הוא גידל שם תרנגולות ואווזים, עיזים, עדר-כבשים וגם שלוש פרות. מאחורי הבית סיקל חלקה, ובה גידל ירקות.

אך הגורל התעלל במשפחה זו. הבן אפרים, שחרש בכרם הזיתים עם השור, נעקץ על-ידי זבוב, ויואב בן ה-95 קבר גם את בנו הצעיר שהותיר אחריו את אסתר כשהיא בהריון. לרוע המזל, כעבור שלושה חודשים ירדה אסתר להשקות את הכבשים במעיין, כרעה ללדת ונפטרה. יואב ואשתו רחל טיפלו בשני הנכדים. לאחר חמש שנים נפטרה רחל ויואב בן המאה המשיך לחיות בגליל כשהוא מטפל במסירות בשני הנכדים. יואב דוברובין נפטר בגיל 104.

בתחילת 1967 היה יצחק דוברובין הבן הבכור שנותר להחזיק את האחוזה. יצחק כבר היה איש זקן מאוד, שנאחז בציפורניו באחוזה הגלילית. כתב העיתון 'במחנה נח"ל', נחמן שי ביקר אצלו באותה עת, וכך תאר: "אחוזת דוברובין, 1967-1966, למי זה משנה בעצם? ליצחק ודאי שלא, 'איזו שנה היום, אני יודע, אני?' בחדרו-מטבחו מצוי עיתון מינואר 1964. להוציא את המזון, זה החפץ הטרי ביותר. הקוקיה על הקיר נופצה מן הסתם אי-שם בשנות ה-40 המוקדמות ולידה מתנוססת בגאווה תעודה המעידה כי משפחת דוברובין זכתה בציון-לשבח בתערוכה החקלאית שנערכה בשנת 1927, בחסות הוד מעלתו הנציב העליון הלורד פלומר, 'זה שלנו', הוא מתחייך... אין כמוהו אוהב לקפוץ מסוסתו אל גן הילדים, הדבוק לדרך העפר המוליכה לביתו, לשחק עם הזאטוטים החמודים. הללו, יש לציין, אינם חוסכים אהבה מ'דוד', בעצם 'סבא', יצחק... 500 מטר של בוץ מפרידים בין ביתו של דוברובין לבין המושבה, אך אלה הם 500 מטר שכל פסיעה בהם מחזירה אותך לאחור, אל תחילתה של יסוד-המעלה. מוזיאון היה צריך לעשות מן הבית הזה…"

יצחק דוברובין נשאר לטפל במשק שביסוד המעלה. על-אף גילו המופלג, צועד היה זקוף בשדות אחוזת אביו, ולידידיו אמר נחרצות: "את יסודקה שלי לא עוזבים". בגיל 92 נחלש יצחק ובשנת 1968 הועבר לבית אבות בגדרה לא לפני שהעניק למדינת ישראל את האדמות ובית האחוזה.

האחוזה שופצה והפכה למוזיאון וארכיון המספר את סיפורה ההרואי של משפחת דוברובין ואת סיפורה של המושבה יסוד המעלה.