הצילום והדגל הלאומי

כשפותחו הצילומים התברר כי כל מה שנקלט בעדשת המצלמה היה הקיסר רוכן על סוסו ו... קצה רגלו השמאלית של הרצל. כדי לשחזר את האירוע צולם הרצל שוב על גג המלון ביפו ושתי התמונות אוחדו לאותה תמונה מפורסמת של הרצל והקיסר במקווה ישראל. במקום בו נערך המפגש ההיסטורי יש כיום פסל המתאר את המעמד.

מעבר לאותו צילום מפורסם הותיר לנו דוד וולפסון סמל מפורסם, כפי שהוא עצמו סיפר: "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז היתה, אחת, לא גדולה אך גם לא קלה. היה בה משהו מן הפרובלימה העברית הגדולה. באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל, לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו, טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי."

מילדות קשה לציונות

דוד וולפסון נולד בליטא בשנת 1855. הוא גדל בבית חרדי וכשבגר עבר לממל שבגרמניה, שם חבר לרב ד"ר יצחק רילף שקירב אותו לציונות ולשפה הגרמנית. בגיל 18 התגורר בביתו של דוד גורדון, עורך עיתון 'המגיד' ומראשי חובבי ציון. ימיו של וולפסון כסבל בשוק ומוכר גפרורים, רק כדי לקנות בסוף כל יום פת לחם להשקיט את רעבונו, היו קשים מאד.

לאחר מספר שנים של דחק התקבל לעבודה כסוכן בחברה גדולה לממכר עצים שבעליה היה יהודי, שם התגלו כישוריו האמיתיים. הוא היה ישר וכריזמטי והצלחתו במכירות היתה גדולה. הצלחה זו נטעה בו ביטחון והוא הפך לסוחר עצים עצמאי עשיר. בגיל 25 נישא לפאני. כשפאני הרתה לא היה מאושר ממנו אך בנם נפטר בעת הלידה והם נותרו חשוכי ילדים.

בשנת 1884 פתח וולפסון סוכנות בשם 'ברנשטיין את וולפסון'. הוא היה מחשובי הקהילה היהודית בממל ואף מימן את בניית בית-כנסת במקום. כעבור ארבע שנים עבר לקלן, העיר הגדולה והחשובה בלב גרמניה, שם עסק במסחר בעצים לאדני מסילת הברזל. גם שם היה לאחד מהסוחרים והעסקנים החשובים בעיר. בד בבד החל בפעילות ציונית יחד עם יצחק בודנהיימר, ממנהליה הראשונים של הקרן הקיימת לישראל, והקים את 'החברה לקידום החקלאות היהודית בסוריה ובארץ ישראל'.

חייו של דוד וולפסון השתנו לאחר שקרא את 'מדינת היהודים. "כשקראתי, הרגשתי שהייתי לאחר" כתב. הרצל, מחבר הספר, היה אז ד"ר צעיר למשפטים. דוד וולפסון נפגש איתו וכך נולדה חברות עמוקה. במשך השנים הפך וולפסון לאיש סודו של הרצל והיה נאמן לו גם בימים הקשים ביותר. הרצל העריך אותו מאד ואף הנציח אותו בספרו 'אלטנוילנד' בדמותו של דוד ליטבק. באוגוסט 1896 כתב הרצל ביומנו: "בברלין הייתה התנגדות נמרצת אלי. וולפסון לבדו היה על צדי ובעמלו הצליח למנוע את הציונים מנקיטת עמדה שלילית כלפי בגלוי". בסוף שנת 1898 כתב לו הרצל: "דאדה הטוב שלי! (שם החיבה שהעניק לו הרצל), למען השם אל-נא תיתן לעניינים להירדם, שאם כן הרי כל עמלי לריק, כל ההישגים לשווא וכל עבודתי משותקת". ודוד וולפסון ענה לו: "הרגע-נא, ידידי היקר, דאדה שלך אינו ישן!"

כשנוסד הבנק הציוני הראשון, שוולפסון היה ממקימיו, הוא מונה להיות נשיאו הראשון. הרצל ראה בו את כל התכונות והכישורים המתאימים לתפקיד: יושרה, הבנה בכספים ועסקים וראיית היעד הסופי. כשהיה צריך להכריע האם להלוות כסף לתורכיה ששלטה בארץ כדי לקבל ממנה זיכיון להקים מדינה בארץ או כפי שביקשו אחרים להשקיע בחקלאות בארץ, העדיף וולפסון את התורכים וכך הפך את הבנק לאמצעי פוליטי.

דוד וולפסון הביא לתחייה מחדש את השקל, כפי שסיפר: "כשדנו המרצים בקונגרס על מס-הכסף אשר כל ציוני חייב להכניס להסתדרות, לא מצאו שם למס זה. יש שכינוהו בשם 'בייטראג', אחרים בשם 'קונטריבוציון' וכולי. למראה הערבוביה הזאת התחלתי לחשוב על השם שישביע רצון כולם ומצאתי כי אין שם יותר נאה מן השם 'שקל'. רק השמעתי את הצעתי והנה היה השם הזה לקניינו של כל נואם". וכך דמי החבר השנתיים להסתדרות נקראו שקל שערכו היה פרנק אחד.

בראש התנועה אחרי הרצל

מותו של הרצל בשנת 1904 היה לא צפוי. ההנהגה הציונית המדינית נותרה ללא יורש ומשבר חמור פקד את התנועה. בתחילה הוצע התפקיד למקס נורדאו וכשזה סרב, הסכים וולפסון להיכנס לנעליו של הרצל כאשר הוא מנמיך ציפיות ואומר: "אך הרצל שני לא יהיה לנו". הוא החל לכהן כנשיא התנועה מהקונגרס השביעי בשנת 1905.

בצוואתו כתב לו הרצל: "תמיד חשבתיך לנאמן הנאמנים אשר לי. היה שלום, דאדה, ואל תשכחני" ומינה אותו כאפוטרופוס של ילדיו לאחר מותו.

מרגע זה לקח וולפסון את המושכות וראשית ניגש לארגן מחדש את התנועה. תחילה עברו המשרדים מווינה לקלן, נחום סוקולוב מונה למזכיר הכללי ועיתון התנועה 'די וועלט' שעד אז יצא בגרמנית, הודפס בשפה העברית בעריכת סוקולוב ושמו החדש היה 'העולם'.

בינואר 1906 יזם וולפסון בבריסל את הוועידה העולמית לבעיות ההגירה ובאותה שנה חידש את המו"מ עם אנגליה בעניין הקמת התיישבות יהודית באל-עריש. בעת ביקורו בדרום אפריקה לקראת סוף השנה קיבל וולפסון את הכינוי 'מלך יהודי בלתי-מוכתר'. בקונגרס השמיני מונה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית (באותם ימים היה התפקיד מקבילה לראש ממשלת היהודים), תפקיד בו החזיק עד התפטרותו בשנת 1911.

ביולי 1908 יצא בחברת סוקולוב לסן פטרסבורג כדי להיפגש עם ראש ממשלת רוסיה פיוטר סטוליפין, שם התקבל בחום והובטחה לו התמיכה ברעיון הציוני ואף הקלות ליהודים שבמדינה. באותה שנה ביקר גם בהונגריה וגם מהם זכה להכרה ברעיון הציוני. באותם ימים הוקם ביפו המשרד הארצישראלי בהנהלתו של ד"ר ארתור רופין, אבי ההתיישבות העובדת בא"י, והבנק הציוני שהקים וולפסון התרחב והזרים חמצן כלכלי לאגודות השיתופיות של המתיישבים בארץ. כך הפך הבנק למוסד הכספי החשוב ביותר עבור התיישבות היהודית בארץ.

למרות כל זאת דוד וולפסון לא היה הרצל ולא זכה לכבוד כמותו. בנאום שנשא בקונגרס התשיעי בשנת 1909 אמר בכאב רב "מאשימים אותי בשצף קצף בכל אשמה שבעולם. האחד תובע ממני שאהיה נשר, השני תובע ממני שאהיה אריה. במילה אחת: הם דורשים, שאהיה הרצל". אך אחרי כל זאת נבחר מחדש לנשיאות והודיע בגאווה כי לראשונה המשרד הראשי נקי מכל חובות.

לקראת 1910 חלה ועבר לאחוזה שרכש בפרנקפורט. שנה לאחר מכן התפטר מהנשיאות ופרש מכל פעילות פוליטית. כולם הודו לו וציינו "כי לא רק שידע לשמור על ירושתו הגדולה של הרצל, אלא אף הצליח להגדילה". אפילו מתנגדיו הודו לו. מנחם אוסישקין שהיה אחד המתנגדים נפרד ממנו במילים: "חפץ אני להיפרד מגיבור הקונגרס הזה, מדוד וולפסון. גיבור הוא על-פי מאמר חז"ל: "איזה גיבור - הכובש את יצרו."

להרצל ורעייתו יוליה נולדו שלושה ילדים. בצוואתו הורה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופסים על ילדיו. עם פטירתו של הרצל הסתבר כי השאיר את משפחתו ללא מקורות הכנסה נאותים (פאולינה הייתה אז בת 14, האנס בן 13 וטרודה בת 11). את האחריות על היתומים הצעירים (גם מבחינה כלכלית) קיבלו על עצמם שלושת האפוטרופוסים והתנועה הציונית. טרודה הצעירה נשלחה בתחילה להתגורר אצל דודתה אלה, אך עם פטירת רעייתו של וולפסון עברה לגור בביתו וסייעה לו הן בניהול משק הבית והן בענייני התנועה הציונית. טרודה היא היחידה מילדיו של הרצל שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין צ'כי שהיה חברו של וולפסון ולזוג נולד ילד, נכדו היחיד של הרצל. היא עצמה מתה ברעב במרץ 1943 במחנה טרייזינשטאט ובנה התאבד כשהתבשר על מותה.

בקיץ 1914 שכב וולפסון בסנטוריום בהמבורג וכשעצם את עיניו לנצח, עמדה לצד מיטתו טרודה שאהבה מאד את 'דוד דויד'. דוד וולפסון נקבר בבית-העלמין של קלן.

את כל הונו הוריש וולפסון למטרות ציוניות ומכספו הוקם בניין בית הספרים הלאומי בהר-הצופים בירושלים שנקרא 'בית דוד וולפסון' וכיום שוכנות בו הפקולטה למשפטים וספריית המשפטים. בצוואתו הקדיש סכום כסף להעלאת עצמותיו של הרצל ארצה ובשנת 1952 הועלו לארץ גם עצמותיהם של וולפסון ורעייתו ונטמנו בהר הרצל בירושלים. על שמו נקראו קיבוץ ניר דוד (במקור תל-עמל), גבעת וולפסון בכרמל ורחובות ברחבי הארץ.