הדסה למפל

המאבק על הדרך לירושלים

ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר ההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ, החלה מלחמת העצמאות. עד אפריל 1948 התאפיינה הלחימה בערים מעורבות כצפת וירושלים ולחימה על צירי התנועה שהובילו לישובים נצורים. באמצעות השיירות הממוגנות קיבלו הישובים הנצורים אספקת אוכל, תרופות ותחמושת. במהלך חודש מרץ נהרגו 83 לוחמים ועשרות נפצעו. היה ברור כי לא ניתן להמשיך כך.

בשלב זה הוחלט להשתלט על שטחים לאורך הדרכים והדרך הראשונה שנבחרה הייתה הדרך לירושלים. המערכה על הדרך לירושלים התחלקה בין המערכה המזרחית שכללה בעיקר את הקרבות על הקסטל, והמערכה המערבית שכללה את לטרון ושלטה על הכביש שעבר בסמוך אליה.

השקפתו של דוד בן גוריון לגבי הדרך לירושלים הייתה ברורה: "אין לטרון - אין כביש (לירושלים), אין כביש - אין ירושלים, אין ירושלים - אין מדינה". בין 24 במאי ל-18ביולי 1948 נערכו על לטרון חמישה קרבות קשים שבהם נהרגו 168 חיילים.

מסע הבריחה מפולין מזרחה

הלנה למפל נולדה בפולין בפברואר 1929 למשפחה יהודית אמידה אך מנותקת מהמסורת. מסע הנדודים של הלנה בת העשר החל באוגוסט 1939 אז ברחה המשפחה מחשש לפלישת הגרמנים. ראשית עברו למחוז המזרחי באזור טרנופול בפולין. כמה שבועות לאחר מכן עברו לקרובי משפחה בלבוב, שם יכלה הלנה לקרוא בספרייה העשירה בבית הדוד. בשל קשיים נאלצה המשפחה לנדוד לאזור הרי הקרפטים והאב החל לעבוד במנסרת עצים. ביוני 1940 נשלחו בני המשפחה מזרחה בקרונות רכבת לבהמות לעומק מרחבי סיביר. אחרי 18 ימים הגיעו למחוז טומסק, שם שהו שישה שבועות בלבד, אז נשלחו לאורל. ההורים עבדו ביער ושתי הבנות יצאו לעמוד בתורים לחלוקת אוכל. ההורים שנחלשו הבינו כי לא יוכלו לתמוך בהלנה והחליטו לשלוח אותה לבית יתומים, שם נגזז שערה.

וכך כתבה הלנה ביומנה: "אם רצונך להקשיב, אספר לך [...] הגענו לאוזבקיסטן הלוהטת. תחילה היה לנו שם רע מאד. מאוחר יותר קיבל אבא עבודה במשרד לפליטים פולנים ואיכשהו גלגלנו את חיינו בעוני. ארבע מאות גרם לחם נקודות ואבא - חמש מאות. זה לא עזר הרבה, הרעב המשיך בשלו. ואחר כך החורף הנורא, היוקר, ובחדר כפור ומחסור ואבא חולה והנה חלו אמי ואחותי ואני נאלצתי ללכת לבית יתומים דבר שלא הורי ולא אני רצינו בו. מוצא אחר לא היה."

הלנה למפל וילדים אחרים מבית היתומים הגיעו באוגוסט 1942 לטהרן. הם המתינו לקבלת רישיונות עלייה לארץ מהבריטים ושנה לאחר מכן הגיעו ארצה.

בינואר 1943, כחודש לפני עלייתה ארצה, כאשר התחילה לכתוב את היומן שאליו פנתה בגוף שני, כאילו בן אנוש מקשיב לה, כתבה הלנה בת ה-14: "בוקר בהיר אחד ראינו אותה עוגנת בנמל. דונרה שמה. ובה, באונייה הזאת, נתפסתי לרעיון הטוב לכתוב יומן. מפיו תוכל לשמוע וללמוד את המשך קורותיי. כן, שכחתי לומר לך שמרוב געגועים ליקיריי התחלתי לצייר את פניהם. כשאני נופלת ברוחי אני מציירת. אסיים. אינני יודעת אם תאהב אותי. אני אשתדל להיות גלויה בפניך."

המקום הראשון שראתה הלנה למפל היה מחנה הקליטה בעתלית. מעתלית עברה לקיבוץ גבעת ברנר. היא נקלטה בכיתה ז' וכל חלומה היה להיות כאחד הצברים. מאותו יום גידלה את שערה וקלעה אותו לצמות עבות שחורות: "היום קיבלתי שמיכה. הלילה, אחרי ארבע שנים, אוכל להתכסות בשמיכה משלי". בסמוך לפורים שונה שמה להדסה: "מה אתה אומר על חילוף זה של שמי?... רק הדסה, אבל בעיניי זה בכלל לא מוצא חן. אני רוצה להוסיף להיות הלנקה."

גבריאלה אלתר חברתה למחזור כינתה את הדסה "הילדה עם החתול". בכל מקום שאליו הגיעו בנדודיהן אימצה לעצמה הדסה חתול מקומי. גם בגבעת ברנר טיפחה חתולים. בקיבוץ התגלה גם חוש ההומור שלה: "במשך כל זמן הטיול טענתי כי בני אדם נורמאלים מתפשטים לפני לכתם לישון ולא להפך, יתושים נוראים אירחו לנו לשנתנו אלא שהיה קשה להם לחדור בעד לרובדי הבגדים הרבים ואנחנו נרדמנו וישנו שנת ישרים. הקיצור, הלכנו והלכנו וכשחזרתי לגבעת־ברנר הייתה מחצית ארץ ישראל דבוקה לסוליותיי."

המתחם המכונה לטרון כלל: שרידי מצודה צלבנית שנתנה למקום את שמו, מנזר השתקנים שנבנה בשנת 1890, תחנת המשטרה הבריטית שנבנתה בשנת 1938 בעקבות המרד הערבי ומחנה מעצר גדול שנבנה בשנת 1940. חשיבותו של לטרון נובע ממיקומו בצומת דרכים חשובה - הדרך המגיעה מדרום (עזה), הדרך המגיעה ממערב (יפו ותל אביב), הדרך היורדת ממזרח (ירושלים), ומצפון, הדרך שעולה למעלה בית חורון.

הדסה התגעגעה למשפחתה והקפידה לשמור עמם על קשר מכתבים בציפייה שגם הם יגיעו: "כשתגיעו ארצה תמצאו כאן מולדת חופשית באמת. אני סבורה שלא אבייש אתכם, ואולי אף תתגאו בהלנקה שלכם יום אחד. אני כבר צופה את הדמעה שתתנוצץ בעיניכם, אך אל תבכו! הראש למעלה, עוד יהיה טוב!"

אל הפלמ״ח וקרבות לטרון

בגיל 15 הפכה לחברתו של נתן מיר מקבוצת שילר הסמוכה. היא הייתה מושא לקנאת חברותיה על החבר הבוגר, הצבר הקיבוצניק. בכיתה יא' הצטרפו הדסה למפל וחברתה הדסה מונטג לתנועת ׳המחנות העולים׳ ברחובות, ובנובמבר 1946 התגייסו לפלמ"ח: "אוהבת אני את הארץ. יש שאני מתפלאת איך אפשר להיות אידאליסט כל כך גדול, אבל זה בא מעצמו. כל דבר בארץ יקר לי, ובייחוד האדמה. לעתים קרובות, בעבודה, כשאין רואים, אני מנשקת אותה [...] ייתכן שזה קצת מצחיק להתלהב ככה, אבל ביומן זה מותר – נכון? הרי אתה לא צוחק לי."

בינואר 1948 הצטרפה הדסה ליחידת ליווי השיירות לירושלים. היא סיימה קורס קשריות ושימשה כקשרית במשוריינים שפרצו את הדרך אל ירושלים. במאי 1948 סופחה לחטיבה 7 שזה עתה הוקמה.

הניסיון הראשון לכבוש את המשטרה היה במסגרת מבצע בן-נון א' ב- 24 במאי 1948 בלילה. על הכוח פיקד שלמה שמיר, וכלל את חטיבה 7 ואנשי פלמ"ח, אנשי חילות השדה שחלקם אנשי גח"ל (גיוס חו"ל), ניצולי שואה שהגיעו ממקומות שונים באירופה ועולים מצפון אפריקה. הנחיתות המספרית של הכוח הלא מיומן הביאה לכישלון הפעולה. אנשי גח"ל ירדו מהאוניה ימים ספורים קודם לכן וחלקם, בפעם הראשונה בחייהם, החזיקו רובה. רובם לא דיברו עברית ואת הפקודה "אש" היה צריך לתרגם לארבע שפות. בפעולה נהרגו 74 לוחמים, רבים נפצעו ו-6 לוחמים נפלו בשבי.

המתקפה השנייה (מבצע בן-נון ב') הייתה ב-30 במאי 1948 בלילה. בפעולה השתתפו כוחות מחטיבה 7 בסיוע גדוד 52 של חטיבת 'גבעתי'. במהלך מבצע זה נעשה לראשונה שימוש נרחב במשוריינים ובזחל"מים - הייתה זו הפעולה הראשונה של חיל השריון הישראלי. מפקדה חיים לסקוב (לימים הרמטכ"ל החמישי) לא הסכים שאישה תצא לקרב, אבל הדסה שיבצה את עצמה ללא ידיעתו כקשרית בזחל"ם של מפקד פלוגת החרמ"ש יעקב ואג (מפקד צוות הקרב לכיבוש משטרת לטרון).

תפקיד המשוריינים בקרב היה לפרוץ למבנה המשטרה הבריטית ולאפשר כניסה לחיילי הרגלים. הזחל"מים הצליחו לפרוץ אבל האויב פגע בהם. הכוח הרגלי התעכב והדסה, שהייתה האחראית לכל הדיווחים, קיבלה את פקודת הנסיגה. במהומה שנוצרה הנסיגה לא הייתה אפשרית ויעקב ואג נהרג. הדסה קפצה החוצה מהזחל"ם והמשיכה לשדר. על פי עדותו של עמירם ישפן השדר האחרון שלה היה: "אלה כנראה הרגעים האחרונים שלנו. לא נשאר פה כמעט אף אחד. מסור דרישת שלום לחבר'ה."

הפעולה הסתיימה בכישלון: 49 לוחמים נהרגו ועשרות נפצעו. בחצר המשטרה נותרו 31 הרוגים ישראלים וארבעה זחל"מים.

הקול האחרון מחצר המשטרה הבוערת היה קולה של הדסה למפל. נערה בת 19. שורדת שואה. ללא בית. ללא כתובת. נערה עטופה בעצב וגעגועים, שכל שרצתה היה לפגוש יום אחד את בני משפחתה. אומץ לבה וקור רוחה הדהימו את חיילי הלגיון. הקצינים הירדנים, בדיוני שביתת הנשק עם קציני צה״ל, הזכירו את הדסה למפל כמופת לעוז רוחן של החיילות הישראליות.

משטרת לטרון לא נכבשה במלחמת העצמאות. התחנה נותרה מובלעת בשליטה ירדנית וגופות החיילים ההרוגים נותרו בשטח האויב. הגופות אותרו וזוהו בידי הרב הצבאי סא״ל שלמה גורן, וב־17 בנובמבר 1949 הובאו לקבר ישראל. מתחם לטרון נכבש במלחמת ששת הימים.

הדסה למפל נהרגה ב-31 במאי 1948. מדינת ישראל הייתה בת 16 ימים. הדסה הייתה בת 19 שנים. חודשיים לאחר מותה הגיעו ארצה אמה רוזליה ואחותה סטלה.

הדסה הותירה אחריה יומן אישי, צרור מכתבים וציורים רבים. חלקים מיומנה התפרסמו בספר שערך ותרגם מפולנית בן ציון תומר, שהיה גם הוא אחד מילדי טהרן. על שמה רחוב בשכונת הר הצופים בירושלים.