הנריק איבסן

אבי תנועת הריאליזם

לאורך שנים רבות האמינה האנושות כי האדם הוא נזר הבריאה. היה זה צ'ארלס דרווין שבשנת 1859 פרסם את ספרו "מוצא המינים" והבהיר שאנו בעצם עוד בעל-חיים. פרסום זה היכה בתדהמה חלק מהיוצרים ואילץ אותם לשנות את דרך חשיבתם, אותה דרך אשר חיפשה באדם את הנעלה והטוב, בעל כוחות-על, דבר שיירמז על ייחודנו. המחזאים החלו לזנוח את המחזות על גיבורי-על וסיפורי רומנטיקה שונים, והחלו לכתוב אודות הדברים המכוערים בחיים. זו הייתה לידתה של "תנועת הריאליזם" שחיפשה את האמת שאותה הגדירה כ'ידע המושג באמצעות החושים', קרי לא אמונות בכוחות על שאינם ניתנים לתפיסה באחד החושים... אבי תנועת הריאליזם היה הנריק יוהאן איבסן, חברו הטוב של אדוורד גריג (אודותיו כתבתי כאן).

הוא נחשב לאחד מחשובי המחזאים בעת המודרנית ולאבי הדרמה המודרנית. בראשית דרכו כמחזאי כתב מחזות רומנטיים שהיו מבוססים על אגדות עם נורבגיות. בשנות ה-70 של המאה ה-19 אימץ איבסן את הגישה הריאליסטית, ועבר לכתיבת "מחזות אגרוף בבטן". איבסן היה בנו השני של סוחר מצליח. הוא נולד בשנת 1828 בשייאן, דרומית מערבית לאוסלו. "בין הכנסייה לעמוד הקלון, לידו היה בית הסוהר ובית המשוגעים" - זה היה נוף ילדותו של איבסן, נוף ללא גנים. תפאורה זו כנראה השפיעה על נקודת מבטו נטולת הרומנטיקה ותפיסה ריאלית עמוקה. את רעש המנסרות מתאר איבסן כרעש עצום שדמה למאות נשים בוכות ומיללות.

הוא היה בן 10 כאשר אביו פשט את הרגל והמשפחה עברה לעיר אחרת. עולם התיאטרון היה המקום אליו ברח, ושם, בתיאטרון בובות הוא כתב מחזות ומצא מפלט מהדיכאון והלחץ היומיומי. כשמלאו לו 15 הוא עוזב את ביתו ומתחיל ללמוד רוקחות. לעזוב בית עני בשכונה אפילה היוותה הקלה עצומה עבורו. כעבור 20 שנה יעזוב את נורבגיה באותה הרגשה של הקלה, וכשיחזור אליה, כשהוא קרוב לגיל 70, יכתוב "שם למעלה אצל הפיורדים, שם נמצאת הארץ בה נולדתי, אבל היכן אמצא את המולדת שלי "

איבסן הנער מתבגר ומתנה אהבים עם אחת מעוזרות הבית בו התגורר, המבוגרת ממנו ב-10 שנים. היא יולדת לו בן והוא רק בן 18. היה זה הסוד הקודר של חייו. 14 שנים דאג לבן זה והסתיר את הפרשה. המתח בו חי איבסן היה בלתי נסבל.

גם שנת 1850 לא הייתה שנה טובה עבורו. בן 22, תלמיד באוניברסיטה בכריסטיאנה (היא אוסלו של היום), שם לומד מתמטיקה ויוונית. הוא נכשל בבחינות ולמחייתו הוא מתפרנס מכתיבה עיתונאית. באותה שנה איבסן מצליח לשכנע תיאטרון אחד להעלות מחזה שלו שנקרא "ערימת הקבורה", שהיה כישלון צורב. עוד קודם לכן פרסם מחזה על ההיסטוריה העתיקה של רומא, מחזה שלא עניין אף אחד.

מספר שחקנים בתיאטרון ראו מעבר לכישלון. הם זיהו את היהלום הגס, את הישירות של איבסן הצעיר ובשנת 1851, כשהוא בן 23, כאשר נבנה התיאטרון החדש בעיר ברגן, הם דואגים שהתיאטרון יזמין אותו כבמאי. הוא היה שותף לכתיבת מחזות וביים 145 הצגות. איבסן אמנם לא זכה להצלחה אבל שמו כבר החל לחלחל בתודעה, וכך הוא מתאר את התקופה: "הייתי כמו אישה החייבת לעשות הפלה מידי יום ביומו". בשנת 1857 הגיע איבסן לאוסלו, שם מצבו הכלכלי היה ירוד. בשנת 1859 הוא נישא לסוזן ובאותה שנה נולד בנו החוקי היחידי זיגורד איבסן (שלימים הפך לסופר, עורך דין ומדינאי, ואף כיהן כראש ממשלת נורבגיה בין השנים 1903-1905).

הגלות האיטלקית והמחזות הגדולים

בגיל 26, הכישלונות והייאוש שאחזו בו דחפו אותו לעזוב את נורבגיה והוא בוחר בארץ הרומנטית, איטליה, כארץ המקלט שלו. באותה שנה החליט ביסמרק, קאנצלר פרוסיה, לפתוח במלחמת שלזוויג השנייה נגד דנמרק. במלחמה זו, נכבשו ונלקחו חלקים מדנמרק. שוודיה ונורבגיה עומדות מהצד ונותנות לזוועה הזו להתבצע. איבסן אשר תמך באחדות העמים הסקנדינבים חש עצמו, כעומד מהצד, שותף לפשע הבושה וייסורי המצפון נתנו את השראתם לכתיבת שני מחזות נקמניים מאוד נגד העריצות.

המחזה הראשון אשר נכתב בשנת 1865 הוא "ברנד". המחזה מתאר גיבור שבז לאנשים הפשוטים אשר אינם מעיזים להסתכן. ברנד הוא כומר פרוטסטנטי, שיוצא נגד כל החלשים והפחדנים ומתריס נגד הקהל, נגד השלטונות ונגד כולם. ברנד היה קולו שלו. על ברנד כתב איבסן "אני במיטבי. היצירה הזו נכתבה על ידי בחור זועם, שיכור משנאה נגד הברוטליות של החזקים על החלשים". המחזה עורר שערורייה. הוא היה חדשני, מתריס ובועט חזק ישירות לבטן. המחזה הביא לו את ההכרה שחיפש, כמו גם הצלחה כלכלית והוא הפך לידוען... המחזה השני היה מחזה נבואי שחזה את עתידו שלו. זהו המחזה המפורסם ביותר של יוצר נורבגי - "פר גינט" - אותו כותב איבסן בשנת 1867. זהו סיפורו של פר גינט, בחור בן 20 עם אמביציה גדולה (כמו איבסן). פר גינט יוצא מנורבגיה (שוב, כמו איבסן) ועורך סיבוב גדול בעולם: במרוקו, במצרים, שם הוא סוחר באלילים הודים, סוחר עם סין, ובבית מחכה לו סולווג הקטנה (ייתכן שזוהי עוזרת הבית, אם ילדו הלא חוקי). בסוף כל הרפתקאותיו חוזר פר גינט הביתה, לסולווג ואומר לה "זה המקום שלי". המחזה הוא מחאה נגד הרצון לסיפוק עצמי (המחזה תורגם לעברית בידי לאה גולדברג ואף יש שיר של חוה אלברשטיין סולווג שרובכם מכירים). ברומא מתוודע איבסן לאדוורד גריג הנורבגי. הוא הוקסם מהמוסיקה של גריג. הם מדברים בשפתם, מבינים את הקדרות, ויחד החלו לעבוד על המוסיקה של המחזה פר גינט (זו שמעירה אותי כל בוקר...) בשנת 1869 שב איבסן להשתלח בפוליטיקאים. הוא כותב את המחזה 'ליגת הנוער'. גיבור המחזה הוא עורך דין בשם סטנסגורד העתיד להקים מפלגה חדשה, מפלגה רדיקלית בשם "ליגת הנוער". ומתמודד מול איש ימין זקן בעל השפעה. סטנסגורד זוכה בבחירות ואז מתחיל לנהוג בחוסר יושר, הן אישי והן פוליטי. לאחר הבחירות הוא מכריז שהוא רוצה לעשות קואליציה עם יריבו, ואף מתכוון להינשא לאלמנה שמרנית. צופים לו כניסה לפרלמנט ובתנאי שעקרונות 'ליגת הנוער' תשתנה. במחזה זה מתחשבן איבסן עם העולם הפוליטי המשנה את עקרונותיו בכדי להיצמד לכיסא...

ההצלחה נוסכת באיבסן ביטחון והוא פותח בסדרת הדרמות החברתיות שהן למעשה הכלים איתם הוא יורה לעבר הממסד הנורבגי ולעבר עמודי התווך של החברה. הכול נמצא במחזות אלו: הצביעות של שכבה חברתית שבעה המקיפה את עצמה בניכור, המשפילה שכירי יום, נשים וילדים. מחד, כולם מדברים על טוהר החיים החברתיים ומאידך גיסא כולם שומרים על הארנק. הלב הוא שמאל והארנק בכיס הוא ימין - זה היה המוטו שאיבסן תקף. בשנת 1879 כותב איבסן את 'בית הבובות'. זהו אחד המחזות המפורסמים שלו. במחזה זה מדבר איבסן על האנוכיות ועל השוביניזם הגברי, נושא שאיש לא העז לדבר עליו. במחזה זה הגיבורה נורה עוזבת את הבית ואת הילדים בכדי לזכות בשחרור שלה. זוהי בעצם הזמנה להתקוממות הנשים בלונדון. כך נולד המושג 'איבסניזם', כאשר הכוונה היא לגישה מתקדמת פמיניסטית, הלוחמת בצביעות החברתית. ההתרגשות שהתעוררה סביב 'בית הבובות' הפכה לזעם ושנאה.

בשנת 1881 מתפרסם המחזה 'רוחות רפאים' - מחזה מזעזע, נועז ומנוגד למוסר של אז. המחזה מספר על קצין נורבגי שחלה בעגבת ורעייתו העלמה מבינה שהנישואין אתו היו טעות. בנם היחיד אוסבלד ירש את המחלה מאביו וגם הוא גוסס. אוסבלד רוצה לתנות אהבים עם חצי אחותו ואמו מאפשרת את זה ולאחר מכן היא עוזרת לו להתאבד. באותה עת היו לנורבגים שני יסודות חשובים: הצי והצבא, ובמחזה הוא תוקף איבסן את שניהם והם תקפו אותו חזרה וביקרו אותו.

הזעם עורר בו רצון להשיב לתוקפיו ושנה אחרי 'רוחות רפאים' ב 1882 הוא כתב את "אויב העם". אויב העם הוא ד"ר תומאס שטוקמן, רופא מכובד ששומע שראש העיר רוצה להפוך את העיר לעיר נופש. הרופא מגלה שהמים המינראליים שהעיר רוצה להביא אליה מתרפאים מכילים חומר רעיל ומזיק מאוד. נכבדי העיר, אלו שהשקיעו במלונות, מתנגדים שיחשוף את האמת. שטוקמן נאמן לאמת, בדיוק כמו איבסן, חושף את קלונם של חבריו ומגלה מהר מאוד שהוא הופך לאויב העם. לבסוף הוא מכריז כי האויב של החירות ושל האמת הוא הרוב הליברלי, וכך הוא אומר: "דעו לכם, אתם, הרוב, אתם הסכנה הגדולה ביותר". האדם החזק הוא מי שעומד לבדו כמו איבסן עצמו.

בשנת 1891 מחליט המחזאי המפורסם שהגיע הזמן לחזור לנורבגיה. בגיל 63, כמו פר גינט אשר יצא צעיר וחוזר זקן, ונורבגיה מקבלת אותו באהבה. מחזותיו נחשבו לבעלי השפעה על השינויים שהתחוללו בחברה הנורבגית, שעברה מהעידן הוויקטוריאני למודרניזם. איבסן נפטר באוסלו בשנת 1906. מיד לאחר מותו של איבסן קמה נורבגיה העצמאית ויכלה להגיד "יש לנו סופר ומוזיקאי חשוב" (גריג)