זלדה

זלדה ויונה וולך

בשנת 1965 נפטרה אמה האהובה של זלדה. באותה שנה גם פגשה את המשוררת יונה וולך, פגישה אשר שינתה את עתידה של זלדה. את הפגישה יזמה עזה צבי (בתו של רפאל צבי, ממייסדי 'הבימה') שהייתה חברה משותפת. וכך אחר צהריים של יום שישי, בדירתה העלובה והאפלה של זלדה ברחוב צפניה בירושלים, התכנסו להן שלוש נשים סביב השולחן, כפי שתספר עזה צבי: "פעם הבאתי אליה את יונה. ישבנו אל השולחן ודיברנו. ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את 'משירי הילדוּת' ועוד שירים. יונה הייתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים ככה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר!"

יונה וולך בת ה-23, צעירה מזלדה ב-30 שנה, לקחה את האחריות לפרסם את שיריה של זלדה, עוד טרם פרסמה את שלה.

מספר ימים לאחר אותה פגישה שלחה יונה וולך את המדפסת הישנה שאהבה עם הוראות הפעלה בידיו של המשורר דניס סילק שקיבל את הכינוי 'הסבָּל' של השירה העברית. עזה צבי אספה את כל הפתקים שעליהם כתבה זלדה את שיריה והדפיסה אותם.

וולך בשיריה של זלדה שמעה את "קולו המתוק של אלוהים" וכשפורסם קובץ השירים שלחה זלדה לוולך עותק עם הקדשה: "ליונה, מלאך האש". וולך ענתה במכתב: "את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. והעולם זה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודייה."

חברות מוזרה זו שהתקיימה בין שני הפכים, המשוררת המבוגרת והדתייה למשוררת הצעירה והאנרכיסטית, הביאה לכמה ערבים משותפים של הקראת שירים בצוותא, אך עם הזמן הלכה יונה וולך והתרחקה עוד ועוד מצורת המחשבה והחיים של בעקבות זאת כתבה זלדה את השיר 'שני יסודות' [השלהבת והברוש...]

הקרע הסופי בין השתיים הגיע בשנת 1982 כשיונה כתבה את השיר 'תפילין' שהתפרסם ב'עיתון 77' ועורר סערה גדולה.

תָּבוֹא אֵלַי /אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם / אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי... אנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין / אֶתְפַּלֵּל... / הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי / שַׂחֵק אוֹתָם בִּי / הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב / בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי / עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי / קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי / כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר

לימים סיפר יעקב בסר, עורך 'עיתון 77', כי תגובות רבות לשיר הציפו את המערכת אך התגובה היחידה שציערה אותו הגיעה במעטפה פשוטה מירושלים. הוא זיהה את כתב ידה העגול והברור של אחת מתורמות התוכן הקבועות של העיתון, וכך היה כתוב: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה." זלדה לא פרסמה יותר את שיריה בעיתון זה. זלדה חשה כי משוררים יכולים להחיות ולהמית האחד את שירתו של השני, וביונה נתקיימו שני הדברים.

שנתיים לאחר הפרידה הקשה נלחמו שתי המשוררות במחלת הסרטן. זלדה נפטרה בסוף אפריל 1984. יונה וולך האריכה ימים עד ספטמבר 1985.

ילדותה ברוסיה והעלייה לירושלים

זלדה נולדה בשם שיינא זלדה שניאורסון כבת יחידה בשנת 1914 ביקטרינוסלב שברוסיה (כיום דניפרו באוקראינה). הייתה זו תקופת מהפכות ברוסיה והמשפחה נדדה לצ'רניגוב בצפון אוקראינה. את שנות ילדותה עשתה בביתו של הסב הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד. מאוחר יותר הגיעו הפרעות נגד היהודים גם לשם וזלדה ומשפחתה הסתתרו במרתף המצחין של בית החולים בעיר. מראות אלו ייחרתו בזיכרונה ולימים אף כתבה אודותיהם. זלדה היא נצר למשפחת אדמו"רים חסידי חב"ד ובת דודו של הרבי מליובאוויטש, אתו התכתבה לאורך השנים.

למרות שגדלה בחוגים החרדים אהבה את הספרות הרוסית. היא למדה בגן עברי ובבית הספר למדה רוסית. את שירה הראשון, שיר המנון לחברה בתנועת החלוץ, כתבה כבר בגיל 8.

בשנת 1925, כשהייתה בת 11 עלתה ארצה עם הוריה וסבה. כעבור שנה מת הסב וזמן קצר אחריו מת אביה. מאחר שלא היה בן זכר שיאמר קדיש, היא קיבלה רשות להגיד קדיש בבית הכנסת ובמשך שנה, מדי בוקר, הגיעה להגיד קדיש. היא נותרה עם אמה בקהילה החרדית. בקובץ 'הכרמל האי־נראה' כתבה: "נטש סבי אותנו כי כלתה נפשו אל בנו שבגן עדן... ובעוד אמי יושבת על שרפרף האבלים, בטרם רחצנו את פנינו מן הדמעות, חלה אבי ולא קם מחוליו".

אחרי מות אביה עברה עם אמה להתגורר בחדר בשכונה החרדית 'שערי חסד' בירושלים. זלדה התחנכה בבית ספר לבנות 'שפיצר' ובהמשך בסמינר לבנות 'מזרחי' שבשכונת העוני מוסררה. אז, בשנות ה-30, הראתה את שירה לפרשן המקרא והמורה פייבל מלצר שכתב: "אם יתנו לך זלדה לכתוב על מחיר הבצלים והשומים בשוק - תכתבי גם על כך פואזיה." לאחר שסיימה את לימודיה בסמינר עברה יחד עם אמה לתל אביב ושם החלה ללמוד ציור אצל חיים גליקסברג. כעבור שלוש שנים, כאשר אמה נישאה בשנית, החליטה זלדה לחזור לירושלים וללמוד ב'בצלאל'. באותה עת ניסתה להתפרנס מצביעה או מיצירת אהילים אך ללא הצלחה. היא עברה לחיפה ועבדה כמורה, ובטרם סיימה את לימודיה ב'בצלאל' התאלמנה אמה שוב, ושתיהן חזרו לירושלים לשכונת 'כרם אברהם'.

מורה וכותבת בירושלים

היא החלה לעבוד כמורה בבית הספר 'מולדת הילד' וטענה כי "ההוראה ממיתה בי את השירים". אחד מתלמידיה, עמוס קלוזנר, ילד חולמני כחול עיניים שידוע לנו כעמוס עוז כתב עליה בספרו 'סיפור על אהבה וחושך':

"היא הייתה אהבתי הראשונה: אישה לא נשואה כבת שלושים, מורה־ זלדה, גברת שניאורסון. עדיין לא הייתי בן שמונה וכבר היא שטפה את כולי והרעידה בי איזה מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל... אני זוכר את עיניה ערניות וחמות, שומרות סוד אך לא שמחות. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי... אני אהבתי אותה ואני רותקתי אליה מפני שהיה משהוא זר ומסעיר, קצת מפחיד כמעט בכל מה שעשתה ואמרה... מורה זלדה דיברה כה בשקט עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלה הכרח היה לרכון לפנים על שולחנותינו... כל מה שדיברה מורה זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה... ללעג, כל לעג שהוא, קראה מורה זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לרכילות עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת כנפיים, והוויתור, גם ויתור קטנטן, אפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ."

היכרותה עם חיים מישקובסקי

ועוד כתב: "פעם אחת, ביום חורף, מצאה להעיר לי ברוך: אם תפסיק לפעמים לדבר, אולי יוכלו הדברים לדבר לפעמים אליך." בגיל 35, שנתיים אחרי מלחמת השחרור, הכירה זלדה את בחיר ליבה חיים מישקובסקי, רואה חשבון מאופק ואצילי ממשפחת תלמידי חכמים וראשי ישיבות שבשל גובהו קיבל את הכינוי 'חיים ארוכים'. לאחר נישואיהם התגורר הזוג הטרי בדירה צנועה בשכונת 'כרם אברהם'. על תחילת היכרות זו כתב עמוס עוז: " לפעמים היה מופיע איש בחצר לא צעיר היה בעיניי, דתי על פי מראהו ובעומדו גבו אלי היה קושר עם מורה זלדה שיחה שנמשכה שעה, שנים, או שבעים ושבע עד בוש. וביידיש, שלא אבין אף מילה. פעמיים שלוש אף עלה בידו לדלות ממנה צחוק מצטלצל, צחוק ילדה שכמוהו לא זכיתי אני לשאוב ממנה אף פעם אף לא בחלומותיי בלילה..."

בתחילת הקשר תיארה זלדה את חיים: "להוסיף על התיאור אין הרבה, מלבד החיצוניות – גבוה עד פחד, שחור, כמעט אפל – שתקן – שתקן – שתקן – דתי פשוטו כמשמעו."

את חיים הכירה בשנת 1950 בשידוך, כנהוג בחברה החרדית ובאותה שנה נישאו. היא בת 36 והוא בן 42. הוא אהב קריאה, קולנוע ושחיה ואף לימד אותה לשחות. מידי יום היה ניתן לפגוש אותו בדרכו לספריית 'בני ברית' להחליף עבורה ספרים, הוא עודד אותה לפרסם את שיריה ובהיעדרה היה נוהג להתהדר בכתבות אודותיה ובפרסים שזכתה.

זלדה ניסתה להרות כמה פעמים אך לא הצליחה בשל פגם בלבה: "הייתי חולה די רצינית... מעין התקפת הלב - ועודי חלושה... יושבת אני בחצר, הציפורים מצפצפות והגרניום האדום והוורוד שלי רומז לי על גני פאר שלא חזיתין בעיני". בשלב מסוים ביקשה לאמץ ילד שניצל מרעידת האדמה שהתרחשה באגאדיר שבמרוקו אבל חיים לא רצה.

בהמשך כתבה על השפעתו הטובה של חיים עליה: "בחברתו הרגשתי מן שלווה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם." וברשימתה 'שנים בעולם' כתבה: "חיים הוא המערה שבה אני מתחבאה מברקים ומרעמים. חיים הוא ארץ כנען האמיתית, העתיקה, הקדומה, שאברהם אבינו הגיע אליה אחרי הרפתקאות רוח איומות וספר בה את הכוכבים."

ב'ציפור אחוזת קסם' היא תיארה את השלמות בקיומם כזוג על אף שלא זכו לילדים: "את חיים ואותי ברא אלוהים אחד, או יותר נכון, אותו רעיון אלוהי, אותו רמז אלוהי. אנחנו גורשנו מגן העדן של הצדיק השתול על פלגי מים ופריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול. גורשנו מגן עדן של אשתך כגפן פורייה ובניך שתילי זיתים. גורשנו ואנחנו גרים על גבי הענן, והשער לביתנו הוא הקשת בענן… יש לשנינו השגה מעורפלת, מעין זיכרון מעורפל, מן הקשר שהיה ביננו לפני שנולדנו. אנחנו שייכים זה לזה עד לבלי הינתק."

המשורר יונדב קפלון סיפר כי באחד מהראיונות העיתונאים נשאלה מהי האהבה עבורה: "אני זוכר שהיא הסמיקה. הייתי נוכח. דבר כל כך אישי, אף אחד לא שאל אותה. אבל היא ענתה, באומץ. היא אמרה, לשבת עם בעלי במרפסת ולשתות קפה ביחד בשתיקה. זאת אהבה."

בשנת 1962 לקה חיים בהתקף לב ובמשך שבועיים אושפז בבית החולים 'הדסה'. כל אותה עת סעדה אותו. כעבור תשע שנים חלה חיים בדלקת ריאות ולקה בליבו וזמן קצר לאחר הפסח נפטר והוא בן 62.

אלמנות, שירים והנצחה

לאחר מותו פתחה זלדה צוהר לחיים המשותפים שלהם וכך כתבה בשירה 'כאשר היית פה':

כאשר היית פה / ומבטך החום מגו עלי / ומחשבותינו נוגעות / פתע / כנף אל כנף. כאשר היית עמדי / בתוך הדברים החולפים /היו הקירות בני-בית קשישים /שסיפרו מעשיות עתיקות בערב / כאשר שתינו תה. עכשיו הקירות אינם מחסה / הם הסתגרו בשתיקתם / ולא ישגיחו בנפלי / עכשיו הקירות סיד ומלט יסוד זר / חמר לא עונה כמוות.

בשיר 'שושנה שחורה' סיפרה זלדה על החלומות שפקדו אותה ועל געגועיה אליו: האם געגועי בראו / שושנה שחורה שנתת לי / בחלום / או געגועיך חדרו בדמות פרח / מן העולם הכמוס / אל חלומי. ומדוע ביקשתי ממך / פתאום עגילים, / דבר שלא עשיתי מעולם / כאשר היית בארץ החיים.

21 שנים של אהבה ושיתוף חיו זלדה וחיים. שנה לאחר מותו יצא לאור ספרה השני של זלדה 'הכרמל האי-נראה' – קובץ שירי האלמנות הראשונים שלה, תופעה חדשה בספרות העברית. 13 שנים לאחר מכן כתבה את אחרוני שירי האלמנות שלה שנקבצו בספר 'שנבדלו מכל מרחק' שיצא בשנת 1984, שנת מותה.

בשנת 1976 עברה זלדה להתגורר בשכונת 'שערי חסד' בעיר. בכל פעם אימצה אליה נערה לפני חתונה שגרה אצלה בבית. זלדה ליוותה את הנערה לחופתה ובהמשך הפכה זלדה לחלק ממשפחת הנערה. היא שמחה אתה בלידת ילדיה ובמילתם. 'בנות זלדה' כונו הנערות הללו, ובמרוצת הזמן הפכו למשפחה אחת גדולה וזלדה הפכה לסבתה של עשרות נכדים.

'לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם' היה שירה הראשון שהולחן (על ידי חנן יובל) והושר. הייתה זו חווה אלברשטיין שהתלהבה מהשיר: "זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתה תקופה מאוד קשה. בלבול. כאילו התייתמנו כולנו... רציתי להתנחם אצלה, למצוא אצלה איזה חיבוק..." סיפרה הזמרת. ברבות הימים הושאל השיר ככותרת למפעל ההנצחה של 'יד-ושם' - 'לכל איש יש שם'.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים / וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּו / לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ / וְנָתַן לוֹ / הָאָרִיג / לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים / וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו / לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת / וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו.

זלדה הייתה ידעה כי מותה קרב וכתבה: "צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמיים ומצבעי הארץ, לעמוד לבד מול אילמות המוות, להיפרד מן הסקרנות, להיפרד מן המילים – מכל המילים, ששמעתי וקראתי. ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי. למות מבלי לראות את האוקיינוס. להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר... להיפרד מן הבושה, מפחד המוות, מרגש האשמה, מן הקללה, מעייפות... מן האהבה ומן השנאה. מן המוסיקה. ולפני הסוף לחיות עם פחד מותם, ועם הידיעה הוודאית על מותי." ('פרידה' מתוך הספר 'ציפור אחוזת קסם')

במוצאי יום השואה של שנת 1984, אחרי הקראת שמות הנספים וניגון השיר שהפך להמנון יום השואה, הלכה זלדה לעולמה. במותה כאילו התכנסה לתוך השיר הכי מפורסם שלה. לאחר מותה הונצח שמה ברחובות בירושלים, פתח תקווה, כפר סבא ובתל אביב-יפו ובערים אחרות.