חביבה רייק

המכתב האחרון

זמן קצר לפני מותו הצליח רפי רייס להבריח מהמעצר את המכתב שכתב לאשתו: "באופן מדכא ביותר השפיעה עלי הידיעה שאהיה נוכח בשעת חיסולם של המאות האחרונות של אנשינו. הוכרחתי גם כך לראות בנפול הטובים ביותר על ידי. הרי זהו זרם עצום של הולכים למות. אליהם אצטרף מחר, או יותר נכון: נצטרף. כי יחד עמי הולכת בדרך זו גם חביבה מ'מענית' בכרכור... מתנגד אני לכך שיעשו ממני גיבור לאומי... לא הייתה זאת גבורה כלל... אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי."

ב-20 בנובמבר 1944 הוצאו מהכלא 320 יהודים, ביניהם רפי רייס וחביבה רייק. הם הוכנסו למשאיות צבאיות והוסעו לכפר סמוך בשם קרמניצ'קה. נשים, גברים ו-58 ילדים ותינוקות הועמדו על שפת הבור ונורו בעורפם. על בור ההריגה ניצבת כיום אנדרטה עליה חקוקים שלושה צלבים גדולים. בהמשך נחקק תחת הצלבים סמל המנורה והמילה 'זכור' בעברית.

לאחר שעברה סדרת אימונים ארוכה היה ברור כי חביבה רייק עתידה לצנוח באירופה של מלחמת העולם השנייה. חבריה ניסו להניאה מהרעיון ואמרו כי "זו משימת התאבדות". חביבה הביטה בהם ואמרה: "עלינו לצנוח לתוך אירופה זו, כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה."

יצחק שדה סיפר כי פעם הלכו יחד ברחובות תל אביב וחביבה אמרה: "אין אני רגילה לדבר, אבל זאת רוצה אני להגיד לפני לכתי: אני בטוחה שאגיע למחוז חפצי. אני בטוחה שאעשה כל מה שיוטל עלי, ואני בטחה שאחזור", אך לא חזרה.

נעוריה בסלובקיה

חביבה נולדה בשנת 1914 בשם מרתה רייקובה באימפריה האוסטרו-הונגרית, סלובקיה של ימינו. אביה היה הונגרי ואמה הייתה אוסטרית. חביבה שלטה בגרמנית, הונגרית, סלובקית, צ'כית, וקצת רוסית. לפני שעלתה לארץ למדה גם עברית ואנגלית. לפני הגיעם לסלובקיה התגוררה המשפחה בבודפשט. לאביה היה מפעל קטן אך הוא פשט רגל, והמשפחה הפכה לענייה מרודה ועברה להתגורר בכפר סלובקי נידח. לאחר מלחמת העולם הראשונה הורע מצבם ואחיה הגדול ואחותה, בני 9 ו-12 יצאו לעבוד בשדות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. כשהגרמנים התקדמו לכיוון כפרה של משפחת רייק, ארזו בני המשפחה את מיטלטליהם הדלים ועברו לכפר קטן אחר, בו למדו ילדי המשפחה בבית ספר נוצרי. בתום המלחמה עברה המשפחה לכפר בשם ראדוָון, סמוך לעיר בנסקה ביסטריצה במרכז סלובקיה, שם למדה חביבה בבית הספר היהודי ושם לראשונה נחשפה לתרבות ולדת היהודית ושם שמעה לראשונה עברית.

היא הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בבנסקה ביסטריצה ואימצה את השם העברי 'חביבה' שכה הלם אותה. היא נשבתה ברעיון הציוני, ברעיון הקיבוץ ושוויון בין המינים והפכה לדמות מרכזית בתנועה. היא ארגנה שיעורי עברית, כנסים והרצאות ואף היתה פעילה בהקמת סניפים נוספים של 'השומר הצעיר' באזור.

בסוף שנת 1935 הכירה חביבה בתנועה את אהרון מרטינוביץ' שהיה צעיר ממנה בשנה. כבר לאחר פגישתם הראשונה, התאהבו השניים ושלוש שנים לאחר מכן התחתנו.

בספטמבר 1938 נחתם 'הסכם מינכן' שאיפשר להיטלר לספח חלקים נרחבים מצ'כוסלובקיה. בנובמבר 1938 הוכרחה סלובקיה למסור את חלקיה הדרומיים להונגריה שתמכה בהיטלר כבר מיומו הראשון. הסלובקים הזועמים הוציאו צו גירוש לכל מי שהגיע למדינה מהונגריה, ביניהם משפחתה של חביבה. הסלובקים גירשו את היהודים אל הגבול ההונגרי אך ההונגרים סירבו לתת להם להיכנס, וכך נשארו אלפי יהודים תקועים במעבר הגבול בחורף האירופאי הקשה. חברי תנועות הנוער זרמו במהירות לאזור, הקימו אוהלים, דאגו לתנורים ודאגו למגורשים ככל שיכלו, ובמקביל העבירו לארץ את הידיעות על מצב המגורשים. חביבה חזרה לבנסקה ביסטריצה וישר נסעה למשרד הפנים עם מכתב המלצה שקיבלה עבור משפחתה. באותה עת היה שר הפנים בחופשת חג המולד אך חביבה גילתה היכן הוא שוהה, התייצבה מולו וקיבלה את אישורו להשאיר את משפחתה בסלובקיה עד להגירתם לפלשתינה.

ההגירה לארץ ישראל צברה תאוצה ורבים מחבריה של חביבה החלו מתכוננים לעליה. בספטמבר 1939, לאחר שחביבה האיצה בו, הגיע אהרן לקיבוץ מענית ואחריו הגיעה גם היא. החודשים בהם לא התראו הבהירו לה כי היא אינה מאוהבת בו וגורל הקשר לגווע. אהרן הקומוניסט האדוק ראה את ברה"מ כראויה להערצה, מה שהביא את הזוג לוויכוחים מרים. בקיץ 1940 נשלחו חביבה ובנות נוספות לעבוד בכרמים בזיכרון יעקב. במהלך עבודתה הכירה חביבה את צבי אריסון, בנו של בעל הכרם (צבי היה דודו של טד אריסון אביה של שרי אריסון). כבר אז היתה משפחת אריסון בעלת נכסים רבים ועסקי ספנות חובקי עולם. העצמי של חביבה שבה את ליבו של צבי אריסון. השניים התאהבו וצבי ביקש להינשא לה אך היא הבהירה לו באופן חד-משמעי כי לא תעזוב את הקיבוץ, והוא הרי לא יעזוב את ביתו ועסקיו כך שאין עתיד לזוגיות ביניהם. כשחזרה לקיבוץ סיפרה לאהרון את אשר אירע. הקשר בין השניים נותק וחביבה עברה להתגורר בצריף הרווקות. ביוזמתה המשיכה להתכתב עם צבי והקשר בין השניים נמשך עוד מספר שנים.

בדרך לפלמ״ח

עם התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מצרים עלה בארץ החשש שהצבא הגרמני יגיע גם לארץ ישראל. אחד הפתרונות היה תכניתו של ארגון 'ההגנה' להקים גוף מיוחד של לוחמים ולוחמות שיקרא 'פלוגות מחץ' (פלמ"ח). במאי 1942 התגייסו לשורות הפלמ"ח 350 גברים ונשים תושבי קיבוצים שונים. חביבה, שעוד קודם לכן נכחה באחת מהרצאותיו של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, התנדבה גם היא. עם גיוסה נשלחה לקיבוץ יגור לאימוני חבלה, אלחוט, לחימה פנים אל פנים, הפעלת נשק, אימונים גופניים, התמצאות בשטח, קריאת מפות ועוד. על האימונים המפרכים סיפרה חביבה כי הם כמעט הרגו אותם. מחצית היום עבדו בחקלאות ולאחר מכן אימונים שנמשכו 8 שעות. בפלמ"ח ניהלה חביבה רומן עם יצחק ברגשטיין (בֶּרגֶל) שהיה מפקד כיתה.

עם הזמן החלו לזרום ידיעות על הזוועות שמתרחשות באירופה וכי הנאצים החלו בהשמדת היהודים. לאחר שהגרמנים כבר לא היוו סכנה לתושבי ארץ ישראל, הוכשרו אנשי הפלמ"ח בהבאת עולים ארצה. כאחת שהכירה את השפה ואת המקום ואף את חלק מהיהודים, נשאלה חביבה אם תהיה מוכנה לצנוח בסלובקיה ולסייע ליהודים. לאחר שהשיבה בחיוב הועברה לקורס 'השליחים' בקיבוץ הזורע. המחלקה הבלקנית מנתה 25 גברים ו-3 נשים. הקורס הסתיים במרץ 1944 וחבריו נשלחו חזרה לביתם. שבועיים לאחר מכן התקבלה חביבה לראיון אצל הבריטים. הקצין הבריטי הגדיר לה את המשימה – איתור והשבה של טייסים בריטיים שצנחו בשטח אויב או ברחו מהשבי והצלת יהודים. באפריל 1944 החלה חביבה את אימוני הצניחה. באותו חודש ברחו מאושוויץ שני יהודים סלובקים שסיפרו על הזוועות שמתרחשות שם וסיפורם הכה גלים באירופה וביישוב העברי. בסוף אפריל נשלחה חביבה לקורס אלחוטנים במצרים וכך כתבה: "לפני משתרעת עיר מוארת בכל מיני צבעים. אוטומובילים נוסעים הלוך וחזור... בשבועות הראשונים שהכל חדש ולא הכרתי את כל הדברים המעניינים, עוד משעשע איכשהו כאן. אבל כעת זה מתחיל להימאס עלי. איני מצטערת, אני שמחה שהייתה לי הזדמנות להכיר את הסביבה החדשה הזאת. רבות ראיתי ורבות למדתי, דברים שלא הייתי זוכה להם לעולם. אבל לכל יש גבול, ייתכן שכם החיים הנוחים יתר על מידה היו לי לזָרָא [או נמאסו עלי י.מ]... אני משתוקקת כבר לחיים שקטים יותר, חיי משפחה ואם". בקהיר, שם חגגה את יום הולדתה ה-30, למדה כיצד להפוך למרגלת טובה, כיצד להיטמע בין אנשים וכיצד להתחמק ממעקב.

מבצע אמסטרדם

בקיץ 1944 החל מרד סלובקי כנגד כוחות הממשלה ששיתפו פעולה עם הנאצים. מפקדת המורדים הייתה בבנסקה ביסטריצה, אותו אזור בו גדלה חביבה רייק, אך לשם ניתן היה להגיע בצניחה או בטיסה. באוגוסט 1944 הגיעו החדשות כי צבי בן יעקב וחביבה עומדים לצנוח בסלובקיה, במבצע שנקרא 'מבצע אמסטרדם'. הם הוטסו לבָּארִי שבאיטליה, שם היה עליהם לעבור מספר הכשרות נוספות לקראת יציאתם, אך בסוף אותו חודש פלשו הגרמנים לסלובקיה על מנת לדכא את המרד ולשלוט בעיר. קרבות פרצו באזור הצניחה המיועד והמשימה נדחתה שוב ושוב. לבסוף הוחלט כי המשימה מסוכנת עבור חביבה ולכן רק שלושת הגברים שהיו איתה באיטליה, רפי רייס, צבי בן יעקב וחיים חרמש, ישתתפו במבצע. חביבה זומנה בדחיפות למפקדה ושם נמסר לה כי מטוס אמריקאי גדול (17-B הידוע בכינויו 'המבצר המעופף'), עומד לצאת לסלובקיה והיא תעלה עליו. וכך בבוקרו של ה-17 בספטמבר 1944 נחתה בסלובקיה, אבל לצנחנים שהיו אמורים להיפגש איתה לא היה כל זכר.

עם נחיתתה בסלובקיה החלה חביבה בהקמת מנגנון שיטפל בפליטים היהודים הרבים שהתקבצו במובלעת. כולם עד דמעות מהעובדה שמארץ ישראל הגיעו שליחים לעזור לקהילה המקומית. הדבר הפיח בהם רוח תקווה מחודשת. חביבה חילקה את זמנה בין פגישות במטה הבריטי בניסיונות לאיתור טייסים של בעלות הברית לבין פגישות עם ראשי הקהילה היהודית. לאחר 9 ימים בהם חיפשו את דרכם, הגיעו יתר הצנחנים למפקדה הבריטית בבנסקה והופתעו לגלות שחביבה העמידה את כל הקהילה היהודית על הרגליים תוך ימים ספורים. כך המשיכו הארבעה במאמציהם לאיתור טייסים ולדאוג למגורים עבור היהודים. בשבעה באוקטובר 1944 הצליחו הארבעה, יחד עם ג'יימס הולט גרין ואנשיו ממשרד ה-OSS (לימים ה-CIA), לפנות מסלובקיה כ-30 אנשי צוות אוויר שנפלו באזור, 28 מהם טייסים ונווטים בריטים ואמריקנים.

השליחים נזקקו למשדרים חדשים לאחר שאיבדו את שלהם במהלך הצניחה. בתחילת 1944 נחת ביוגוסלביה הצנחן אבא ברדיצ'ב והביא את המשדרים החדשים. עמו נחתו גם יונה רוזן מקיבוץ מעגן, ראובן דפני מקיבוץ עין גב וחנה סנש מקיבוץ שדות ים.

השליחים התכוננו ליום בו יגיעו הגרמנים לבנסקה ביסטריצה. ב-18 באוקטובר הפציצו מטוסי שטוקה גרמניים את בנסקה ביסטריצה לקראת כיבוש המובלעת והמרד התקרב לסופו. עכשיו התרכזו השליחים בניסיון להציל את יהודי הסביבה. הצנחנים בחרו כ-30 איש שילכו איתם להרים כיחידה יהודית לוחמת, ביניהם נשים וגברים שלא הוכשרו לכך. לאחר תדרוך קצר החלה הקבוצה לצאת צפונה אל עבר הרי הטטרה של ימינו. בקושי רב הגיעה הקבוצה אל הכפר ההררי בוקובץ ומשם היתה אמורה לעלות גבוה יותר ולמצוא מחסה ביערות הקפואים, אך הדרך היתה בוצית, התיקים היו כבדים ולא כולם היו בכושר גופני כמו הפלמ"חניקים והפרטיזנים הצעירים.

ב-30 באוקטובר לפנות בוקר החל המחנה להתעורר לערפל סמיך שכיסה את כל האזור. כשהתחלפו האנשים בעמדות השמירה וירדו לשטוף את פניהם בפלג סמוך ולהביא מים לקפה, החלו יריות לפלח את האוויר. בחסות הערפל התקרבו הגרמנים למחנה והחלו לירות על כל דמות שהבחינו בה. לאחר שהגרמנים הסתלקו, חזרו יושבי המחנה ששרדו את המתקפה ולאחר שקברו את מתיהם וטיפלו בפצועים הלך כל אחד לדרכו. חיים חרמש ופוצו גולדשטיין הצליחו לחבור ליחידת פרטיזנים סובייטים ולחמו לצדם עד סוף המלחמה. שאר השליחים עשו דרכם ביערות גם הם בתקווה למצוא פרטיזנים סובייטים או סלובקים.

באחד הימים שמעו אנשים מדברים בשפה הרוסית אלא שזו התבררה כיחידה אוקראינית שהיתה תחת יחידת האס.אס הנאצי בפיקודו של אנדריי וולסוב. כבר היה מאוחר מדי לסגת. הקבוצה פורקה מנשקה ונלקחה בשבי. בתחילה היה חשש כי הקבוצה כולה תוצא להורג אך משהתברר כי יש ביניהם שלושה חיילים בריטים קיבל מפקד הכח הוראה בקשר להביא אותם לחקירה. כאשר הגיעו למטה הגסטאפו בברזנו נלקחו השלושה לחקירה והועברו לכלא בבנסקה ביסטריצה. ב-20 בנובמבר 1944 הוצאו מהכלא 320 יהודים, ביניהם רפי רייס וחביבה רייק, הועלו למשאיות צבאיות והוסעו לכפר סמוך בשם קרמניצ'קה. הם הועמדו על שפת הבור ונורו בעורפם.

הקבורה וההנצחה

באפריל 1945 שוחררה סלובקיה על ידי הצבא האדום. במדינה נמצאו כמאתיים קברי אחים עצומים. קרמניצ'קה היה הקבר הגדול ביותר והפך לסמל לאומי.

לאחר המלחמה זוהו גופותיהם של חביבה רייק ורפי רייס והם הועברו לקבורה בבית הקברות הבריטי בפראג. בשנת 1952 הועלו עצמותיהם לארץ ונקברו בהר הרצל.

לאחר מותה של חביבה התקבל בקיבוץ מענית מכתב בחתימתו של ג'ורג' השישי מלך אנגליה: "המלכה ואני מביעים בפניכם את השתתפותנו הכנה בצערכם העמוק. אנו מתפללים שהכרת התודה של האימפריה על הקרבת החיים בצל שירותה, תעניק לכם מידת מה של נחמה". בדוחות שסיכמו את פעילותם של השליחים הישראלים כתבו הבריטים כי הם הוכיחו עצמם מעבר לכל ציפייה. בזמן הקצר ששהו שם הצליחו הצנחנים למלט מסלובקיה כ-60 חיילים, רובם טייסים ונווטים בריטים ואמריקאים שחילות האוויר היו זקוקים להם בדחיפות. מתוך 135 אלף יהודי סלובקיה, 25 אלף ניצלו על ידי הסתתרות בהרים, חבירה לפרטיזנים או לאחר ששוחררו ממחנות ריכוז והשמדה.

על שמה של חביבה נקראים רחובות ביישובים רבים בארץ. קיבוץ להבות חביבה שעלה על הקרקע בשנת 1949 נקרא גם הוא על שמה וכך גם מכון 'גבעת חביבה'.

לפני צאתה לאירופה אמרה חביבה רייק ליצחק שדה: "כאשר אחזור אזכור שאני אישה. האם אדם נוצר ללחימה? האם נוצרה האישה לנהל קרבות? אני אחזור לקיבוץ שלי, תהיה לי משפחה, יהיו לי ילדים." לחבריה הקרובים אמרה כי יש סיכוי רב שלא תחזור. בקיבוץ השאירה מכתב מפורט מה לעשות בכספי הפיצויים שקיבלה מהצבא הבריטי למקרה שלא תשוב.

היא לא זכתה להשאיר אחריה משפחה אבל זכתה להשאיר אחריה מורשת.

בשנת 2004 יצא לאור ספרם של תהילה וזאב עופר - 'חביבה' שמתאר את קורותיה של הלוחמת האמיצה.