חמדה בן יהודה

כמו רות ונעמי

שתי הנשים שהלכו על הדרך שנמתחה על פני הערבות סחופות הרוח של מואב, היו בדרכן לבית לחם. פער של דור היה בינן וכל אחת נשאה את יגונה. נעמי שהתאלמנה לפני שנים רבות וזה לא מכבר איבדה את שני בניה כליון ומחלון, וכלתה רות, אלמנתו של מחלון. כאן מתגלה אחד מסיפורי האהבה הגדולים בתנ"ך, אהבתה של רות לנעמי. לאחר שהתאלמנה קיבלה רות המואבייה את רשות חמותה לחזור לביתה ולדת הולדתה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות, א: טז).

במרחק של יותר מ-2000 שנה, ראתה עצמה חמדה בן יהודה כבת דמותה של רות ואת בעלה, אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, בדמות נעמי. לאחר נישואיהם כתבה ביומנה: "נערה צעירה, בת 20, שלא ידעתי אף דיבור עברי אחד, אף לא את אותיות האלף בית הקדוש. בידי מוסר בן־יהודה, בלי אמר ודברים, את גורל עיתונו ומילונו, הקמת הריסות ביתו העברי שדה המערכה לתחיית הלשון, ובעיקר - חינוכו של הילד העברי הראשון [...] וכך אמרתי לו: אלהיך - אלהי, ארצך - ארצי ולשונך – לשוני". גם אליעזר בן יהודה איבד את אשתו דבורה (אחותה הבכורה של חמדה) שנפטרה משחפת בשנת 1891, ועל ערש הדווי ביקשה מאליעזר לשאת את אחותה. באותה שנה נפטרו בזה אחר זה שלושה מחמשת ילדיו במגפת הדיפטריה. שנה לאחר האסון הכבד הגיעה לארץ ביילה-פולה לבית יונאס, האחות, כדי להינשא לגיסה. לאחר הנישואין עיברת אליעזר את שמה של ביילה פולה לחמדה כשאת ההשראה קיבל מדזירה, אהובתו של נפוליאון. "הוא עיברת את דזירה (תשוקה, דב"א) לחמדה, מלשון לחמוד". לזוג נולדו שישה ילדים וחמדה גידלה את ילדיו מדבורה וילדיה "בדוחק רב" כפי שכתבה לימים. אליעזר העריך את עזרתה ולא פעם דאג להבהיר כי "אלמלא היא (חמדה) לא יצא המילון לאור". חמדה הייתה ברוכת כישרונות ובהמשך הפכה בזכות עצמה לעיתונאית וסופרת.

מבית יונאס לבית בן יהודה

חמדה בן יהודה נולדה בשנת 1873 בשם ביילה יונאס, למשפחה אמידה ברוסיה. אביה, שלמה נפתלי הרץ יונאס, היה מחסידי הרבי מליובוויטש, סוחר מצליח, משכיל, משורר ומראשוני חובבי ציון. למרות שאביה היה ציוני ואחותה הגדולה דבורה נישאה לאליעזר בן יהודה, חובב ציון שעתיד להחיות את השפה העברית בארץ ישראל, היתה חמדה בנעוריה רחוקה מהיהדות ומהציונות. היא קיבלה חינוך כללי ובתום לימודיה בגימנסיה במוסקבה למדה כימיה בבית המדרש לנשים למדעי הטבע. התפנית הגדולה בחייה חלה עם מות אחותה דבורה. בגיל 18 חמדה השאירה הכל מאחוריה כדי ללכת לארץ רחוקה ונחשלת ולהינשא לגיסה אליעזר המבוגר ממנה ב-15 שנים ושהיה אז חולה שחפת, ולנסות לשקם את המשפחה שטבעה בתהום היגון לאחר האובדן הקשה. חמדה ואליעזר נישאו בקושטא וכבר בפגישה הראשונה החל ללמד אותה עברית. כשניסתה לפתוח את המזוודה שלה, אחז בן יהודה במפתח ואמר "זה מפתח". חמדה מצאה סמליות רבה בלמידת מילה זו דווקא כמילה הראשונה בציינה שמפתח זה היה לא רק מפתח ללימוד השפה החדשה אלא מפתח לחייה המשותפים עם בן יהודה ומפתח לחייה החדשים בארץ ישראל, בהמשך התוודתה חמדה על אהבתה אליו: "בהיותי עוד ילדה קטנה שם באותם המקומות שעברת אהבתי בך לא רק את יופייך, את גופך, אלא גם את נפשך הטהורה, את שכלך הכביר, את דעתך הצלולה, את ידיעותיך, דעתך ומחשבותיך ואת גבורתך. הכל אהבתי בך ואהבתי כמו משוגעת."

כפי שכתב בשנת 1882, אליעזר בן יהודה ראה בהחייאת השפה העברית כלי בכינונו של עם ולא מטרה בפני עצמה: "עוד לא הייתה עֵת ל[עם] ישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום... אך האחדות הזאת לא תהיה לו [לעם ישראל] בלתי (=רק) אם שפה אחת ידבר, ושפה אחרת מבלעדי שפת אבותיו לא תיתן לו [את] האחדות הזאת… רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו…"

כשחמדה נישאה לאליעזר היא החליטה להסיר כל הטרדות היום יומיות מאליעזר כדי שיתפנה לחיבור המילון. היא גידלה את הילדים, דאגה לענייני הבית, ניהלה את הכספים, עסקה בכתיבה, בעיקר על דמות האישה החדשה בארץ העתידה לקום, וכמו בעלה, נרתמה להנחלת הלשון העברית. בכתיבתה שימשה שופר לדעותיו של אליעזר ולהפצת חידושי הלשון ואף כתבה את יומנו.

הקשר בין חמדה לאליעזר נרקם בעת ביקורו בבית משפחת יונאס בשנת 1886 כשהייתה בת 15 בלבד ואהבתם היתה עזה ויוקדת. בשנת 1893 לקראת חג החנוכה, פורסמה בעיתון 'הצבי', שייסד אליעזר בן יהודה, כתבה תחת הכותרת 'מצוות צריכות כוונה'. בכתבה שיבחו את גבורתו של יהודה המכבי, וחיפשו בן דמותו שידע "לאסוף חיל ללכת קדימה". מתנגדיו החרדים של אליעזר בן יהודה הלשינו עליו לטורקים וטענו כי מדובר בלא פחות מקריאה למרד בשלטון. אליעזר נעצר ונידון לשנת מאסר. ערב המשפט, כתב מבית האסורים מכתב אהבה מרגש לחמדה:

"חמדתי, רעייתי, חיי נפשי ורוחי, מחר יום הדין. לבי אומר לי, תקוותי חזקה, כי יראו השופטים בעצמם כי רק עלילת שווא העלילו שונאי עלי, והוציאוני לחופשי; אני מרגיש כי זה לי הלילה האחרון בבית האסורים, למחר בעת הזאת נהיה יחד בבתינו. מה אחבקך, בתי היקרה, מה אנשקך רעיתי המתוקה! מה נעים לי בית האסורים הלילה הזה, מה יקר לי חדר כלאי, בתקוותי להיות מחר אתך יחד! אבל, רעיתי חמדתי היקרה, בכל זאת אין איש יודע מה יולד מחר. מקרה היתר קל יוכל לגרם איזה בלבול, איזה עיכוב קטן, ודי בזה להשיבני שנית אל חדרי לאיזה ימים... ההכרה הזאת דיה לנו לשאת ולסבול הכל באמץ לב ורוח. ועל כן רעיתי היקרה, חזקי ואמצי, ודעי כי במנוחתך אמצא מנוחה גם אני ובדעתי כי את תגברי על כל הצרה הזאת שבאה עלינו והיית בריאה, אמצא גם אני כח לסבול למען נוכל אחרי כן להיות יחד ולשוב לעבודתנו הגדולה לטובת הקדמה כמקדם. אחבקך בתי הנעימה ואנשקך. אליעזר בן יהודה"

בן יהודה גייס לעזרתו מספר רבנים, ולשמחתם של אליעזר וחמדה, החליטו השופטים לשחררו והוא שב לחיק משפחתו. זה היה נס החנוכה שלו.

במכתב אחר לקראת סוף שנת 1909, כשחמדה היתה על ספינה במצרים, כתבה לו:

"אליעזר אהובי, עוד שלושה ארבעה ימים מבדילים בינינו וגם זה יעבור, בחשבי כי אולי מכתבי זה יגיע קודם ממני. אני כותבת השורות האלו כי אנו נשארים עם ספינתנו יומיים באלכסנדריה ויום וחצי בפורט סעיד. הספינה תבוא לנמל ליפו בשבת. קשה לי מאד להישאר שם עד יום הראשון. התבוא בשבת? או אולי תבוא ליפו לקראתי, אם אפשר לך, ונשוב ביום ראשון יחד? אינני מאמינה למלים מתוקות כאלו. האמנם זה המכתב האחרון? להתראות. אם אין לך יכולת לבוא ליפו אז אולי תטלגרם לק. אם אבוא בשבת או אשאר עד יום הראשון והוא ימציא לי הטלגרם בבואי שמה. נשיקות ושלום לך שלך, חמדה"

גם איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר, כתב על גבי העיתון מכתבי אהבה לוהטים ללאה אבושדיד ואף איים להתאבד אם לא תיעתר לו (לינק לסיפור אהבת איתמר בן אב"י).

חיים למען השפה

חמדה ניחנה באינטליגנציה גבוהה, נחישות ותעוזה. מהרגע בו עברה את סף ביתה החדש כבר דיברה עברית: "אחרי שלשה חדשים אמרתי לבן יהודה כי יכול לדבר אלי רק בעברית ואני אענה לו כפי יכולתי עברית או רוסית. כחודשיים או שלושה נמשך דיבור מעורב זה בשתי שפות עד שהתחלתי לדבר רק עברית."

מילונו של בן יהודה, 'מילון הלשון העברית הישנה והחדשה', יצא לאור ב-17 כרכים, ויצירתו התפרשה על פני יותר מחמישים שנה (1959-1908). בן יהודה זכה לראות רק את חמשת הכרכים הראשונים והיתר ראו אור לאחר מותו. להפקת המילון גייסה חמדה הן את הכסף והן את המו"ל.

בהקדמה למילון כתב אליעזר בן יהודה: "ופה המקום לי להודות תודתי והכרת טובה העמוקה שלי מעמקי נפשי לכל מי שעזר לי במפעלי זה עזרה רוחנית, מוסרית או חמרית. ובראש לכולם לאשתי חברתי חמדה, שהשתתפה אתי במלחמה בעד המילון כל הימים למן הרגע הראשון לבואה אלי... ומלבד עזרתה בעצם העבודה, כמו שכבר הזכרתי, היא שסעדתני תמיד ואימצה את לבי ולא נתנה לי להתייאש אפילו בשעות היותר קשות והיותר שחורות, שנדמה לי כי אין שום תקוה שנשיג סוף סוף האמצעים החומריים הנצרכים להעבודה ולההדפסה, ואחרי כן שחררה אותי שחרור גמור מהדאגה החומרית כדי שתהיה דעתי פנויה להעבודה המדעית לבדה. היא שהשתדלה בדבר ובכוחה הרוחני גברה על כל המכשולים, ועלה בידה שנתכוננו ועדים מיוחדים שעסקו בדבר להשיג האמצעים הנצרכים. אלמלא היא לא יצא המלון לאור."

אליעזר ניסה לכתוב גם סיפורי ילדים אך מהר מאוד הבין כי הכישרון נמצא דווקא אצל חמדה: "דרישת השעה היא, שהאִישה תחדור לתוך הספרות העברית ורק היא תכניס רגש, רוך, גמישות וגוונים דקים ומחליפים לתוך הלשון העברית המתה [...] פשטות ודייקנות במקום מליצה נפרזת". באותן שנים היתה חמדה בן יהודה אחת משלוש הסופרות העבריות הראשונות, יחד עם נחמה פוחצ'בסקי ודבורה בארון. היא הייתה העיתונאית הראשונה שהועסקה בשכר. היא סייעה לערוך את עיתוני המשפחה: 'השקפה', 'הצבי', 'האור', שבהם פִרסמה את סיפוריה. היא יזמה, ערכה וכתבה את מדור האופנה הראשון בשפה העברית. חמדה המציאה את המילה 'אופנה' כחלופה למילה 'מודה'. היא כינתה זאת אופנה מלשון האופן שבו מתלבשים.

חלוצת האופנה העברית

נכדתה אליעזרה בן יהודה סיפרה על סבתה שהיתה אושיית האופנה העברית הראשונה: "היא הקדימה את זמנה בהרבה מובנים. היה לה טעם משובח, מעולם לא ראיתי אותה בחלוק או בפיג'מה. היא הייתה אחת הראשונות לצבוע את שערן והסתובבה עם שיער כחול ברחובות ירושלים השמרנית. כשביקרה אותי בניו יורק ב-1949, כשנתיים לפני מותה, היא הייתה כל כך אומללה משום שהניתוח שעברה בירך אילץ אותה לרדת מנעלי העקב האופנתיות שכל כך אהבה ולנעול נעלי נוחות. היא רצתה למות באותו רגע. כמה שהיא אהבה אופנה."

בשנת 1904 התפרסם בעיתון 'השקפה' טור חדש וראשון מסוגו שעליו חתומה 'שושנה לבנה', שם העט של חמדה בן יהודה. את הטור הראשון שלה היא פתחה כך: "זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האופנה בשערי העיתונות העברית. בפחד וחרדה אני כותבת השורות האלה. מי לא ילגלג, מי לא יצחק לי, מי לא ידינני לחובה ומי יודע אם לא יחרימוני?" היא יצאה נגד המנהג ללבוש נוצות: "זה שנתיים שהחלה בעולם מלחמה על הנוצות, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאומללות ייסורים ועינויים קשים…"

באביב המליצה לעבור לבגדים קלילים ובהירים: "אביב, אביב! מה רבה השמחה אשר תביא אתך. לא את הטבע בלבד תלביש בגוונים עליזים, אלא גם אותנו המושלים, או יתר נכון המושלות, תזמין לאסוף את החורף לתוך ארגזינו ומגדלינו ולקבל פני האביב בשמלות וכובעים קלים מהגונים היותר בהירים". היא יצאה נגד המנהג להלביש את הילדים בבגדים מפוארים ואז להענישם כי לכלכו אותם: "הילד, או יותר נכון הילדה, לא תבין מה זה עינוי ההלבשים. יכולים לשים עליה השמלה היותר יפה, תפורה ברוב פאר, באומר לה היום כי תשמור על שמלתה זאת היפה, תבטיח, אך תצא נא החוצה, תבוא בין חברותיה, אזי בעבר רק רגעי הגאוה, תשכח כל הבטחותיה, ותרוץ אל בריכת מים או תשב לה על הארץ... תיפול ארצה ותלכלכך או תקרע את שמלתה היקרה וכל הכסף והעמל לשווא. ועל כן העצה היותר טובה לאמהות היא להלביש את הילדים באופן היותר פשוט, לא לענות אותם בכל רגע בצעקות וגם לפעמים במכות על השתובבותם."

לשמור את המורשת

אליעזר בן יהודה נפטר בדצמבר 1922 וחמדה נותרה לבדה: "נסתם הגולל, מחיה לשוננו איננו עוד אתנו ולא יוסיף לתת לנו מכל המבוקש בחיינו העבריים היום-יומיים. ירדנו מעל שלחן אבינו וכל אחד מאתנו מרגיש חובה קדושה להמשיך את החיים העבריים בכל הדרם". חמדה לקחה על עצמה את המשימה להמשיך את מפעל חייו של בן יהודה. היא הקימה קרן לזכרו "קרן אמונים לזכר אליעזר בן יהודה" בחסותו של הנציב העליון, בנשיאותו של נשיא המסדרה הציונית חיים ויצמן ובראשותו של המפקד קיש (הסבא של יואב קיש). השלמת המילון ארכה שנים רבות וידעה עליות ומורדות. לאחר עשור פורקה הקרן וחמדה המשיכה לבדה: "אני לבדי נושאת כל האחריות בעד טיבו המדעי והחיצוני של כרך זה". בשלב זה הסתיים רק הכרך התשיעי ולאחר מסע שכנועים הצליחה לרתום למשימה אישים חשובים והקימה את 'האגודה לסיום מילון הלשון העברית לאליעזר בן יהודה'. בראש האגודה עמד פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני שהיה בלשן עברי, חוקר המקרא והלשונות השמיות. הוא קיבל על עצמו להביא את הוצאת המילון לידי גמר ושאר הכרכים יצאו לאור תחת עריכתו. לאחר מות חמדה התפרסמו שלושת הכרכים האחרונים. הכרך ה-14 שהיה הראשון שיצא לאור לאחר מותה, נפתח בהערה מאת העורך נפתלי הרץ טור-סיני: "ביום 26.8.51, בעוד אנו עובדים בכרך זה של 'מילון הלשון העברית הישנה והחדשה לאליעזר בן יהודה', נלקחה מאתנו מרת חמדה בן יהודה, האישה הדגולה שעמדה לימין בעלה הגדול, ושנתנה מרוחה וממרצה לעבודת חייו זו, שהיתה קדש קדשים לה. קיווינו שיעלה בידנו להשלים את המפעל בחייה ולהביא לפניה את המלון הגמור, אך תקוותנו לא נתגשמה, ואבלים עומדים אנו על קברה. אך זכרה עמנו בעבודת קדש זו, ולא ישכח מלבנו ומלב בנה אהוד, יבדל לחיים, שעמד על ידה בזקנתה ושלידיו מסרה הזכות והחובה לגמור את המפעל, שהוריו הגדולים התחילו בו."

את ימיה האחרונים העבירה חמדה בבית ברח' עין-גדי 28 שבתלפיות בירושלים, בית שנודע לימים בשם "בית בן יהודה". היא נפטרה בקיץ 1951, בגיל 78, ונקברה בבית הקברות סנהדריה. לאחר מלחמת ששת הימים הועברה לקבורה לצד בעלה בהר הזיתים בירושלים. על מצבתה חרוטות מילותיו: "בעזרתך: יומי ארוך ופעלי ברוך ועז מחי ואיתן כחי ולא נס לחי".