יהודה ענתבי

החינוך הישן והחדש

עד העלייה הראשונה (1881) היה החינוך בארץ תורני בלבד והתקיים ב'חדר' או בישיבות, בהתאם לגיל. עם הגעת העולים החדשים נפתחו 'חדרים' משודרגים ואף בתי ספר שבהם לימדו לימודי קודש לצד לימודי חול שנחשבו אז השלמה להשכלה כללית ולימודי מקצוע, כאשר המטרה הייתה שהדור הבא יוכל לקיים את עצמו מבלי להיות תלוי ב'כספי החלוקה' שהגיעו מחו"ל ומימנו את הלומדים בישיבות.

המעבר מהחינוך התורני לחינוך המודרני לווה בלא מעט מאבקים, אך חלק מהדוחפים לחינוך המודרני היו דווקא מבני הישוב הישן והמפורסם שבהם היה יהודה ענתבי.

ראשית דרכו כמורה

יהודה חיים ענתבי נולד בצפת בשנת 1878 למשפחה מיוחסת וענפה שמקורה בסוריה (מקורו של שם המשפחה הוא בעיר ענתאב שבדרום תורכיה), ושרבים מצאצאיה היו מעורבים בעשיה הציבורית בארץ ישראל. ספרים ומאמרים רבים נכתבו על המשפחה שהייתה שושלת של רבנים שכיהנו דורות רבים בעיר העתיקה ארם צובא (חלבּ) שבסוריה. ישנם כאלו במשפחה שטוענים כי הגיעו לסוריה בעקבות גירוש ספרד (1492) אבל סביר יותר להניח כי הם היו מוסתערבים (כינוי ליהודים שחיו באזור) עוד מימי בית ראשון. חלק מבני המשפחה, שנפוצו לדמשק, צפת, ירושלים, טבריה, קהיר, בירות ופאריז היו בתקופות מסוימות רבני הקהילות ואף היום חלק מצאצאיה הם פעילים חברתיים.

יהודה ענתבי אמנם גדל בעוני אך יחד עם זאת בעושר רוחני של סיפורים ולימודים תורניים. באותה שנה בה נולד יצאו בני היישוב הישן מגבולותיו וייסדו את המושבה פתח תקווה. רוח החדשנות וההשכלה שהחלה לנשוב נגעה גם בענתבי והוא שאף לעבוד בהוראה, מקצוע בו ראה שליחות. בתחילת דרכו שימש כמורה לעברית בבית הספר של חברת יק"א בראש פינה. יהודה ענתבי היה שונה מאוד מהאיכרים המקומיים. הוא היה איש היישוב הישן, דתי ובן עדות המזרח ואילו האיכרים המקומיים היו אשכנזים, חלקם חילונים שראו בעצמם פורצי דרך מודרניים. אותם איכרים אשכנזים התקשו לקבל את יהודה ענתבי, דבר שהקשה שבעתיים על התאקלמותו, כפי שכתב בזיכרונותיו: "בליל שבת אחרי הסעודה יושבים איכרים זקנים מנכבדי המושבה, עליזים וטובי לב, כי תקופת הזהב של הברון הייתה אז. כל נפש קיבלה תמיכה חודשית, שכר מיוחד לעובד... אז קיימו ויאכלו וישתו כהלכתה. ואין שתיה - אלא יין. מובן שסכנה גדולה אז לנפול בפי חבר עליזים ולצים אלה... והנה בהתגלגל השיחה נפל 'הספרדי' בפה. אני שישבתי בקצה נרתעתי ואשב מחריד מחיצי לעג השאננים האלה, כי ידעתי את רוחם לספרדי. הן לי, המורה של בניהם, לא חפצו להשכיר דירה בשכונתם, לולא המלצתו של המנהל... באמצע השיחה, הצחוק, השעשועים, קפץ אחד ואמר: אומרים שפקיד המושבה יהיה הפעם ספרדי, והד צחוק עונה לעומתו..., אם לא יבוא יום ומנהל כל המושבות יהיה ספרדי?!... מי יודע אם לא ימנו למנהל ביה"ס ספרדי?!... וחבר מתנמנם שישב והשתתף בצחוק ובלעג, מתוך חשיבות כבוד עצמי, הוסיף ואמר: את ענתבי... לא עברו שבועות וכל הכנופיה הזו עמדה על המגרש סמוך לבית הפקידות, הכובע ביד וחרדה לקראת אורח חשוב: פקיד המושבה החדש, ה' ס. פקיד ספרדי! לא עברו חודשים ותרועת עם נשמעה ברחוב הראשי שהיה מלא אנשים: ביניהם נראו גם נכבדי העיר הקרובה וכל באי כח המושבות הסמוכות. כולם באו לקבל פני האורח הדגול שבא מפריז הלוא הוא ה' פ שנתמנה למנהל ראשי של כל המושבות והוא ספרדי. לא עברו שנים אחדות והנה ראו העוברים ברחוב את מיודענו ענתבי מפקד את שורות התלמידים ובידיו הפעמון (זכות מיוחדת למנהל) והוא כידוע ספרדי טהור."

ככל שעבר הזמן האיכרים ראו את היהלום הטהור שנפל בחלקם והיחסים השתנו עד כדי הערצה. על קנאתם בעברית הטהורה שהייתה שגורה בפיו ניתן ללמוד ממכתבו משה הלוי לשלומי, בנו של יהודה ענתבי: "בימי המורה ומנהל בית הספר בראש פינה יצחק אפשטיין, יוצר העברית הגלילית, היו נפגשים בערבי חורף בביתו חבר המורים לבלות את הסהרה (בילוי הערב) על כוס תה שמזגו לעצמם מהסמובר הרוסי המבריק. הם לקחו חתיכת סוכר העטוף בנייר כחול כהה להמתיק בו את התה, והחלו בתרגול האותיות הגרוניות א, ה, ח, ע, ענתבי (לא אנתבי) — תה חם, לא כם, רעם וברק ולא ראם וברק וכו'. מעיל ונעלי חורף — ולא מאיל ונאלי חורף — הטריחו את גרונם כהוגן [...]" בהמשך מספר משה הלוי כי המנהל אפשטיין הציע: "שהמורים הספרדים יספרו באשכנזית־ז׳רגונית (יידיש) משפט או סיפור קצר חינוכי דתי והמורים האשכנזים יחזרו ויספרו אותו סיפור בשפה הערבית."

בבית הספר בראש פינה לימדו טובי המורים ובראשם יהודה ענתבי. שיטות ההוראה שפיתחו בבית הספר הביאו לשם מורים רבים מרחבי הארץ ללמוד כיצד ללמד, מה שהקנה למקום את התואר 'האוניברסיטה של הגליל'.

יהודה ענתבי הפך למורה מפורסם ונערץ. הוא לימד וניהל את בתי הספר של חברת יק"א בראש פינה ואחר כך ביבניאל, וכשהחליט לעזוב את יבניאל ניסו התושבים בכל כוחם לשנות את החלטתו. בבוקר היום בו עזב את המושבה ליוו אותו רבים מבני המושבה ותלמידים כשדמעות בעיניהם.

שנותיו בכפר תבור

את רוב שנותיו כמורה העביר בכפר תבור, שם עבד במשך 15 שנים החל משנת 1910. מיד כשהגיע קנה את עולמו כשהציל את המושבה מנקמת דם: זמן מה לפני בואו חדר לכפר תבור גנב משבט הדלייקה (בדואים ששכנו בסמוך למושבה). אמנם היה זה מעשה שבשגרה אך באותו ערב נתקל הגנב באיכר קשוח שירה בו והרגו. לשיטתם של הבדואים גניבה אינה סיבה להרג, ועל כן ביקשו לנקום את דמו ולהרוג אדם אחד ממשפחת היורה או כל אדם אחר בן המושבה. יהודה ענתבי שדיבר ערבית והכיר את מנהגיהם החליט להסתכן, הלך אל השייח' והסביר לו כי לאף אחד במושבה לא היה כוונה להרוג את הגנב אלא רק להניסו, וכפי שאומר המשפט הבדואי 'המקרה הוא עיוור', ולכן כבנים לאותו אב וכשכנים ראוי להשכין שלום ולערוך סולחה – וכך היה. כשנשאל מאין היה לו האומץ ללכת לבד לשייח', ענה בחיוך "סמכתי על מנהגי הכנסת האורחים של הבדואים וכי שליחי מצווה אינם ניזוקים."

יהודה ענתבי שינה את תכנית הלימודים בכפר תבור. הוא הנהיג תפילות בבית הספר והקים גן ילדים. בתקופה שלימד שם שימש גם כמורה פרטי של משפחת פייקוביץ' (אלון) ובין תלמידיו היו משה אלון ואחיו הצעיר יגאל אלון (ממפקדי הפלמ"ח, אלוף בצה"ל ושר בממשלות ישראל).

יהודה ענתבי ראה את תפקידו כמנהל במובן הרחב ושאף לנורמות שכיום אמנם נראות מקובלות אך באותה התקופה היו מרחיקות לכת. הוא דרש שבית הספר יהיה נקי ומסודר ומינה עובד שיהיה אחראי לכך; הוא הקים ספריה כי על פיו "הקריאה מביאה לידי השכלה, שעל ידה ירכוש האיכר הצעיר התפתחות ובינה לדעת את האמצעים הטובים להפרחת העבודה". ביסוד המעלה ביקש ללמד שפה זרה כי "חסרון לימוד שפה זרה שגורם שאחדים מבני האיכרים יוציאו הוצאות מרובות לשלוח את בניהם לבתי ספר בצפת ללמד אחרים, למען יוכלו ללמוד שמה את השפה הצרפתית, ויש מהם ששולחים את בניהם אל בתי הספר הערבים אשר בכפר הקרוב ליסוד המעלה למען ילמדו שמה יחד עם בני הערבים את השפה הערבית."

כשאנשי העלייה השנייה והשלישית הביאו עמם את הרוח החילונית הוא הדגיש את החובה ללימודי הדת והתפילה בבית הספר כי "הדת לעם ישראל טבעית היא לו וקשורה אליו מיום היותו לעם בתורתו" וגם הביא טיעון פרקטי כלכלי שהעריך כי ישכנע יותר: "אם בית הספר לא יתעסק בלימוד הדת, תבוא מצד האבות התנגדות נמרצה אשר תזיק להתפתחות בית הספר ותעזור לייסוד 'חדרים' מהטיפוס הישן."

יהודה ענתבי התנגד לעונשים גופניים או ענישה הפוגעת בתלמידים הסוררים: "חושב אנוכי שעל כל מורה בבואו לחנך להתייחס אל התלמיד כאומן זהיר השם לב להתפתחות הגוף והנפש כאחד, ואל לו להשתמש בהחלשה או בדיכוי האחד על חשבון האחר... אל נשתמש בפראזה ריקה של 'פראים חסרי חינוך' ולהתפטר מהחובה המוטלת עלינו לחנכם... אפשר להעיר לכל אחד בפני עצמו ושלא נבייש אותו בפני חבריו."

יהודה ענתבי ידע עד כמה מקצוע ההוראה שוחק ועל כך הוא היצר: "חבל שהמורה העייף והעובד בתנאים כה קשים אינו יכול להקדיש תשומת לב רבה לאינדיבידואליות של תלמידיו". הוא היה מודע לנזק שגורם מקצוע ההוראה והבהיר כי צריך להשקיע במורים: "מצבם החומרי של המורים... דורש תשומת לב והתעניינות חיצונית... המורים עושים עבודה שלא רק שלא תאריך את חייהם כי אם תגזול מהם בסוף ימיהם את מעלת השלמות אשר חנן להם הטבע, והיו לחולי־גרון, חלשי־לב, עצבניים, מוכי שחפת הריאה... בדעתנו את הקורבן הגדול שהם מקריבים על מזבח החינוך, הנני רואה חובה מוסרית המוטלת על הפקידות לדאוג להם... להשתדל להגדיל את משכורתם למען יוכלו לחיות חיים טובים ומרווחים."

ליהודה ענתבי היו יחסי שכנות טובים עם משפחתו של דב הרשקוביץ. ענתבי והרשקוביץ היו חברים טובים. באופן מקרי לשניהם היו מספר ילדים זהה ובאותם הגילאים. כשענתבי היה יוצא מפתח ביתו ורואה את הרשקוביץ שעון על הדלת, היה מקדים לברכו ואומר לו בשובבות: "שלום אדון הרשקוביץ! שנעשה עוד ילד?"

צפת ושנותיו האחרונות

כשסיים את עבודתו בכפר תבור וחזר לצפת עיר הולדתו, ליוו אותו בעצב חברי המושבה ודורות של תלמידים שאהבו והעריצו אותו, בדיוק כפי שקרה כשעזב את יבניאל. בצפת ניהל את בית הספר לבנות 'מזרחי' וכבר היה לו מעט כסף שאיפשר לו לשכור בית נאה ברחובות הגבוהים יותר של העיר העתיקה.

מלבד ההוראה התגייס ענתבי לשרות הציבור. הוא שימש כנשיא הוועד של עדת הספרדים בצפת והיה חבר מועצת העיר. ידיעת השפה והמנטליות הערבית גרמו לערבים לתת בו אמון והם היו באים אליו שישפוט בענייניהם כ'קאדי' מקומי בלתי תלוי ויישר.

כאשר חצה יהודה ענתבי את גיל שבעים הוא לקה בשבץ מוחי ועבר להתגורר בדירה קטנה בתל אביב סמוך לבנותיו שטיפלו בו. ביוני 1949 הלך לעולמו והוא בן 72. הוא הותיר אחריו תלמידים רבים וטובים שהבולט שבהם הוא יגאל אלון. במוזיאון יגאל אלון בכפר תבור מוצגים פרקים מיומנו על המורה שהשפיע כה רבות על תלמידו.