יואל משה סלומון

רבי יהודה החסיד והחורבה

סיפורו של יואל משה סולומון שזור בלא מעט מעשים הנחשבים לניסים. יש כאלה שיטענו כי ניסים, חלוציות והתיישבות עברו בגנים המשפחתיים. ניסים אלו יתחילו את הסיפור עוד לפני שהראשון מבני משפחתו הגיע לארץ בשנת 1700, בסיפורו המופלא של רבי יהודה החסיד. רבי יהודה נולד בשנת 1660 למשפחת סג"ל בפולין. כשבגר האמין כי אם יעלה לארץ ויתיישב בה תתקרב ביאת המשיח והיהודים ייגאלו מסכנת הפרעות שהתחוללו מדי פעם באירופה. בתחילה גייס כ-30 מאמינים ואיתם יצא למסע בן 3 שנים ובמהלך המסע הצטרפו אליו עוד כ-1500 אנשים. במהלך המסע חלק מהקבוצה נשאר באירופה, חלק נספו במחלות ובסערות הים. בשנת 1700 הגיעו ארצה כ-1000 מאמינים שהצטרפו ל-1200 היהודים שכבר חיו בירושלים. מספר ימים אחרי שהגיעה הקבוצה נפטר רבי יהודה החסיד בגיל 41. ימים ספורים לפני מותו הספיק רבי יהודה החסיד לרכוש את המגרש הסמוך לבית הכנסת הרמב"ן העתיק, עליו התכוון לבנות בית כנסת. מותו הבלתי צפוי ומחלוקות בין אנשי הקהילה, פרקו אותה והותירו חובות גדולים לבנאים הערבים. בעקבות חובות אלו נאסר על יהודים אשכנזים להתגורר בעיר למשך מאה שנים, מה שגרם לאלו שנותרו שם או אלו שהגיעו ממדינות אשכנז להתחזות לספרדים (בעיקר בלבושם).

111 שנים אחרי מותו של רבי יהודה החסיד יצא מליטא הרב אברהם שלמה זלמן צורף בן 25 יחד עם אשתו ושלושת ילדיו, ויחד עם תלמידי הגר"א (הרב אליהו בן שלמה זלמן המכונה הגאון מווילנה) לארץ ישראל. תחילה התגורר בעכו ומשם עבר לצפת, שם פתח חנות לצורפות ולמד ערבית. בשנת 1816 עבר עם משפחתו לירושלים אך בגלל החוב של רבי יהודה החסיד נכנס לעיר כשהוא מחופש ליהודי יוצא עדות ספרד. גם בירושלים פתח חנות לצורפות ואולי מכאן הגיע השם 'צורף' לשם משפחתו. אברהם שלמה זלמן צורף היה בעל כריזמה מובהקת ויכולת להדביק אחרים בחזונו. מידי פעם היה יוצא לאירופה ומגייס כספים לטובת ארץ ישראל. אחת מהמטרות ששם לנגד עיניו היתה שיקום 'חורבת רבי יהודה החסיד'. 25 שנים אחרי עלייתו ארצה הצליח לקבל אישור ממחמד עלי באשא, שליט מצרים, ששלט באותה עת גם בארץ ישראל, לבנות באופן חוקי בתוך 'שטח "חורבת רבי יהודה החסיד' וזאת תוך התעלמות מהחובות הקודמים, שכן החוק העות'מאני, המבוסס על השריעה, קובע כי חלה התיישנות אחרי 40 שנים וכשהוא קיבל את אישור הבניה החוב כבר חלפו יותר מ-130 שנים.

אברהם שלמה זלמן צורף פינה את האשפה ובנה במקום את בית הכנסת 'מנחם ציון' או בפי העם 'בית המדרש הישן'. מסביב בנה בתים, תלמוד תודה וישיבה. פעולות אלו ואי החזרת החוב הישן הקימו עליו אויבים מקרב הערבים. פעמיים ניסו להתנקש בחייו. בפעם הראשונה ירה בו ערבי אך החטיא את המטרה. בפעם השנייה, בדרכו אל בית הכנסת 'מנחם ציון' התנפלו עליו מספר ערבים והיכו בראשו בחרב. במשך עשרה חודשים גסס וביומו האחרון התכנסה המשפחה וכפי שמתואר "יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, בחברת בני ביתו הנאהבים והנעימים". לימים הוכר אברהם שלמה זלמן צורף כהרוג הראשון בפעולות האיבה בעת החדשה. להלווייתו כתב נכדו יואל משה סולומון, שהיה אז בן 13, שיר הספד. בסיום ההספד קרא הנער: "עורה נא ישראל/ מתרדמת ליל/ עורה זרוע אל/ יאזור נא חיל". את השם סלומון נשא לראשונה מרדכי, בנו של אברהם שלמה זלמן ואביו של יואל סלומון, לאחר שהסב את השם האשכנזי זלמן לסלומון הספרדי. השם יואל משה סולומון פרץ בעוצמה לתודעה הישראלית עם צאת שירו של יורם טהרלב 'הבלדה על יואל משה סלומון' שמתאר את ייסודה של פתח תקווה. הבית הראשון של השיר נפתח במילים 'בַּבֹּקֶר לַח בִּשְׁנַת תרל"ח' ומתאר חמישה רוכבים היוצאים מיפו. "שְׁטַמְפְּפֶר בָּא וְגוּטְמָן בָּא, וְזָרַח בַּרְנֶט, וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן, עִם חֶרֶב בְּאַבְנֵט". השיר עורר מאבק חריף בין צאצאי המייסדים בשאלה מי באמת היו בין מייסדי המושבה, מאבק שהוביל להקמת ועדת בוררות שדנה בסוגיה. בפני הוועדה העידו צאצאים של חלק מהמוזכרים בשיר ובהם צאצאי משפחות גוטמן, ברנט, שטמפפר וגם משפחת ראב-בן-עזר, שאינם מוזכרים בשיר וטענו לקיפוח שמו של יהודה ראב. מאבק זה חשף בפנינו את ההיסטוריה של ראשית ההתיישבות ולזה נחזור בהמשך.

היישוב הישן והיציאה מהחומות

מרד בר כוכבא שהתרחש בין השנים 132 עד 136 היה מרד כנגד השלטון הרומי. הרומים שהיו סובלניים לדתות ומנהגיהן, היו חסרי סובלנות למרידות והפרות סדר והם דיכאו אותן באכזריות. בשנת 135 נפלה ביתר, מעוזם האחרון של המורדים. בשנת 136 דוכא המרד סופית ובר כוכבא נהרג. ההרס והחורבן היה עצומים. חבל יהודה התרוקן לגמרי מתושביו, המרכז הרוחני עבר לגליל והיה חשש כבד כי היהדות תיעלם. שנות מרד בר כוכבא היו הפעם האחרונה בה התקיימה עצמאות יהודית בשטח ארץ ישראל עד להקמת מדינת ישראל. הישוב היהודי הצטמצם לכמה עשרות אלפים שהתרכזו בארבע הערים הקדושות צפת, טבריה, ירושלים וחברון. ערים מוקפות חומה המגינות על תושביהן מפני העולם ללא החוקים הנהוגים מעבר לחומות בהן שלטו שודדים ורוצחים. יהודים אלו עסקו בלימוד תורה והתפרנסו מתרומות ששלחו יהודים בחו"ל.

את תחילת ההתיישבות בעת החדשה ניתן לייחס לחווה שהקים הרב ישראל ב"ק בשנת 1834 על הר מירון, התיישבות חריגה לאותה תקופה. כשלושים שנים לאחר מכן החלה תנועה של יציאה מן החומות. בירושלים, החלה יציאה מן החומות עם הקמתה של שכונת 'משכנות שאננים'. הסיבות העיקריות ליציאה היו צפיפות המגורים בתוך החומות והרצון העז להתנתק מכספי התרומות ולהתחיל להתפרנס מעבודת כפיים בחקלאות, שכן בדת היהודית רוב חגי ישראל קשורים באדמה. 'משכנות שאננים' הייתה יוזמה פרטית של משה מונטפיורי. בשכונה נבנו 16 בתים מרווחים, במושגי אותם ימים, עם שטח אדמה מול כל בית, טחנת קמח, שני בתי כנסת (ספרדי ואשכנזי) ובור מים. בניגוד לצפוי, עם סיום הבניה לא הגיעו מתיישבים. הפחד לגור מחוץ לחומות גבר על הפיתוי לעבור לבית מרווח באוויר נקי עם בור מים צמוד.

בנוסף להתחייבות למסור את הבתים לתקופה ארוכה, משה מונטפיורי נדרש גם לממן את המתיישבים כדי לעודדם לצאת מהחומות לשכונה, והצלחת השכונה עודדה הקמה של שכונות נוספות. בשנת 1869, לאורך הדרך המובילה נבנתה שכונת 'נחלת שבעה', ובין מקימיה יואל משה סלומון.

העילוי הירושלמי ובית הדפוס

יואל משה סלומון נולד בתוך חומות ירושלים בשנת 1838. אביו, הרב מרדכי צורף סלומון היה עסקן ציבורי. כבר מגיל צעיר התבלט יואל משה סלומון ונחשב לעילוי עד כדי כך שהמורים בירושלים לא דרשו שכר בעד לימודיו אלא ראו כבוד גדול שהוא נמנה על תלמידיהם. בגיל 13 קיבל את התואר 'העילוי הירושלמי'. בדרשת בר המצווה שלו, שאותה כתב לבד, השתמש בפסוק: "אל תקרא בניך אלא בוניך" והסביר שכוונת הפסוק היא לחובה שמוטלת על ילדי ירושלים להיות בין בוני היישוב בארץ-ישראל. באותה הזדמנות הכריז שכך הוא מתכוון לפעול. אחרי הדרשה ניגש אליו הגאון ר' ישעיה ברדקי, נשק לו על ראשו ואמר: "מברך אני אותך, ותקוותי שה' יהיה בעזרך כדי שתהיה בין הבונים את ארצנו הקדושה". גם סבו נשק לו ואמר: "בן חכם משמח את אביו, בטוח אהיה בנכד הזה שילך בדרכי אבותיו וימלא את מקומנו ביישוב וכל עם ישראל יתפאר בו". רק אביו מרדכי לא היה בטקס בר-המצווה, מפני שהיה בשליחות אנשי ירושלים בחוץ-לארץ, כתמיד.

לאחר מסע נדודים ארוך בין רוסיה, איטליה ומרוקו, הגיעה משפחת רוטנברג בשנת 1854 לירושלים. אבי המשפחה, אברהם רוטנברג שהיה חסיד חב"ד, הקים בעיר בית דפוס, וכעבור שנתיים זכה להשיא את בתו פרומה לעילוי יואל משה סלומון שהיה אז בן 18. שלוש שנים לאחר נישואיהם יצאו יואל משה סלומון וחברו מיכל הכהן ללימודים בליטא, ופרומה נותרה בפעם הראשונה לבדה עם ילדיהם בירושלים. בליטא הוצע לו לכהן כרב העיר לומז'ה שבצפון מזרח פולין, אבל ליואל היו תכניות אחרות: "לא אהיה רב, לא פה בחו"ל ולא בירושלים, אלא טוב יהא לי להנות מיגיע כפיי בארץ הקודש" הצהיר. בליטא למדו יואל ומיכל את מקצוע הדפוס באבן (ליתוגרפיה). הם רכשו מכונה וחזרו איתה לירושלים, ויחד עם ידידם יחיאל בריל הקימו את 'דפוס סלומון'. זו היתה היוזמה הראשונה של יואל משה סלומון בשרשרת היוזמות החלוציות והאמיצות.

עד הקמת 'דפוס סלומון' בשנת 1862, בית הדפוס היחיד שפעל בירושלים היה הדפוס של ישראל ב"ק שהוקם בשנת 1842 והיה ידוע בשם 'משאת משה ויהודית'. המוצר הראשון שהדפיס יואל היה ה'שושנתא', כרזה בצורת שושנה, ועליה תמונות של אתרים בירושלים. ה'שושנתא' היא ההדפס הליתוגרפי הראשון שהודפס בארץ ישראל. ל'שושנות' שהודפסו היה ערך סמלי: הן נשלחו ליהודי הגולה כדרישת שלום מארץ הקודש ושימשו כאמצעי לגיוס תרומות. מאוחר יותר גילה יואל משה סלומון כי הבלעדיות של הרב ישראל ב"ק פגה והוא החל להוציא לאור את 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, והכריז שהעיתון יהיה: "מבשר שלום ירושלים, משמיע חדשות מארץ קדושה, מודיע נעלמות מארץ סוריה, ארץ תימן ומדינת הודו, כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעת". 'הלבנון' היה עיתונם של הפרושים וישראל ב"ק החליט להוציא את עיתון 'החבצלת' שזוהה עם החסידים. יריבות מרה, הלשנות והשמצות שררו בין שני העיתונים והשלטונות העות'מאניים נאלצו לסגור אותם. אחרי שנה ה'לבנון' ראה אור מחדש בפריז, ובירושלים יואל משה סלומון ייסד בשנת 1877 עיתון חדש ושמו 'יהודה וירושלים'.

מקהיר אל מפעל ההתיישבות

לצורך מאמר על אחד מרבני קהיר ירד יואל משה סלומון למצרים, שם שהה שנתיים, שבמהלכן פרצה מגפת החולירע ורבים מתושבי מצרים נמלטו לארץ-ישראל ויואל משה סולומון איתם. האונייה ועליה הנמלטים הגיעה לחופי יפו אך לא קיבלה אישור עגינה מחשש שהנוסעים נשאי המגפה. למרות זאת המגפה פשטה גם ביפו ועברה לירושלים והפילה חללים רבים. סלומון עצמו חלה במחלת החולירע ונרפא. הוריו לא שרדו אותה ומתו בהפרש של ימים אחדים.

במהלך השנתיים ששהה בקהיר הודיע יואל כי הוא עובר ממילים למעשים: "כֹּתּוּ עטיכם, סופרים, לאתים... וצאו מעולם ההיגיון והדיבור אל עולם הפעולה... הנני עוזב את מלאכת עריכת 'יהודה וירושלים' וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים". דפוס סלומון המשיך לפעול עוד עשרות שנים. במהלך מלחמת העצמאות היה זה בית הדפוס היחיד בעיר שהדפיס עיתונים. בשנת 1993 נהרס הבניין בו שכן ו-130 שנות פעילות הגיעו לקיצן.

היה ברור לכולם כי הסיבה למתים והחולים הרבים הייתה הצפיפות, כמו גם המחסור ברופאים ובתרופות. ביומנו כתב סלומון: "כמאתיים מטובי העיר נספו במגפה וכשליש מאנשי ירושלים שכבו בקבר בגלל היישוב היהודי הצפוף". מגפה זו הניעה אותו לפעול בשתי דרכים: האחת לייסד שכונות חדשות מחוץ לחומות והשנייה להקים בית חולים מחוץ לחומות. יואל משה סלומון ושישה חברים נוספים רכשו חלקת אדמה מחוץ לחומה וקראו למקום 'נחלת שבעה' על שם שבעת המייסדים החלוצים. כל השבעה היו עניים מרודים ובקושי הצליחו להתפרנס. הם יסדו מעין קואופרטיב, ארגנו קופה משותפת וכל חבר התחייב להכניס סכום קבוע מידי שנה. בכסף שהצטבר נבנו שני הבתים הראשונים וכל שנה ערכו הגרלה מי מהמשפחות יגורו בבתים אלה. על רכישת הקרקע כתב יואל משה סולומון: "הדבר היה בל"ג בעומר, אנו טיילנו מחוץ לעיר בדרך ליפו, עד מקום החומה החדשה שהרוסים החלו לבנות מסביב לשטח שהם קנו. עוד אנו מהלכים והנה לפנינו שדות זרועים עדשים ופול. כיוון שנכנסנו אל תוך השדות הזרועים, מיד הרימו עלינו הפלחים את קולם: "הי יהודים, מה לכם על אדמתנו?" "אנו רוצים לקנות מכם את השדות הללו", עניתי. מיד נתרככו ואמרו: "בשביל מה, אדוני, ולאיזו מטרה?" ואנוכי אמרתי: "למען שנזרע אפונה או פול כמותכם, האין זה עסק טוב?" "כן", אמרו, "זה עסק טוב בשבילך, להיות קרוב לשדות, הלא מושבך בתוך העיר". בקיצור התחלתי לבוא איתם במשא ומתן אודות המחיר, עד שהבטחתי לשלם להם בעד כל אמה חצי גרוש. הם שאלו היכן אני גר בירושלים, כדי שיבואו מחר עם יתר בעלי השדות. החברים שהיו איתי נבהלו כששמעו איך אני מסביר להם לפרטי פרטים וסימנים כיצד להגיע אל ביתי בירושלים. החברים שלי היו בטוחים שכל מה שדיברתי עם הפלחים אודות הקנייה, היה רק כדי להשתמט מהם. כשאמרתי להם בפירוש שאמנם החלטתי לקנות את האדמה, ראיתי כי הם מביטים עלי כעל איש שנטרפה עליו דעתו. "האמנם תזרע לך פה במקום הזה פול ועדשים כפלחים הללו? האם כדאי לך סגור את בית-הדפוס ולהתעסק בזריעת אפונה ובמכירתה בשוק?" אני בינתיים נפרדתי מהפלחים לשלום, הזכרתי להם את היום שקבעו להיפגש איתי בירושלים. כשחזרתי הביתה עם חבריי אמרתי להם: "דעו נא אחים, כי את השדות הללו אני קונה במטרה לבנות פה בתים לשבת, בשבילי ובשביל אחים ורעים שירצו לעשות כמוני. דעו לכם כי הגיעה השעה שהיישוב היהודי צריך לצאת ממאסרו שבתוך העיר ולהתיישב מחוץ לחומה". חבריי התחילו שוב להתבונן אל פני בסקרנות מיוחדת, כדי לראות בי סימני השיגעון. "הייתכן?" שאלו תמהים ומשתאים, "הייתכן כי אתה תבנה לך בית במקום השומם הזה? ומה תעשה בלילה בשעה שדלתות שערי העיר ירושלים נעולות וסגורות, ואין יוצא ואין בא. ואם הפלחים והבדואים ימצאו שעת כושר להתנפל עליך ועל חבריך, אל מי תקרא לעזרה?" לבסוף נכנסתי העירה ודיברתי אל ידידי ר' יוסף ריבלין. ידעתי שגם הוא רוצה להתיישב מחוץ לחומות. באותו הלילה מצאתי לי עוד חמישה חברים שהסכימו איתי.

נחלת שבעה והשכונות החדשות

ב-1869 ייסד עם חבריו את שכונת 'נחלת שבעה' והקים בה את ביתו. סלומון היה חלוץ הקבוצה ובחודשים הראשונים גר לבדו בבית הראשון שנבנה בשכונה. כשבעלה החל לעסוק בהגשמת רעיון היציאה מהחומות, תמכה בו פרומה אל מול המלגלגים. כשאמרו לה שיצא מדעתו, ענתה: "בעלי הוא המשוגע הזה, ואיתו אלך באשר ילך." בשנת 1872 עברה המשפחה להתגורר בנחלת שבעה. פרומה התמודדה גם עם ניהול הבית בתנאי מחסור קשים וגם עם ניהול בית הדפוס בעיר העתיקה, בעוד יואל משה ממשיך בעסקיו הציבוריים ובנסיעותיו התכופות. פרומה הייתה בקיאה בעבודת הדפוס וסוחרת ממולחת. קהל הגברים שעבדו בניהולה נשמע להוראותיה ביראת כבוד.

התפתחות השכונה הביאה להקמתה של השכונה הבאה, וכך כתב: "הגיעו אלי שני אברכים, תלמידי ישיבה נמרצים, וביקשוני לערוך תכנית לייסוד שכונה חדשה. למחרת מסרתי להם תכנית והצעירים הללו יצאו אל העיר כשהתכנית בידם, ובמשך יומיים הצליחו לשכנע כמאה חברים וקראו לשכונה בשם 'מאה שערים'. מאז התחילו להיבנות שכונות חדשות בזו אחר זו". הצלחת השכונות העניקה לו את הניסיון ואתו את הביטחון להקים יישוב חקלאי. במקביל לפעילותו בהקמת 'מאה שערים' היה יואל משה סלומון פעיל גם בתוך העיר העתיקה, והיה אחד מאלה שהשקיעו מכספם כדי לגאול את הקרקע במורד משער ציון אל הכותל המערבי (השטח עליו הוקמה שכונת בתי מחסה). יואל משה סלומון היה מעורב גם בהקמת שכונת 'שערי חסד' יחד עם נפתלי צבי פרוש-גליקמן (נכדו של משה פורוש ממייסדי אגודת ישראל).

תחום אחר שהעסיק את יואל משה סולומון היה הבריאות. באותה תקופה 'ביקור חולים' בית החולים השני שהוקם ברובע היהודי. הוא נוסד בשנת 1867 והעומס עליו היה עצום. לקראת תחילת המאה ה-20, כשבית החולים עמד לפני פשיטת רגל, פעל יואל משה סלומון לגיוס כספים עבור המבנה הקיים ולהקמת בניין חדש מחוץ לחומות. בשנת 1908 רכש מגרש בעבור הבניין החדש, בניין שנחנך רק לאחר פטירתו.

פתח תקווה, יהוד וירושלים

אם הכול היה הולך כפי שתוכנן, כיום היתה פתח תקווה סמוכה ליריחו. בשנת 1872, לאחר הקמת שכונת 'מאה שערים', חבר יואל משה סולומון לקבוצה שהייתה אמורה לרכוש קרקעות להתיישבות חקלאית חדשה. השטח שאותר היה סמוך ליריחו והקבוצה העניקה לו את השם 'פתח תקווה'. מקור השם בספר הושע (פרק ב', פסוק י״ז): ״וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה״. העסקה ביריחו לא הושלמה. באותה שנה ניסה גם לרכוש את אדמות דוראן, במקום בו שוכנת העיר רחובות, אך גם עסקה זו לא צלחה. כל אותם ניסיונות הידקו את הקשרים בין יואל משה סלומון, זרח ברנט ודוד גוטמן, והם המשיכו לחפש קרקעות לרכישה. בשנת 1878 (שנת תרל"ח) הצטרפו אליהם חברים חדשים ויחד יצאו לחפש קרקעות באזור הירקון. החבורה יצאה עם רופא יועץ (אותו מזאראקי המוזכר בבלדה) וכשהגיעו ליעדם הבחין הרופא כי אין באזור חיות ועל כן חשד כי המקום אינו ראוי למושב אדם. על-פי השיר יואל משה סולומון נותר לבדו ורק בזכותו נוסדה פתח תקווה. לאירוע זה קיימים מספר תיאורים. טוביה, בנו של יואל משה סולומון, כתב כי גוטמן החליט לרכוש את האדמה על אף דברי הרופא. הוא הביט בחבריו שעמדו חפויי ראש ושותקים. יואל משה סלומון היה הראשון לשבור את הדממה: "ובכל זאת!" שטמפפר מיד הצטרף: "ננסה!" גוטמן התרגש עד מאוד חיבק את השנים ופרץ בבכי מאושר והם בכו איתו. הרופא שזיהה את ההתרגשות, אבל לא את טיבה, חשב שהם בוכים על הכסף ששפכו לשווא על פיסת אדמה חסרת כל תועלת. "עדיף" הוא אמר "עדיף לאדם להפסיד את כספו ובלבד שלא יסכן את חייו היקרים מכל הון". מה רבה הייתה הפתעתו כשהבין שעל אף דבריו בכוונתם להתיישב דווקא שם. שנתיים לאחר מכן כבר הגיעו המתיישבים לעבד את האדמה. מאחר ובתים עדיין לא הוקמו, הם התגוררו במערות שבסביבה. אחרי חורף קשה במיוחד הם החלו לבנות את הבתים. חלק בנו קרוב לנחל ואחרים על גבעה קרובה. הגשמים העזים שהציפו את הירקון ומוטטו את הבתים, ומחלת המלריה שפשטה באזור גרמו לתושבים לעזוב את המושבה. חלק מהמתיישבים, יחד עם יואל משה סלומון, עברו דרומה והקימו את יהוד. המעבר לפתח תקווה היה בעיני פרומה אשתו מעשה הזוי ומסוכן, לכן נותרה עם שבעת ילדיה ב'נחלת שבעה'. היא התאמצה לשלב נשים בעבודת בית הדפוס וחיפשה דרכים יצירתיות להגדלת הכנסות. באותה תקופה נדדו יואל משה סלומון וחבריו בין פתח תקווה ליהוד. בבוקר יצאו לעבד את אדמות פתח תקווה ובערב שבו ליהוד. ביהוד הצטרפה אליו המשפחה ופרומה הייתה מעמודי התווך של הקהילה. יהוד הפכה ליישוב קהילתי ואילו התיישבות בפתח תקווה כללה בעיקר גברים. בשנת 1886 המושבה החלה להתאושש וכשהברון תמך בה היא החלה לשגשג והחזון הפך למציאות. גוטמן ושטמפפר שבו אליה, כיהנו בה בתפקידים ציבוריים ובמידה רבה קבעו את אופייה לאורך שנים. לעומתם, משפחת סלומון המשיכה להתגורר ביהוד עוד זמן-מה.

בשנת 1892 שבה משפחת סלומון ל'נחלת שבעה' בירושלים. שלוש שנים לאחר מכן, במסגרת מסעו לרוסיה כנציג 'הוועד הכללי כנסת ישראל', התארח יואל משה סלומון אצל הרב קוק ובין השניים התפתחה חברות עמוקה. לאחר מותו של רבה של יפו השיג יואל משה סלומון אשרה מיוחדת שהתירה לרב קוק להישאר בארץ לצמיתות. נוכחותו של הרב קוק עזר בעקיפין לפרויקט שכונת 'נווה שלום' של זרח ברנט.

באוקטובר 1912 נפטר יואל משה סלומון בירושלים בגיל 74 ונקבר בהר הזיתים. פרומה אשתו האריכה ימים ונפטרה בגיל 93, כ-15 שנה לאחר פטירת בעלה. בצוואתו יואל משה מתאר את פרומה כך: "רעייתי הישרה והתמימה אשר ביחד נשאה עמי בעול."

המורשת המשפחתית והבלדה החדשה

חיידק החלוציות עבר בתורשה לילדיו של יואל משה. עם עזיבת סלומון לפתח תקווה, מילא בנו יוחנן דוד את תפקידי אביו הציבוריים וגם ניהל את בית הדפוס המשפחתי. יוחנן דוד נפטר בקהיר בגיל 50. שלמה זלמן נפטר בגיל 19 בזמן שעבד בדפוס, וטוביה סלומון היה מבעלי דפוס סלומון, חוקר, ומשורר. אריה לייב נישא לחנה פרל, בתו של מרדכי דיסקין שהיה מראשוני המתיישבים בפתח תקווה, ומרדכי סלומון, מראשוני המתיישבים בפתח תקווה, היה חוקר ההתיישבות, מחבר הספר 'שלשה דורות ביישוב', שהיווה את הבסיס לשיר 'הבלדה על יואל משה סלומון'. בתו של יואל משה, אסתר, נישאה לרב ראובן גוטפריד. הבת צפורה נישאה למשה גוטל לוין שהיה יו"ר ועד הקהילה היהודית בחיפה. הבן השישי, חיים, עבד בבית מרקחת ובשנת 1901 הקים בירושלים, יחד עם גיסו משה לוין, בית מסחר ליבוא וממכר תרופות. בשנת 1913 הצטרף לשותפות האחיין יצחק אלשטיין, שניהל את הסניף ביפו. בתחילה נקראה החברה 'סלומון, לוין, אלשטיין' המוכרת יותר כחברת 'סלא'. כשהנאצים עלו לשלטון נעצר ייבוא התרופות מגרמניה, והחברה החלה לייצר תרופות באופן עצמאי. באותה עת הוקם בירושלים מפעל תרופות מתחרה בשם 'טבע'. בשנות ה-60 רכשה 'סלא' את 'טבע'. את המיזוג הסופי בין שתי החברות ביצע אלי הורביץ ז"ל, שהיה נשוי לנכדתו של חיים סלומון. שנים מאוחר יותר חזר יורם טהרלב לפתח תקווה וכתב גרסה חדשה לבלדה הידועה (השיר הופיע לראשונה בספר האוסף 'אין כבר דרך חזרה' בהוצאת משרד הביטחון, 2004).

הבלדה על יואל משה

בְּבֹקֶר לַח בִּשְׁנַת תשס"ח / מַמָּשׁ בְּלֵב הוֹלֵם / יָצְאוּ מִיָּפוֹ עַל סוּסִים / הַחֲמִשָּׁה הַהֵם:

שְׁטְמֶפְּפֶר, גּוּטְמָן וּבַרְנֶט / זְקֵנִים וַחֲבִיבִים / וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן / בֶּן מֵאָה וְשִׁבְעִים.

רָצוּ לַחֲזֹר הֵם לַיַּרְקוֹן / כְּמוֹ בִּשְׁנַת תרל"ח / וְשׁוּב לְהַתְחִיל אֶת הַמְּדִינָה / טִיפָּה יוֹתֵר מֻצְלָח.

אִתָּם רֶכֶב מַזְרְקִי / הַדּוֹקְטוֹר הַמְּדֻפְלָם / לִבְדֹּק לָהֶם בִּשְׁעוֹת הָעֹמֶס / אֶת הַלַּחַץ דָּם.

בְּרָמַת גַּן הֵם נֶעֶצְרוּ / בִּפְקָק לְלֹא תַּכְלִית / שְׁנֵי נְהָגִים הָלְכוּ מַכּוֹת / בַּצֹּמֶת שֶׁל עִלִּית

בִּבְיָאלִיק תְּאוּנָה קָשָׁה / בְּבֶן גּוּרְיוֹן מַחְסוֹם / בְּצֹמֶת בְּנֵי בָּרָק הָרַמְזוֹר / תָּקוּעַ בְּאָדֹם.

אָמַר לָהֶם מַזְרְקִי: / מָה אַתֶּם עוֹשִׂים?! / נַחֲזֹר לְיָפוֹ רַבּוֹתַי / חֲבָל עַל הַסּוּסִים.

אָמַר אָז יוֹאֵל סָלוֹמוֹן / וּמַבָּטוֹ הוֹזֶה: / אֲנִי נִשְׁאָר הַלַּיְלָה פֹּה / מוּל הָרַמְזוֹר הַזֶּה.

הַחֲמִשָּׁה טִפְּסוּ בַּצַּד / עַל מִדְרָכָה קְטַנָּה / חָשְׁבוּ שֶׁפַּס כָּחֹל לָבָן / זֶה דֶּגֶל הַמְּדִינָה.

שׁוֹטֵר עָשָׂה לָהֶם רַפּוֹרְט / וְתוֹךְ שֶׁהוּא כּוֹתֵב / הֵעִיף מַבָּט אֶחָד קָצָר / לַצָּג שֶׁל הַמַּחְשֵׁב.

וְאָז הִבִּיט בַּחֲבוּרָה / וּבְלִי הִסּוּס קָרָא: / כִּמְעַט מֵאָה שָׁנָה/ שֶׁלֹּא שִׁלַּמְתֶּם תָּ'אֲגָרָה!

כְּשֶׁהֵם הִתְחִילוּ לְהַסְבִּיר / אָז הוּא אָמַר: תּוֹדָה / אַתֶּם גַּם תְּשַׁלְּמוּ רִיבִּית, / קְנָסוֹת וְהַצְמָדָה!

וְהֵם תְּקוּעִים שָׁם עַד הַיּוֹם / אִתָּם אֲנַחְנוּ גַּם / כִּי בְּלִי חוֹלְמֵי הַחֲלוֹמוֹת/ עוֹד שׁוּם דָּבָר לֹא קָם!