ראשית הכנענים והחזון העברי

מקובל לסמן את נקודת המפנה שהובילה להקמת תנועת 'הכנענים' במפגשם של עדיה חורון ויונתן רטוש בשנת 1938. שנה לאחר מכן, הקימו השניים את 'הוועד לגיבוש הנוער העברי', גוף ששם לו למטרה לעצב מחדש את זהותה של האומה המתגבשת בארץ ישראל. יש לציין כי השם 'הכנענים' נולד בכלל ככינוי גנאי אירוני מפי המשורר אברהם שלונסקי, ולמרות זאת בחרו חברי הקבוצה לאמץ אותו בגאווה כסמל לשיבה אל שורשים ארציים קדומים, כאלו הקודמים לדת היהודית. בלב האידיאולוגיה הכנענית עמדה הפרדה נחרצת בין המושג יהדות למושג עבריות. בשנת 1943 פרסם יונתן רטוש את המניפסט המכונן שלו 'כתב אל הנוער העברי' שנפתח בהצהרה הבאה: "הועד לגיבוש הנוער העברי אינו קורא אותך לעזוב את המסגרת הארגונית שבתוכה אתה נמצא מרצונך הטוב, מתוך הכרה ובחירה ובתוקף המסיבות, שבה אתה מוצא את מיטב הסיפוק האישי, שבה בחרת להקריב את כוחך, שבה תהיה נכון בבוא מועד להקריב גם את חייך..." שורות נוספות מתוך המניפסט מבהירות את העקרונות הרדיקליים של התנועה ואת הניתוק שדרשה מהעבר הגלותי: "הוועד לגיבוש הנוער העברי קורא אליך לעמוד על כל עומק התהום והזרות המבדילה בינך, הנוער העברי, לבין כל אלה בני הגולה היהודית. הוועד לגיבוש הנוער העברי אינו פונה אליך מפני שנשמדו כך וכך יהודים בכך וכך גלויות ומשקלו היחסי של היישוב עלה בכך וכך מעלות בחשבון של הפזורה היהודית העולמית [...] הוועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי [...] ולא כפתרון לשאלת היהודים [...] באשר המציאות שבה התגבש אופייך היא המציאות העברית, באשר גוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד."

רטוש סבר כי היהדות היא דת אוניברסלית וחסרת בסיס טריטוריאלי מוגדר, בדומה לאסלאם או לנצרות, ולכן אינה יכולה לשמש תשתית ללאומיות מודרנית. על פי תפיסתו, אדם יכול להיות יהודי בכל מקום בעולם, אך עברי הוא רק מי ששפתו היא עברית והוא נטוע פיזית בארץ. בעוד שהיהדות נשענת על מסורת חז"ל, ההלכה והתלמוד, שאבו הכנענים את השראתם מההיסטוריה הקדומה של עמי קדם, מהמיתולוגיה השמית ומהתרבות האוגרית. בניגוד לציונות, שביקשה להגן על האינטרס היהודי העולמי, היעד של הכנענים היה הקמת אומה עברית חדשה המשתלבת במרחב הגיאוגרפי. חזון זה כלל גם את שילובם של הערבים בתוך האומה, מתוך שאיפה ליצור חברה של 'יהודים ללא יהדות וערבים ללא אסלאם'.

הכנענים לא ראו בעמי הסביבה הערבים אויבים על רקע דתי. לשיטתם, הערבים הם עמים שורשיים שעברו השחתה על ידי דת האסלאם, אך מקורותיהם שמיים-עבריים. החזון הכנעני חלם על הקמת 'מדינת עבריים' שתתפרש על פני המרחב השמי כולו, ותאחד את דוברי העברית והערבית תחת זהות לאומית ושפתית אחת.

התנועה התנכרה לציונות שנתפסה בעיניהם כתנועה דתית-יהודית המנסה לפתור את 'בעיית היהודים' במקום לכונן אומה חדשה. לטענתם, בארץ ישראל צמח דור חדש ששפת אמו היא עברית והווייתו מעוצבת על ידי הנוף המקומי, ולכן אין לו זיקה מחייבת ליהדות הגלותית. תפיסה זו הובילה אותם למאבק לביטול רישום הלאום 'יהודי' בתעודות הזהות והחלפתו בלאום 'עברי' או 'ישראלי'.

למרות שהשילוב בין חילוניות מוחלטת, הפרדת דת ומדינה והתמקדות בטריטוריה כאזרחות מזכיר כיום עמדות המזוהות עם השמאל הרדיקלי, בחינת המקורות חושפת תמונה מורכבת יותר, שכן רטוש וחבריו הגיעו דווקא מהאגפים הלאומניים והימניים ביותר של הפוליטיקה העברית באותה עת.

אוריאל שלח בצעירותו

אוריאל הלפרין נולד בשנת 1908 בוורשה בעריסה עברית. אביו, יחיאל הלפרין, היה מחנך וסופר ילדים עברי נודע ואימו פנינה הייתה גננת עברייה. הוריו, שהיו חברים של הוריו של אלתרמן, היו מחסידי השפה העברית והקפידו לדבר בביתם אך ורק עברית. סביבה זו הטמיעה באוריאל את התחושה שהעברית אינה רק שפת קודש או כלי לתקשורת, אלא מהות קיומית וגורם המגדיר לאום.

בעקבות תהפוכות מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לאודסה ובשנת 1919 עלתה לארץ ישראל על סיפונה של האונייה 'רוסלאן' יחד עם המשוררת רחל, ההיסטוריון יוסף קלוזנר, ד"ר משה גליקסון (לימים עורך עיתון 'הארץ'), המהנדסים והאדריכלים יהודה מגידוביץ' וזאב רכטר, הרקדן ברוך אגדתי, הקריקטוריסט אריה נבון, ישראל גורי (ח"כ ואביו של המשורר חיים גורי), ד"ר חיים יסקי (מנהל ביה"ח הדסה), רוזה כהן (אימו של יצחק רבין), הפסל משה ציפר, רחל כהן-כגן (חברת הכנסת הראשונה) ועוד רבים אחרים.

אוריאל הצעיר גדל בירושלים ובתל אביב, ולמד בגימנסיה העברית ובגימנסיה 'הרצליה'. בשנת 1926 למד שנה משפטים ולאחר מכן יצא לצרפת לסורבון ללמוד בלשנות, שם פגש את ההיסטוריון והבלשן ע.ג חורון. פגישתם של שני ענקים אלו ייסדה והולידה את תנועת הכנענים. כששבו לישראל ייסדו את המעגל הראשון והמחויב של התנועה, שברבות הימים התפרסמו רבים מחבריה כיוצרים, עיתונאים, סופרים ומשוררים. באותה תקופה נחשף קהל הקוראים של עיתון 'הארץ' לשירו הראשון של רטוש ובהמשך התפרסם קובץ שיריו הראשון בכתב העת 'טורים', שהיה השופר המרכזי של חבורת 'יחדיו' ושל דור המודרנה הארץ ישראלית, בהובלתו של המשורר אברהם שלונסקי. היו אלה השירים 'סרנדה', 'יער', 'אפיריון' ו'לחייך', ורק לאחר 13 שנים התפרסמו שיריו 'בצלם' ו'אבשלום'. השכלתו המשפטית והבלשנית, אותה רכש בצרפת, העניקה לו את התשתית המדעית ששימשה אותו מאוחר יותר בניתוח השפות השמיות ובחידושי הלשון שלו.

באותן שנים, לבקשתו של בן-ציון נתניהו (אביו של בנימין נתניהו), החל יונתן רטוש לעבוד בעיתון 'הירדן', עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית. המשך ישיר של פעילות זו הביאה אותו לאצ"ל, שם ניצלו אברהם שטרן ודוד רזיאל, מראשי המחתרת, את כישוריו בניסוח ספר ההדרכה 'האקדח'. לאחר הפילוג באצ"ל הצטרף רטוש ללח"י ושם גם לקח על עצמו את עריכת עיתון הארגון 'המברק'.

חידושי הלשון והיצירה

בתולדות התרבות העברית המודרנית, מעטים הם האישים שחוללו סערה כה עזה, רב-ממדית ומתמשכת כפי שחולל יונתן רטוש. המורשת המוחשית והמתמדת ביותר של יונתן רטוש היא תרומתו האדירה לשפה העברית. רטוש האמין כי השפה אינה רק כלי תקשורת, אלא היא המעצבת את המחשבה והזהות הלאומית. לשיטתו, כדי ליצור אומה עברית חדשה, יש צורך באוצר מילים שינקה את השפה מהשפעות הגולה והלעז, והוא נחשב לאחד מגדולי מחדשי המילים בעת החדשה. מחקר מקיף שערכה פרופ' מיכל אפרת (גיסתו של רטוש) בספרה 'המילים המתבקשות' מתעד כ-4,000 חידושי לשון המיוחסים לו. רטוש פעל מתוך הבנה דקדוקית עמוקה של השפות השמיות, תוך שימוש במבנים מורפולוגיים קדומים (כמו הסיומת -וּנה) וחיפוש אחר שורשים מקראיים ואוגריתיים.

באופן מפתיע, חלק מהמלים שרטוש טבע הפכו לחלק בלתי נפרד מהעברית המודרנית, לעיתים ללא ידיעת הדוברים על מקורן, כגון: הסלמה - רטוש גזר אותה מהמילה סולם; ממסד - חידוש שהפך לחלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי והחברתי; תשתית - נגזר מהשורש ש.ת.ת (תשתית); חתיך - זהו אחד החידושים המפתיעים ביותר שלו. רטוש לקח את המילה 'חתיכה' (סלנג שהיה נפוץ אז) והפך אותה לתואר גברי תקני כביכול, שהתקבל בציבור בצורה יוצאת דופן; אופנוע - החליף את הצירוף 'עגלה ממונעת' או 'מוטוסיקל'.

שיריו היו נקיים כמעט מאידאולוגיה ומרביתם היו שירים אישיים ולאומיים כאחד. אלו הם שירי אהבה מן היפים שנכתבו בשפה העברית, שירי קורבן וסבל ושירים המתמקדים בדמות מקראית. שירי חופה שחורה מצטיינים במקצב של לחש כישופי, עברית קדומה וקדמונית ובשימוש במילים אוגריתיות, ועל רבים מהשירים מסך של 'פולחן מיתי', כמעט אלילי. רטוש פרסם שמונה ספרים, וכבר בספרו הראשון 'חופה שחורה' ניכרת החדשנות, הנועזות והיופי שיאפיינו את שירתו.

אחדים משיריו של רטוש הולחנו, מהם מוכר בעיקר השיר 'על חטא' שהלחין וביצע צביקה פיק. את שירו 'מיליון' הלחין אילן וירצברג וביצעה עפרה חזה (לשיר קיים לחן נוסף של שם טוב לוי בביצוע אריק איינשטיין). שם טוב לוי גם הלחין וביצע גם את שירו של רטוש 'לו באת'. שיר נוסף מוכר שכתב רטוש הוא 'כמעט' שהלחין יגאל גורדון ושרה נורית גלרון.

אוריאל שלח הגה את שם העט 'יונתן רטוש' בשנת 1937, עת פרסם את שיר 'תורה'. אחת הסיבות המרכזיות לבחירה בשם בדוי הייתה החשש שמא עמדותיו הרוויזיוניסטיות יפגעו במעמדו. ברבות הימים ניתנו פירושים שונים למשמעות השם: אחיו, עוזי אורנן, העיד כי רטוש ביקש ליצור שילוב של ניגודים 'יונתן' המייצג עדינות ו'רטוש' (מהשורש ר.ט.ש) המייצג קשיחות. לעומת זאת סבר החוקר יוסף עוזר כי המילה 'רטוש' מרמזת על המונח התלמודי 'עזוב', ובכך מבטאת את עזיבת העבר היהודי הגלותי.

הפעילות הפוליטית והכנעניות

בין השנים 1953-1948 יצא לאור, באופן בלתי סדיר, הביטאון 'אלף', ששימש כקולם של 'העברים הצעירים'. שלוש שנים לאחר תחילת הוצאת הביטאון, בעת הקונגרס הציוני העולמי בירושלים, הפיצו חברי התנועה כרוזים חריפים נגד הציונות. באותו חודש ספטמבר התקיים כנס היסוד של התנועה ובעקבותיו הוגשה בקשה רשמית להתאגדות חוקית. עם זאת, משרד הפנים עיכב את האישור במכוון בטענה הרשמית כי המשטרה טרם סיימה את חקירתה המקובלת לגבי אגודות פוליטיות.

על-פי העיתונות של אותם ימים הוערך מספר חברי התנועה בכמאה איש בלבד, בעוד שאנשי התנועה עצמם טענו כי הם מונים כ-500 חברים. ביוני 1952, כתשעה חודשים לאחר כנס היסוד, חלה תפנית בעקבות מעצרו של עמוס קינן בחשד להשלכת פצצה לביתו של שר התחבורה דאז דוד צבי פנקס. העיתונות יצאה למתקפה נגד התנועה הכנענית שקינן נמנה עם חבריה, ונטען כי ראשיה אינם מסתירים את אהדתם למעשה. כמו כן, פורסם כי אנשי התנועה תכננו פעולות נגד 'חנויות הסקריפ', אותן חנויות שמכרו מוצרי יבוא בתווי קנייה של מטבע זר בתקופת הצנע. חברי התנועה הכחישו כל קשר לאירוע וטענו כי קינן עזב את שורותיהם כשנתיים קודם לכן. המעבר של רטוש מהימין הקיצוני אל הכנעניות לא היה נטישה של הלאומנות, אלא הקצנה שלה. בעוד הרוויזיוניסטים ביקשו להקים מדינה יהודית, רטוש ביקש להקים אומה עברית שתהיה מנותקת מהקשר היהודי העולמי. הוא האמין שהכוח הצבאי והריבונות הטריטוריאלית הם המרכיבים היחידים של לאום, ושכל שאר המרכיבים (דת, מסורת יהודית) הם משקולות המעכבות את לידתו של העם החדש.

אחד המרכיבים הייחודיים ביותר בתנועה הכנענית היה הניסיון לבסס את הזהות הלאומית על העבר הפרה-יהודי של ארץ ישראל. לטענתו קיים רצף תרבותי-לשוני בין העמים השמיים שחיו בסהר הפורה באלף השני לפני הספירה לבין האומה העברית המודרנית. הכנענים שאבו השראה מתגליות ארכיאולוגיות של אותה תקופה, ובעיקר מ'עלילות אוגרית', כתבי יתדות שנחשפו בסוריה וחשפו מיתולוגיה שמית עשירה. המיתוסים של בעל (אל הסער והגשם), ענת (אלת המלחמה והציד), אל (אבי האלים) ואשרה (אלת הטבע) הוצגו על ידי רטוש כחלופה למונותיאיזם היהודי. עבורו ייצגו האלים הללו תרבות חיונית, יצרית וארצית המחוברת למחזור העונות ולטבע המקומי, בניגוד ליהדות הנתפסת כדת מופשטת ומנותקת מהאדמה. הפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר הפך לסמל החזותי של התנועה משום שייצג דמות צייד עברי קדום המחובר לאבני החול של הארץ ומנותק מכל סממן יהודי מסורתי.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, חזר רטוש להוציא לאור את 'אלף', כתב העת המרכזי של האידאולוגיה הכנענית. בעקבות המלחמה הוא קרא להחלת הריבונות הישראלית על כל השטחים שנכבשו, מתוך שאיפה לייסד בהם אומה עברית חדשה שתחליף את הלאום היהודי המסורתי. אומה זו נועדה לאחד עבריים ממוצא יהודי וערבי כאחד. לפי תפיסתו הערבים בשטחים אלו היו אמורים להתאזרח במדינה העברית, להתחנך על ברכי השפה העברית ולזנוח את המסורות הדתיות היהודיות והאסלאמיות לטובת גיבוש תרבות עברית מודרנית וחילונית-אזרחית.

בעיני רטוש, הקמת האומה העברית הייתה צעד אוונגרדי לקראת כינון מעצמה אזורית המנותקת מהדתות הא-טריטוריאליות. הוא חזה אומה המשתרעת על פני מרחב ארץ הקדם שמתבססת על בריתות עם מיעוטים במזרח התיכון דוגמת הכורדים, המרונים והדרוזים, שאותם ראה כצאצאי האומה העברית המקורית. חזון זה נועד להוות שחזור מודרני לימי הזוהר של הממלכה העברית-כנענית מתקופת המקרא וקודם לה. כביטוי מעשי לשאיפותיו אלו, נענה משרד הפנים בשנת 1970 לבקשתו של רטוש, ורשם באופן תקדימי את הלאום 'עברי' בתעודת הזהות שלו.

נוסף על פועלו המוכר כמשורר וכבלשן, היה יונתן רטוש מתרגם פורה במידה יוצאת דופן. הוא העניק לקהל הקוראים העברי עשרות ספרים בתחומי ההיסטוריה, המדע והפרוזה, כאשר חלק מעבודותיו התפרסמו תחת שמות עט, ובהם 'יוסף לוז'. כחלוץ הותיר את חותמו גם בתחום המדע הבדיוני: בשנת 1952, תחת שמו המקורי אוריאל שלח הוציא לאור את הקובץ 'היה היה בעתיד' - אנתולוגיה של סיפורים קצרים מאת ענקי הסוגה כריי ברדבורי וא.א. ון ווגט.

משפחה, מורשת וסיום

חייו האישיים של יונתן רטוש היו שזורים במפעל חייו האידיאולוגי והספרותי. ב-1933 נשא רטוש את אשתו הראשונה, דבורה, בתם של שמואל ורודה כצנלסון ואחותו של העיתונאי הרוויזיוניסט קלמן כצנלסון. מנישואים אלו נולדו בניו המתמטיקאי הנודע שהרן שלח והשופט חמן שלח. חיי המשפחה ידעו טרגדיה קשה כאשר באוקטובר 1985 (לאחר מותו של רטוש), נרצחו חמן שלח, אשתו אילנה ובתם צליל בפיגוע בראס בורקה בידי חייל מצרי.

רטוש הגיע ממשפחה בעלת זיקה עמוקה לשפה ולחברה. אחיו היו הבלשן פרופ' צבי רין, ופרופ' עוזי אורנן, חבר האקדמיה ללשון העברית ופעיל בולט בנושאי דת ומדינה, אשר פעל רבות לשימור ולמחקר של מורשתו הלשונית והרעיונית של אחיו.

בהמשך חייו נישא רטוש בשנית ליוהנה (שנודעה גם כיוחנה או יוענה), מורה למוזיקה במקצועה. לזוג נולדה בת, אשר זכתה לשם הסמלי כנען על שם התנועה.

אף שרבים ראו ברטוש דמות שנויה במחלוקת בשל עמדותיו הנחרצות, הוא הצליח להעמיד דור של יוצרים שהושפעו עמוקות מעוצמת שירתו ומחדשנותו הלשונית והותירו חותם בל יימחה על התרבות העברית.

דמותו של רטוש, שנפטר בשנת 1981, מצטיירת כגאונית וטראגית כאחד. הוא חלם על אימפריה עברית בסהר הפורה, חזון שהתנפץ אל מול המציאות הפוליטית של המאה ה-20, אך ניצחונו השקט טמון בשפה היומיומית שלנו. בכל פעם שישראלי הוגה מילים שטבע רטוש, כמו ממסד, תשתית או הסלמה, או כשהוא מרגיש זיקה בלתי אמצעית לנופי המדבר, הוא מבטא את מורשתו של האיש שביקש לבנות עולם עברי מתוך הריסות העבר. רטוש העניק לנו כלים להתעמת עם שאלות היסוד של קיומנו בארץ, וקולו, המהדהד מתוך המיתוס והלשון, נותר רלוונטי מתמיד בעידן שבו שאלות של דת, לאום וזהות שבות אל קדמת הבמה.