אקסום וחִמְיָר על דרך הבשמים

קיסרות אקסום הוקמה במאה הראשונה לספירה ושלטה בצפון מזרח אפריקה. אקסום שכנה באזור אתיופיה ואריתריאה של ימינו וחלשה על הסחר העשיר בין האוקיינוס ההודי לים התיכון, היא דרך הבשמים הסואנת. בשיאה שלטה אקסום על צפון אתיופיה, אריתריאה, צפון סודאן, דרום מצרים, ג'יבוטי, תימן ודרום ערב הסעודית. קיסרות אקסום היא ממלכת שבא המוכרת לנו מהתנ"ך. מממלכה זו הגיעה מלכת שבא לשלמה המלך כדי לבחון את חוכמתו. על ממלכה זו אמר ישעיהו: "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה--כֻּלָּם, מִשְּׁבָא יָבֹאוּ; זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ" (ישעיה ס', ו'). מאות בשנים לאחר ישעיהו כינו אותה הרומאים בשם "ערב המאושרת."

על דרך הבשמים, באזור תימן, ישבה ממלכה אחרת – ממלכת חִמְיָר - שנוסדה במאה הראשונה לפנה"ס. תואר המלכים היה 'תוּבַּע' (כמו 'פרעה' במצרים). ההיסטוריונים המוסלמים מספרים כי אחד ה'תוּבַּעים', אַבּו-כַּרִבַּ אַסְעַד, אשר מלך בשנים 420-385 לספירה יצא לכבוש את אל-מדינה ובמהלך המצור על העיר שכנעוהו חכמי היהודים להתגייר. לאחר שכבש את אל-מדינה, חזר אַבּו-כַּרִבַּ אַסְעַד לארצו, התגייר וגייר את יתר אנשי ממלכתו ומאז מלכיה היו יהודים.

בבית הקברות בבית שערים (המאה השנייה לפנה"ס), נחשף אולם קבורה בו נמצאה הכתובת היוונית 'של אנשי חִמְיָר' וארון קבורה שעליו חקוקה הכתובת 'נגיד חִמְיָר'. רוב החוקרים מסכימים שבסביבות 380 לספירה התגיירה האליטה של ממלכת חִמְיָר. ייתכן ששליטי הממלכה ראו ביהדות פוטנציאל לכוח מאחד לאימפריה החדשה שלהם, שהיו בה תרבויות רבות ושונות וזהות מאחדת נגד חדירת הנוצרים הביזנטיים והאתיופים מצד אחד, והאימפריה הפרסית הזורואסטרית מצד שני. החִמְיָרים הגדילו לעשות והחלו לרדוף את המתנצרים בארצם על מנת לצמצם את התפשטות הנצרות, ובכך, לצמצם את השפעת הרומאים במדינה. בנו של אַבּו-כַּרִבַּ אַסְעַד, התוּבּע כרַחְבְּאִל, השאיר לנו כתובות חקוקות על סכרים מתקופת שלטונו בהם הוא מאדיר את שמו של "הרחמן"; "אלוהי השמים והארץ"; אלוהי ישראל" ו"אלוהי היהודים". התפילות מבקשות את ברכתו ל"עם ישראל" ומסתיימות לעתים קרובות ב"שלום" ו"אמן", חלקן אף בעברית.

ה'תובּע' היהודי האחרון, היה יוסף ד'ו-נוּאַס המוכר גם בשם יוסף אסאר. הוא כונה "ד'ו נואס" - "אדון הפאות" בשל הפאות שעיטרו את לחייו. יוסף נולד כיהודי ופאותיו היו כפאות יהודי תימני. אויבי ממלכת חִמְיָר היו הביזנטיים, אותם שנא יוסף שנאה יוקדת. בשנת 522 כבשו הביזנטים את ט'פאר בירת חִמְיָר ואף הרגו מספר יהודים (בט'פאר, עיר הקיימת עד היום כ- 300 ק"מ צפונית לעדן, נמצאה טבעת אבן משנת 200 לספירה שעליה מופיע השם 'יצחק בר חנינא'). יוסף ד'ו-נואס יצא למסע נקמה וכבש את העיר נג'ראן (הנמצאת כיום בערב הסעודית על גבול תימן). הוא הרג את מלכה הנוצרי חרית אבן קילה ואף טבח בנוצרים והעלה את כנסיותיהם באש. יש הטוענים כי חפר תעלת אש והשליך לתוכה נוצרים שסירבו להאמין באלוהי היהודים. בשנת 2014 גילתה המשלחת הצרפתית-סעודית בביר חימא כתובת המציינת את המעבר של יוסף באזור לאחר הטבח בנג'ראן כשצעד צפונה עם 12 אלף חיילים, אל תוך המדבר הסעודי, כדי לדרוש את החזרת יתר ממלכתו.

יוסף ד'ו-נואס עמד בקשרים עם חכמי טבריה וראש הסנהדרין מר זוטרא בר מר זוטרא. הוא ביקש להקים קואליציה של ממלכת חִמְיָר והממלכה הפרסית, בתיווך מר זוטרא, קואליציה נגד הקיסרות הביזנטית. בנוסף תקף יוסף את שיירות הסוחרים הביזנטיים שעברו דרך חִמְיָר, על דרך הבשמים, בדרכם להודו. בימיו הגיעה היהדות לשיאה והוא מתואר כ"בעל עוז נפש ללא חת, כאיש תבונה ומרץ יוצאים מן הכלל".

יוסף ד'ו-נוואס ונפילת חִמְיָר

הנוצרים בהם טבח ד'ו-נואס פנו לעזרתו של כלב מלך אקסום. בפעם הראשונה שניסה כלב לפלוש לממלכת חִמְיָר הוא נכשל, אבל בפעם השנייה, בעזרתם של הנוצרים וראשי שבטים בחִמְיָר שבגדו ביוסף, הצליח כלב להכריע את המערכה. בשנת 525, בראות יוסף ד'ו-נואס כי אפסה תקוותו - מת מות מלכים וגיבורים, בהשליכו את עצמו, יחד עם סוסו, ממצוק גבוה אל הים. מותו הביא לכך כי היהדות והקהילה היהודית איבדו את מעמדן העדיף בתימן. סיפורי מעשיו של ד'ו-נואס הועברו מדור לדור וברבות הימים נפוצו אמונות שונות לפיהן עשרת שבטי ישראל האבודים יושבים בדרום חצי האי ערב וכי יבוא יום והם יתגלו וישיבו את ממלכת ישראל לקדמותה.

אלף שנים מאוחר יותר משיח השקר דוד הראובני, תלה את שליחותו הנכזבה במלך היהודים בערב, כאשר העיד על עצמו שהוא אחי המלך יוסף ד'ו-נואס.

על שמו של יוסף ד'ו-נואס קרוי רחוב בירושלים (הרחוב פונה צפונה מרחוב יפו מול נחלת שבעה). פרופ' שלמה זנד (שהתאוריה שלו שנויה במחלוקת), תיאר בספרו 'מתי ואיך הומצא העם היהודי' את פרשת ההתייהדות של מלכי חִמְיָר ותושביה של הממלכה בתימן והגיע למסקנה שיהודי תימן אינם יהודים שמוצאם מארץ ישראל אלא צאצאי מתייהד של ממלכת חִמְיָר. מצד שני יש את האסכולה הגורסת כי היהודים הגיעו לתימן במהלך ההיסטוריה בכמה הזדמנויות. בתקופת המקרא היו חמישה גלי הגירה לתימן. הגל הראשון של המתיישבים היהודים בתימן היה קשור בפיתוח קשרי המסחר בין ממלכת שלמה ומלכת שבא במאה ה- 10 לפנה"ס, כפי שהזכרנו קודם. יוספוס פלביוס כתב שהמלך הורדוס (37–4 לפנה"ס) שלח בשנת 25 לפנה"ס, גדוד יהודי בן 500 חיילים לעזרת הצבא הרומי תחת פיקודו של אליוס גאלוס. הצבא הרומי נשלח להשתלט על תימן בשל חשיבותה האסטרטגית על דרך הבשמים. חיילי הגדוד אבדו במדבר אבל יש הסוברים שהם השתקעו בתימן. הסופר היווני אפיפאנוס כתב שפליטים יהודים הגיעו לתימן לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא (135 לסה"נ). שמואל לייב גורדון התרשם עמוקות מד'ו-נואס זה וכתב עליו פואמה (לקריאה בקישור זה http://bit.ly/2OU51Zu)