יוסף חיים ברנר

ילדותו ולימודיו הראשונים

יוסף חיים ברנר נולד בשנת 1881 לשלמה ורייזלה, בדרום מערב האימפריה הרוסית, בכפר הנידח והעני נוביה מליני. משפחתו סבלה מעוני אבל עם המעט שהיה להם דאגו להנחיל השכלה לילדיהם. כבר בגיל 9 נשלח ברנר מביתו כדי ללמוד תורה. החלום של אביו היה שיהפוך לרב ויינשא לבתו של גביר העיירה ויחזור ויתמוך בהם. ברנר מתאר תקופה זו בסיפור 'שמה' על ייסורי הילד הקטן הניתק מביתו. בישיבה בה למד נחשף ברנר בסתר ללימוד חול. בלילות גילה עניין בספרות חילונית, מדעים ואף חטא בכתיבת מאמרים בשפה העברית. כאשר הלשין עליו אחד מהתלמידים הוא נקרא לראש הישיבה, הרב לייב האפט, שסטר לו מול עיני כולם ואף גירש אותו מהישיבה. אירוני הדבר כי לימים נכדו של הרב לייב האפט, יעקב האפט, מי שבעצמו היה סופר ורואה חשבון, ייסד את חברת 'האפט את האפט' לראיית חשבון, ייסד את 'פרס ברנר' ומקיים אותו עד היום בכספו.

מהישיבה ברנר חזר הביתה והתחנן לאביו כי יאפשר לו לעבור לעיר הגדולה וללמוד לימודי השכלה כלליים. האב סירב וטען כי ההשכלה לא תתן לו מאומה ואילו לימודי התורה יעניקו לו חיים של כבוד, מעמד ועושר. בלב כבד נכנע ברנר ובשנת 1896 נסע ללמוד בישיבה שבעיירה פוצ'פ.

בפוצ'פ חווה לראשונה בחייו תחושות של אושר. הישיבה נוהלה על ידי הרב נתן גנסין שהיה אדם רגיש ומשכיל. שם זכה ברנר להכיר את בנו של נתן ראש הישיבה, אורי ניסן גנסין, שהיה לאחד מחבריו הטובים, אם לא הטוב ביותר. בן הרב היה כל מה שברנר לא זכה להיות: גבה קומה, אצילי, יפה תואר, מאופק ושקול. ברנר היה נמוך, רחב, מוזנח בלבושו, מתלהב, צעקן וקיצוני. ברנר אף היה משוכנע כי ריח רע נודף מגופו ומפיו והזניח את מראהו ולבושו.

החברות עם אורי ניסן גנסין

חליפת המכתבים בין גנסין וברנר (כ-800), מבטאת גם את המשותף לשניהם: שניהם היו עדיני נפש, חדי מבט ואוהבי כתיבה. כך סיים ברנר את אחד ממכתביו לגנסין: "חביבי ויקירי, ועד עולם לא אשכחך, עד יום שובי לעפרי". בשיר שברנר הקדיש ל"אהובי-נצח" כתב: "כי בינינו יפריד רק המוות!!! ברית עולם כרותה בין א.נ. גנסין ובין יוסף חיים ברנר". בישיבה בפוצ'פ עשו ברנר וגנסין יחד את הצעדים הראשונים בכתיבה. בעתיד יקרא ברנר לבנו היחיד אורי ניסן על שם חברו הטוב ולימים אף ניתחו את מערכת היחסים ביניהם כמערכת שהיה בה גם ריגוש מיני... בן 15 היה ברנר כשהמשגיח תפס אותו חוטא בשנית קורא ספרות חילונית, וברנר נאלץ לעזוב את פוצ'פ ונסע לדודו בביאליסטוק כדי להתכונן לבחינות הבגרות וללמוד רוסית. לאביו סיפר כי הוא עומד ללמוד בישיבה. אצל דודו רכש ספרי לימוד ברוסית כדי לקרוא בהיחבא. כשהדוד גילה את הדבר הוא כתב לאביו של ברנר כי בנו סוטה מדרך הישר, וברנר קיבל מאביו מכתב המבהיר לו כי הוא מאוכזב ממנו וכי אמו בוכה כל היום. ברנר החליט לחזור בתשובה וכתב לרב גנסין כי הזניח את תשוקותיו לספרות וכי הוא כעת כל כולו מוקדש ללימוד התורה הקדושה. מכתב זה התגלגל לידיו של חברו אורי ניסן גנסין שראה זאת כבגידה. "פה נפל אגל דמעתי. אגל דמעה על אובדן החיים" כותב לו גנסין. לאחר מכתב זה החליט ברנר לחזור לתשוקתו ומודה לגנסין כי הציל אותו. "חביבי, יקירי, מחמדי, אהובי, בבת עיני... היה שלום! הנני אסיר תודה לך עד נצח, כי לולא אתה הייתי טבוע עתה ביוון החסידות המעלה צחנה... ואתה, רק אתה הצלת נשמתי". ברנר חזר לפוצ'פ. הוא למד רוסית וגרמנית וקרא בשירי ביאליק ובכתבי העת העבריים כדוגמת 'השילוח'. בגיל 17 הוא גילה כי "משורר בוודאי אינני, וכשרון מספר בוודאי יש לי". לחברו שמעון ביחובסקי (לימים בעלה של הסופרת אלישבע) שעבר לווילנה כתב: "צעיר עברי אובד ונדכה, כפוף ושפל, בעל לב כואב ומלא מרירות איומה".

בשנת 1901 גוייס ברנר לצבא הרוסי. במשך שנתיים הוא שרד בקושי וכאשר פרצה מלחמת רוסיה-יפן, הפגישה יד המקרה בינו לבין הסופר יצחק קצנלסון. קצנלסון פרסם מאמר אוהד על ברנר. הלל צייטלין כתב לו מכתב שבו בישר לו כי "הכוכב העולה" שעליו כתב במקרה מתענה בקסרקטין צבאי הסמוך לעירו כחייל מהשורה. קצנלסון מיהר לבסיס ומצא את ברנר "עומד וממרק כלי נחושת: בגדיו טלאי על גבי טלאי, רגליו הקצרות כאילו טובעות במגפיים גדולים ורחבים יתר על המידה וכובעו הכמוש וחסר המצחייה כמעט שמונח כולו על עורפו". קנצלסון סירב להאמין כי האיש המרושל הזה הוא הסופר הנערץ עליו ויותר מזה הוא הופתע כי ברנר, מושא הערצתו, מכיר את כתביו שלו. קצנלסון דיבר עם מפקד הפלוגה וברנר הורשה להתארח בביתו בסופי השבוע והוא ערב להתנהגותו, ולכך שבן חסותו לא יערוק מהצבא כפי שעשו חיילים יהודים רבים. בבית קצנלסון זכה ברנר לקרוא ספרים, לכתוב, לקבל מכתבים ואף זכה לביקור מחבריו האהובים מימי פוצ'פ: גנסין, ביחובסקי ואחרים.

עריקה מהצבא ולונדון

היה ברור כי ברנר לא יוכל לשרוד בצבא ולמורת רוחו של קצנלסון, שהיה ערב לו, עליו לערוק. בזמן שהגדוד נע מזרחה ביקש ברנר לפרוש הצדה לעשות את צרכיו ואז ברח. כעבור זמן קצר נתפס באקראי על ידי לוכדי עריקים שבפניהם טען כי הוא מהעיר בוברויסק, ועל כן נשלח אליה בשיירת אסירים כדי לוודא את זהותו. הדבר נודע לחבריו של ברנר והם החלו לארגן תכנית בריחה נוספת (בין המארגנים היה מרדכי בן הלל הכהן - אביו של ח"כ דוד הכהן ודודה של רוזה כהן, אמו של יצחק רבין). הבונדיסטים, חברי ארגון הפועלים היהודים הסוציאליסטי תקפו את שומריו של ברנר וחילצו אותו מידיהם בלא שאיש נפגע, והביאו אותו לבית הדפוס הסודי שלהם. הבונדיסטים ידעו כי ברנר אינו שייך אידיאולוגית לחבורתם, אך הם אהבו אותו והעריכו אותו, ועל כן סיכנו עצמם בשחרורו ובהעברתו לפרוסיה הבטוחה שממנה ברח ברנר ללונדון. ב-1903 הפך ברנר לסופר ידוע בעולם היהודי. 'בחורף', הרומן הראשון שחיבר, ראה אור בחלקים בכתב העת 'השילוח' שערך ביאליק. אף שברנר היה אז רק בן 21,אמר עליו ביאליק "לפי שעה איני רואה סופר כמותו בישראל". ברנר בן ה-23, דלפון חסר אזרחות, נחת בלונדון. הוא מתרשם "שאין שומעים בה לכל הפחות קול נוגש, וחופשי אתה לנפשך להכות קודקוד אל הקיר". מאוחר יותר, כשאורי גנסין הגיע אף הוא ללונדון, כתב לביחובסקי כי הוא מופתע מכך שבמשך 8 שעות הנסיעה לא פגש ולו ז'נדרם או קצין צבא, דבר חריג למי שרגיל לחיות תחת שלטון הצאר.

לונדון ו'מסביב לנקודה'

בשלוש השנים שברנר חי בלונדון הוא התגורר בשכונת העוני ווייטצ'אפל (Whitechapel) ושם הוא התחיל לעסוק בכתיבה באופן מקצועי ובשנת 1904 כתב את הספר 'מסביב לנקודה'. ברנר התרכז בכתיבתו בתלישות ובעליבות הפיזית של המהגרים שנעקרו משורשיהם בתחום המושב, ולא הכו שורשים במקום החדש, כשהם עסוקים במלחמות האידיאולוגיות האינסופיות. "מקום שמעלים בו הבל ועיפוש, מקום שנמסים ונמקים בו לחלוטין בצחנה… מקום שיהודוניות מליטא ומפולין ממלמלות בז'רגון המשונה שלהן על עולליהן שב'סקוּל' ועל בעליהן שב'וורקשופ'", כתב ברנר.

השפה, הסיפור ואופן הגשת הסיפורים הדהימו את קהל הקוראים העברי. 'מסביב לנקודה' פתח עידן חדש בסיפורת העברית. ביאליק כתב כי ברנר הוא "המספר העברי החדש של תקופתנו בגובה המובן של המילים האלה". בקיץ 1905 הגה ברנר את רעיון הפקת כתב עת עברי עצמאי. הוא לא ראה עצמו כסופר עברי בלבד, אלא כאיש רוח בעל שליחות. הוא בחר בשם האקטיביסטי 'המעורר', ולדבריו, להפיץ בישראל את המוטו “כי לעוררך אני בא אחי”. ברנר לא הצליח לגייס כסף מתורמים והחליט להוציא את העיתון כמעט בכוחות עצמו. הוא נשא לבדו בנטל הפקת העיתון: סידר, הגיה, ערך, כתב, הדפיס, הכניס למעטפות ובקור וצינת הבוקר הלונדונית הוא אף ניגש לדואר והפיץ אותו. שותפו למיזם האדיר הזה היה הסופר יהושע רדלר פלדמן או בשמו הספרותי ר' בנימין, יהודי שומר מצוות, גליציאנר, אחד הראשונים שדיברו על דו קיום יהודי-ערבי ועל למידת המרחב האסלאמי. גם לר' בנימין היו ויכוחים עם ברנר. למשל, מאמרו המכונן 'מסע ערב' הוא מניפסט על הצורך בשימור הקשר התרבותי בין היהדות לאסלאם, בין יהודים לערבים. לעומתו ברנר האמין במאבק בלתי נמנע בין יהודים לערבים. התפיסה של ברנר הייתה לאומנית גזענית ויש לו תיאורים קשים של הפלסטינים, שעליהם הוא כותב בנשימה אחת עם צמחים ובעלי חיים. "אנו לא זקוקים לארץ הצבי, אנו זקוקים למערה להתחבא בה, כי שישה מיליוני כשערה ערופה בזקנינו ובילדינו הולכים לטבח". כך כתב ברנר בשנת 1905 וחזה במדויק את העתיד המזוויע - "לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד".

קשה שלא להפריז בחשיבותו של 'המעורר'. הוא היה כתב עת ספרותי חדש, בשפה העברית וזאת בתקופה שבה נסגרו כתבי עת עבריים אחרים כדוגמת 'השילוח'. חלקם נסגרו בשל הצנזורה ברוסיה בעקבות המהפכה הראשונה. 'המעורר' היה כתב העת שנשא את דגל השפה העברית בשעת מצוקתה. השפעתו על הקוראים הייתה מדהימה ואף ניתן לומר כי כל מי שקיבל לידיו את כתב העת הפך לסופר או שאף להיות כזה. ואכן, העיתון השיג את מטרתו ועורר את האנשים למחשבה וליצירה. במשך שנתיים היה 'המעורר' כתב העת היחיד שראה אור והיווה משקל נגד לתרבות האירופית. הוא היה מגדלור מנצנץ וסחף את קהל הקוראים היהודים לחופי התרבות העברית.

יעקב פיכמן כתב על 'המעורר': "הוא-הוא שנסך רוח של שיכרון עלינו, שהדליק בנו את אש הטירוף... הוא הבהיל אותנו בתרועת פעמונים, הוא קרא לצאת, כי הסכנה קרובה, כי זאת היא המערכה האחרונה". 1907, שנת הוצאת העיתון, הייתה שנה של התעלות ומימוש חלומות אך גם שנה של אכזבות.

המעורר והוויכוחים הרעיוניים

תקופה מסוימת גר ברנר כדייר משנה בדירתם של הזוג שרה וקלמן מרמור. קלמן נטש את אשתו שרה שפרה ואת בנם ונסע לארה"ב. בזמן הזה הפך ברנר לידידה של שרה. רחמיו נכמרו עליה, על בדידותה ועל מאבקה לשרוד עם בנה ללא עזרתו של בעל. עם הזמן, הריחוק מהבעל, אי קבלת מכתבים ותחושת גורל זהה של נטושים ועזובים, הפך הרגש עמוק יותר ובין ברנר ושרה התפתח רומן. דבר הרומן נודע לקלמן בניו יורק, הוא הזדעק כולו ובני הזוג מרמור התאחדו מחדש.

האכזבה הבאה הייתה מצד גנסין כבר בשנת 1906. השניים כבר קנו לעצמם שם ומעמד בעולם הספרות. גנסין כתב את סיפורו 'הצידה' ופרסומו חולל סנסציה. גם ברנר היה לסופר ידוע בזכות ספריו ובזכות 'המעורר'. ביחובסקי וגנסין, חבריו של ברנר מפוצ'פ, הוציאו כתב עת ספרותי משלהם בשם 'ניסיונות' ובאביב 1907 הגיע גנסין ללונדון. ברנר ציפה לו כמו אהוב המחכה לבחירת לבו ובואו היה חג. ברנר, שהיה שקוע בעולמו הנפשי המיוסר, לא היה מודע למצבו הרפואי ולחומרת מחלת הלב של ניסן גנסין.

גנסין הגיע ללונדון לאחר שהמצוקה והעוני שבהם חי דרדרו את מצב בריאותו. הוא היה אריסטוקרט עדין נפש ולא אהב לחשוף לעין רבים את סבלו. השתיקה שאפפה אותו מימים ימימה נעשתה עמוקה יותר וקשה לפריצה. הוא סבל בבדידות אך בגאווה. לעומתו נעשה ברנר מוחצן יותר, חשף את משא ייסוריו, זעק מכאב וציפה שישתתפו בצערו. ברנר לא הבחין בסבלו של ניסן גנסין ואפילו פירש את התנהגותו המסויגת של גנסין כהתפנקות של בן-הרב הרגיל ליחס מיוחד.

מן הצד השני, גנסין תיעב את ההתייסרות הפומבית של ברנר ואת זעקת האוי-וויי שלו. הוא ראה לפניו בחור בריא שאינו חדל לבכות על מר גורלו וזאת בשעה שעליו, על גנסין, כבר נגזר למות. הם נפרדו וגנסין לא ענה על מכתביו של ברנר אליו. הפעם הבאה שברנר דיבר עליו הייתה רק לאחר מותו של גנסין.

בשנת 1907 נסגר 'המעורר' בשל היעדר תמיכה כלכלית וחומר ספרותי. ברנר חש תיעוב כלפי לונדון הקרה והטחובה עם הגטו העלוב והצפוף שלה. לאחר התלבטות בין אירופה, ניו-יורק וארץ ישראל, נפל הפור על ארץ ישראל, אך כשנודע לברנר שגם פניו של גנסין לשם שינה את החלטתו: "לארץ ישראל שוב איני נוסע: שונא אני את העם הנבחר ושונא אני את הארץ המתה, את 'ארץ ישראל' כביכול".

גנסין הגיע לארץ ישראל אך מחלת הלב מאלצת אותו לחזור מהר ומאוכזב לבית אביו בפוצ'פ.

בשנת 1908 נסע ברנר לעיר לבוב שבגליציה, שם התיידד עם הסופר גרשון שופמן ושכר איתו דירה. גרשון, כמו ברנר וכמו אורי ניסן גנסין, למד בישיבה וגם הוא ערק מהצבא הרוסי, אך בניגוד לגנסין שחי עד גיל 33 וברנר שחי עד גיל 40, הוא האריך ימים וכתב עד גיל 92. גרשון בכתיבתו, בניגוד לחבריו הגאונים הדיכאוניים, הדגיש את היצריות וכתב על בתי בושת והומוסקסואליות. הם היו הפכים: ברנר הכבד, הרציני והמסתגף מול שופמן הנהנתן וחובב הנשים הזולות שגילן על גבול הקטינות. ברנר חזר לכתוב ובלבוב פגש תלמידת גימנסיה בשם טינקה-אסתרקה למפרט, נערה נאה וחיננית בעיניו. שופמן שכנראה היה יותר מנוסה בנשים תיאר אותה כסמל הכיעור, והיה סבור שברנר התקשר לנערה שאינה ראויה לו, שאינה יפה ואינה מתאימה להיות לו בת זוג. במחווה חברית וכדי להציל את ברנר מנערה זו הוא גרם לטינקה-אסתרקה להתאהב בו. ברנר גילה את דבר הבגידה ועזב את הנערה. משולש רומנטי קצר ימים זה הניב יבול ספרותי עשיר. לאחר זמן מה התחרטה טינקה על מעשיה וניסתה להשיב אליה את ברנר אך הניסיון לא צלח.

בשנת 1911 התפרסמה מודעה בדבר אירוסיהם של שופמן בן ה-31 ושפרה פליגלמן, נערה בלונדינית קטנה כבת 16. ברנר, שרק 3 שנים קודם נפרד מארוסתו בגלל שופמן, כתב לו בציניות כי הוא מבקש את תמונתה "כי רוצה הייתי לאהוב אותה גם אני". שופמן, פרפר הנע מפרח לפרח, זנח חיש קל את ארוסתו הצעירה ואותה שפרה הפכה למושא אהבתו הבלתי נשכחת של המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג). גרשון שופמן נשאר בליבוב, נישא לאנני, נערה אוסטרית קתולית שהייתה צעירה ממנו ב-20 שנים והתגיירה למענו, ועם עליית הנאצים עלו הזוג ארצה, פה המשיך שופמן לכתוב עד הגיעו לגיל 92.

מעבודת האדמה לירושלים

ברנר, שראה את עצמו כנביא, הלך שבי אחר אידיאל עבודת האדמה המייצרת אדם חדש המחובר לעמו, לעצמו ודרך עבודת האדמה גואל האדם את עצמו מהגלות. ברנר ניסה את כוחו בעבודת האדמה... די היה להעיף מבט בבורות שחפר במושבה חדרה ולהבין כי הוא לא נועד לעבודה זו... ולאחר שבוע הוא עבר לירושלים והצטרף למערכת העיתון 'הפועל הצעיר' שהקים יוסף אהרונוביץ' ושם עבד כעורך וכותב. את 'הפועל הצעיר' היה עיתון מפלגתי ועמד במרכז המפה הספרותית של אותה עת.

בשנת 1909 התיישב ברנר בירושלים, והצטרף למערכת 'הפועל הצעיר'. הוא שכר חדר בדירתה של האלמנה טובה קטינקא ושלוש בנותיה. אביהן של הבנות נרצח בפרעות ביאליסטוק בקיץ 1906 ונוצר הרושם כי ברנר מילא את תפקיד האב במשפחת קטינקא, וייתכן כי רחל בת ה-12, הצעירה בבנות קטינקא, הזכירה לו בדמיונו את אהבתו הנכזבת לטינקה-אסתרקה מלבוב.

רחל סיפרה כי כבר בהגיעו של ברנר לביתם התייחס אליה כאילו הייתה נערה בוגרת. היא כתבה ש"הוא סיפר לה על המצבים הקשים שהיה נתון בהם, על הארצות הרבות שנדד בהן, הייתי שמה את ראשי על חזהו והייתה לי הרגשה כאילו אני מקשיבה לדופקו של העולם...".

לאחר זמן מה החליט ברנר לעזוב את ירושלים לטובת תל אביב, ייתכן בשל חששו מפני מה שעלול להתפתח בינו לבין רחל הילדה, ובמכתב למערכת 'הפועל הצעיר' הוא כתב: "מפני סיבות פרטיות סילקתי את עצמי מקחת חלק בעריכת 'הפועל הצעיר' מראשית שנת תר"ע ואילך. חלפו השנים וטובה קטינקא ובנותיה עברו לתל אביב ורחל היפה נרשמה למחזור השני של סמינר לוינסקי שנפתח בנווה צדק ב-1912. רחל חידשה את הקשר עם ברנר, אבל עכשיו היא כבר לא קטינה ומותר היה לברנר לבקרה בחדרה ביחידות. בשנת 1918 נודע לברנר שרחל בת ה-21 עומדת להינשא ליהושע ברנדשטטר שהיה ממייסדי קיבוץ בית אלפא. ברנר הזהיר את בת טיפוחיו מפניו באמרו בלעג: "את הולכת להתחתן עם הרקדן הזה? זה שרוקד על כל החתונות?" ונבואתו התגשמה...

ב-1927, שש שנים לאחר הירצחו של ברנר, רחל חיה בהולנד עם שתי בנותיה הקטנות בעוד בעלה, יהושע ברנדשטטר, חיזר אחר מרגוט קלאוזנר. במכתבים שכתבה סיפרה רחל על חייה עם ברנר מילדותה ועד ימי נעוריה: "האיש היחידי אשר כבשני בחיים, אשר בלי תורה התגליתי לפניו, אשר ידע לדלות מתוכי הכל... שנים הייתי עם האיש הזה ועם כל אשר אהב". מסתבר שרחל אכן הייתה אהובתו של ברנר מנעוריה...

ברנדשטטר הצייר, העסקן ואיש החברה התגרש מרחל קטינקא, אם שתי בנותיו, ונישא ב-1931 למרגוט קלאוזנר מקימת 'אולפני הרצליה' ואם הסרטים העבריים. רחל נישאה ב-1940 למשורר אהרן זאב, שלימים היה קצין חינוך ראשי בצה"ל.

בגיליון 'הפועל הצעיר' מנובמבר 1910 התייחס ברנר להתבוללות בסלחנות. תפיסתו הייתה כי ההתבוללות הדתית היא רק שלב אחד מההתבוללות של התרבות והשפה. המאמר פיצל את הקהילה הספרותית לשני מחנות: מצד אחד בני דורם של ביאליק ואחד העם, ומן הצד השני צעירים כברנר, ברדיצ'בסקי, שופמן וחבריהם. אחד העם דרש להפסיק את התמיכה בעיתון 'הפועל הצעיר'. אוסישקין, ביאליק וקלויזנר היו בעד הפסקת התמיכה. יהושע רדלר פלדמן - ר' בנימין (חברו של ברנר מ'המעורר') אירגן ביפו כנס תמיכה בברנר ובעיתון 'הפועל הצעיר'. בכנס השתתפו סופרים שומרי מצוות שהתנגדו לברנר וביניהם אז"ר ושינקין שאמנם הסכימו לדעה שהמאמר ותוכנו אינם ראויים, אבל הפסקת המימון נחשבה לפגיעה בעיתונות. בשנת 1911 יצא לאור ספרו 'מכאן ומכאן', הרומן הארצישראלי הראשון של ברנר. גם שם ברנר ביקר באכזריות חריפה את היישוב באותה עת. הוא לא חסך את הביקורת גם מחבריו - בני דורו העולים מהעיירות במזרח אירופה. המציאות מאוד עגומה, והעתיד לא מבטיח כלום. למי שמכיר את התקופה ואת הדמויות של העלייה השנייה קל לזהות את א.ד. גורדון, שהתגלגל לדמותו של אריה לפידות, ואת ברנר עצמו בדמות המספר שכונה בספר 'אובד עצות'. ברנר כתב על החיים הקשים ועל העליבות, ללא רומנטיקה. הוא ניתח באופן קר את מצב הארץ, משקף את המציאות ללא כחל וסרק. על פניו היה נדמה כי ספר זה ייתקל בעוינות מצד חבריו ואף ירתיע אנשים מלעלות לארץ אבל בפועל אמינות זו עודדה עלייה. בין אלו שקראו את כתביו של ברנר היה גרשום שלום, מגדולי חוקרי הקבלה, שבעקבות ספר זה עלה לארץ. חלוץ אחר, אליעזר סלוצקין, נשאל לעת זקנתו: "כאשר עלית ארצה, האם לא התאכזבת מן המציאות שפגשת כאן? והוא ענה: לא, כי קראתי את ברנר וידעתי מראש את כל חוליי הארץ". ברל כצנלסון, גדול מנהיגי העלייה השנייה, הגדיר אותו כספר האולטימטיבי של התקופה.

מות גנסין והשתרשות בירושלים

במרס 1913 נחתה מכה קשה על ברנר. 5 שנים לאחר שאורי ניסן גנסין חברו הטוב עזב את לונדון, הוא נפטר בוורשה בגיל 30. חבר שסעד אותו בחוליו הודיע לברנר על מותו וכתב: "צריך אתה לדעת, כי בלילה האחרון דיבר מתוך שנתו...וגם בהקיץ רק על פתח תקווה...ועליך. פעמים אחדות קרא בשמך".

באותה שנה היה ברנר במוקד החוג האינטלקטואלי בירושלים. הוא ערך את כתב העת 'האחדות'. באותו חוג היו גם שלוש גננות מוסמכות שאז נחשבו לעילית של החברה. בתחילה קיים מערכת יחסים עם חסיה פיינסוד, שהקימה את גן הילדים העברי המודרני הראשון בארץ ישראל (לימים נישאה לארכיאולוג אלעזר ליפא סוקניק והביאו לעולם את יוסי ויגאל ידין שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל). לאחר מכן ניהל קשר עם חברתה הטובה של חסיה, הגננת חיה ברוידא מפתח תקווה (שהייתה אהובתו של ש"י עגנון), ולאחר כשנה הם נישאו. ברנר היה בן 32 וחיה בת 24. את החופה ערך אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר), אותו קשיש דתי שברנר הרגיזו במאמריו. אז"ר החשיב את ברנר כאחד מל"ו הצדיקים. חיה וברנר עברו לגור בצריפו של גיסו חיים ברוידא שעמד בסוף רחוב עין-גנים בפתח תקווה. את רשמיו משנות מגוריו בצריף העלה ברנר בשני הרומנים: 'מכאן ומכאן' וב'שכול וכשלון'. בצריף זה גם נולד בנו היחיד ולו הוא קורא בשם אורי ניסן על שם חברו אורי ניסן גנסין שמת כשנה קודם לכן. אורי הבן היה אהבת חייו.

שנות הנישואים והפרידה

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. התורכים גירשו את יהודי תל אביב לפתח תקווה, העיתונים נסגרו, מקור הפרנסה נעלם ועוני ונדודים פוקדים את בני הזוג הצעירים. לנישואים לא היו הרבה סיכויים. היה זה חיבור בן הפכים שאינם משלימים אחד את השני. ברנר הסגפן הקיצוני לא מסודר מרושל מול חיה המטופחת. ברנר היה מסויג ביחסו אל חיה אשתו. הוא דיבר עליה בחיבה, בדאגה, אך לא באהבה,

כשכבשו האנגלים את הארץ מידי התורכים, השתפר המצב הכלכלי ואפשר היה לחזור לתל אביב. ברל כצנלסון הפקיד בידיו של ברנר את עריכת הירחון 'האדמה' וברנר חזר לעודד ולקדם יוצרים צעירים, ביניהם ש"י עגנון, כפי שעשה בימי 'המעורר'.

בסוף פברואר 1920 כתבה חיה לברנר מכתב שבו היא מבקשת להיפרד ממנו. תשובתו נשתמרה: "קראתי מה שכתבת ושלחת לי. אני יודע זאת מזמן. אבל לתקן אין ככוחי. אני איני יכול להיות בעל. מצד זה לך הצדק הגמור". חיה הגדירה את שבע שנות נישואיהם כגיהינום. לאחר הגירושים לקחה חיה את בנם ונסעה ללמוד גננות בברלין, וברנר גלש באחת מטה, לחיי עוני מרוד ונוודות, לחדר השכור בבית האדום ולגורלו הנורא.

ברנר התחיל להתכתב עם אורי בנו. חלופת מכתבים קורעת לב ורגישה ביותר בין אב שבנו האהוב נתלש ממנו לבין בן שמתגעגע לאביו, כותב בכתב ילדים קטנים ומספר לו כי הוא לומד עברית ושעוד מעט יגיע לארץ לראותו. "לילדי הרחוק, לאורי ניסן. ידעתי יקירי: דלה מנחתי, קלושה. כתבתי רק מה שיכולתי, כפי שיכולתי. כשתגדל ותקרא בכתבים אלה שנכתבו שלא בפניך. אבל מתוך מחשבה אחת אודותיך רצני. נפשי נכספת לתת לך יותר".

הבית האדום והסוף

לאחר הגירושים והפרידה מבנו שכר ברנר חדר בבית משפחת יצקר בשכונת אבו כביר שעל גבול יפו. את החדר הוא חלק עם הסופרים יוסף לואידור, צבי שץ וצבי גוגיג. בית זה כונה 'הבית האדום'. בתום מלחמת העולם הראשונה בה הפסידו התורכים, מצאו עצמם הערבים במציאות חדשה בה הבריטים והצרפתים חולקים ביניהם את השליטה במזרח התיכון, מה שהביא לסופו של חלום הממלכה הערבית הגדולה של הסורים. במרץ 1921 הגיע צ'רצ'יל לביקור בארץ והוא נפגש עם משלחת מטעם הוועד הפועל הערבי שביקשו ממנו לבטל את הקמת הבית הלאומי היהודי, כפי שהובטח בהצהרת בלפור, לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עלייה יהודית ולהקים בארץ ממשלה לאומית ערבית. צ'רצ'יל ענה להם כי על פי הצהרת בלפור ממשלת בריטניה מחויבת לעם היהודי.

מרגע זה תחילה הסתה של הערבים כנגד היהודים, בין היתר מעל דפי העיתון 'פלסטין' שהתנגד למדיניות הבריטית בסוגיית ארץ ישראל. ב-1 במאי 1921 התקיימה בתל אביב תהלוכת פועלים מטעם אחדות העבודה. אותה שעה יצאה מנווה-שלום, על גבול שכונת מנשייה, קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית (מופ"ס) נושאים כרזות עם סיסמאות מהפכניות ביידיש. שתי הקבוצות היהודיות התנגשו והחלו חילופי מהלומות. הערבים ניצלו את המריבות והמהלומות שהיו בין שתי הקבוצות והחלו להתפרע כנגד היהודים - היה זה הניצוץ שהבעיר את המהומות.

שני בעלי כוורות ממשפחת לרר מנס ציונה שנלכדו בתל אביב בזמן המהומות ברחו ל'בית האדום'. היה ברור כי נשקפת סכנה לדיירי הבית האדום המבודד השוכן בלב שכונה ופרדסים ערביים ונשלח אליהם רכב על מנת לחלץ אותם. ברכב לא היה מקום לכולם וברנר סירב ביקש לפנות את מקומו לבעלי המשפחות לרר. בבית נשארו שישה נצורים: ברנר, לואידור, גוגיג, שץ ויהודה יצקר ובנו אברהם. למחרת, ב-2 במאי, עם חידוש המהומות, החליטו דיירי ה'בית האדום' לנוס לתל אביב. הם ברחו דרך השער האחורי בתקווה להסתתר בפרדסים, כשלואידור מחפה עליהם בשער הקדמי. לרוע המזל, באותה השעה עבר שם מסע הלוויה של נער ערבי בן 13,שנורה ונהרג יום לפני כן בידי שוטר יהודי. משתתפי ההלוויה ראו את ההזדמנות שנפלה לידיהם והחליטו לנקום. הרכב ששב לאסוף את ברנר שהגיע בליווי מזויין הגיע מאוחר מדי. הם מצאו את הגופות מוטלות על השביל כ-60 מטר לפני הבית. שש הגופות היו במצב מחריד, ערומות בפלג גופן התחתון וסימני אלימות קשה עליהן. ברנר נמצא כשהוא שכוב על בטנו, גופתו של לואידור תוארה כ'מושחרת' וידיו כפותות מאחורי גבו, עדות להתעללות. כשהמשטרה הגיעה אל המקום כדי לפנות את הנרצחים, נעלמה גופתו של לואידור ונמצאה רק חודשים אחר כך, מבותרת, זרוקה בבאר באזור. על מפתן הבית שנבזז היו פזורים דפים קרועים מוכתמים בדם. היו אלו הסיפורים האחרונים של ברנר... היישוב העברי הוכה צער ואשמה. גופות השישה הוצגו בגימנסיה הרצליה ונטמנו בקבר אחים בבית העלמין טרומפלדור. ארבעה ימי אבל הוכרזו, "אבל כבד בארץ ישראל" הייתה הכותרת בעיתון שלמחרת. אירועים נדחו, אספות בוטלו ובתי הספר נסגרו למשך ארבע ימים. הרבנות הראשית הוציאה כרוז אל תושבי ארץ הקודש להתפלל בכל יום תפילת 'אבינו שבשמיים' ופרקי תהלים לעילוי נשמות ההרוגים הקדושים.

יוסף חיים ברנר נרצח ב–2 במאי 1921 והוא בן 40.

סביב הרצח התעורר פולחן משונה. גופות ברנר והנרצחים האחרים הובאו לגימנסיה הרצליה וצולמו ותמונותיהם, ירויים ומוכים, הופצו וזעזעו את העולם היהודי. באחד העיתונים נכתב כי ברנר נורה בבטנו ומת מדימום פנימי במעיו. הרצח הפך את ברנר לסמל שאין שני לו בעבור בני דורו. הישוב היהודי של אז הרגיש כי ספג אבדה כבדה. עד היום ברנר נחשב אצל חלק מהחוקרים כאחד מהאינטלקטואלים המבריקים שהיה לנו והמבקר הספרותי הגדול ביותר. ברנר היה כריזמטי והקרין עוצמות של נביא או נזיר סגפן. הצייר והסופר נחום גוטמן מתאר אותו עם הנעלים הרוסיות ועם הרצינות שלו כאילו משא העם היהודי על כתפיו. הוא היה כמו כוכב שביט, הבזיק לרגע, חצה את שמי התרבות שלנו, האיר את כולנו וכבה. שנים אחרי לכתו עדיין האיר ברנר את שמי התרבות הישראלית, קבע את צבע וגוון האור. הוא היה המעורר. איתמר בן אב"י כתב בעיתון 'דואר היום': "על קברו של הסופר המצוין של חבר זה, אנו עומדים ומביעים את צערנו הגדול והעמוק על האסון הנורא שקרה לכולנו במותו. דמי ברנר צועקים אלינו מן האדמה, הנשתוק? הנחריש?!" בשנת 1923 ביקר דוד בן-גוריון בברית המועצות, ובשובו לארץ ישראל הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של ברנר, שקיבל מחברו הטוב, שמעון ביחובסקי.

לא פעם עולה שאלת הזהות המינית של ברנר. לא מעט חוקרים קבעו כי ברנר היה הומוסקסואל, ביניהם חיים באר, אלון חילו, מנחם פרי ועוד.

אורי ניסן גנסין, בנו של ברנר, היה בן שבע כשאביו נרצח. הוא כתב לו אך לא נענה... בן זה היה החלום של ברנר. ילד אינטליגנט, יודע ספר ורחב השכלה ובבגרותו היה ללוחם והפך לסגן מפקד הפלמ"ח, איש ההתיישבות העובדת, היסטוריון ומחנך.