יוסף ריבלין

ירושלים הצפופה והסכנה מחוץ לחומות

סביב שנת 1878 תיאר זרח ברנט, שהיה ממייסדי שכונת מאה שערים וממייסדי פתח תקווה, את חזרתו לירושלים מסיור במרכז בנסותו לאתר אדמה ליישוב חדש: "כשחזרנו אח"כ לירושלים הבאנו למשפחותינו ולתושביה משנה שמחה, ידידינו ובני משפחתנו ששו עלינו משוש כעל תחיית מתים, כי כבר ביום החמישי ליציאתנו חשבו אותנו לטבוחים בסכיני בדואים שודדים, ובקשו מהמשטרה להתחקות על עקבותינו. ועכשיו שחזרנו היינו בעיניהם כשבים לחיים חדשים". באותה עת היתה היציאה מחוץ לחומות כרוכה בסכנת שוד ורצח. רעיון ההתיישבות מחוץ לחומות נתפס כדבר בלתי מעשי. מידי לילה נסגרו שערי העיר ונפתחו רק בעלות האור. הקהילה היהודית חיה בצפיפות קשה שגרמה להתפרצות מחלות כרוניות ולמחלות זיהומיות כמו כולירה וגרענת שגרמה לעיוורון. בנוסף לאלו היה מחסור במים ועוני רב והיהודים חיו מכספי חלוקת תרומות של קהילות יהודיות בתפוצות.

חלק מכספי החלוקה כבר ניתנו לאנשי 'עלית הפרושים', אותם תלמידי הגר"א (הגאון מווילנה) שעלו במספר גלי עליה כשהראשון בהם היה כבר בשנת 1772 בהובלת הרב עזריאל משקלוב (כ-110 שנים לפני אנשי 'העלייה השנייה' שהגיעו בשנת 1882). בתחילה התגוררו בצפת ומאוחר יותר עברו לירושלים. בשנת 1840 הזמינה קהילת הפרושים בירושלים את רבי משה ריבלין משקלוב לכהן כרב הקהילה. באותה שנה יצא הרב משה ריבלין לארץ ישראל ובדרכו עבר בין וגייס כספים לתרומה. כשהגיע לקושטא נפגש עם משה מונטפיורי ודן איתו על מצב ההתיישבות בארץ. משה ריבלין הנהיג את קהילת הפרושים ואת הקהילה האשכנזית במשך כחמש שנים, במהלכן הוביל מהלך שבאותה עת נחשב חלוצי. הוא רכש חלק מאדמות כפר השילוח, שהיה מחוץ לחומות, לצרכי נטיעה וזריעה. מראה יהודים חרדים שעוסקים בחקלאות היה מחזה נדיר באותה העת.

קודם לעליית תלמידי הגר"א מנתה קהילת היהודים בירושלים כ-2000 איש אך עם העלייה גדל מספרם לכ-45 אלף איש והם הפכו לרוב בעיר. היה זה מהפך הדמוגרפי שלא היה דוגמתו מאז חורבן הבית השני.

יוסף ריבלין והחזון המשיחי

גן חלוצי זה של הרב משה ריבלין התחזק עם הדורות ובא לידי ביטוי בנכדו, גיבור הסיפור, יוסף ריבלין. לזכותו של יוסף ריבלין נזקפה הקמתן של לא פחות מ-16 שכונות בירושלים, מה שהפך אותו לאחת הדמויות החשובות ביותר במפעל היציאה מהחומות.

יוסף ריבלין נולד ב-1838 בירושלים. כבר בצעירותו בלט באישיותו הכריזמטית ובחזונו הגדול. הוא האמין כי יש להרחיב את גבולות ירושלים מעבר לחומות העיר העתיקה, לא רק כדי לפתור את הצפיפות והעוני ששררו בה, אלא גם כדי ליצור מרחב חדש שיאפשר ליהודים לחיות בכבוד ובביטחון. ריבלין ראה במפעל הבנייה מחוץ לחומות חלק מתהליך הגאולה, מעשה של יישוב הארץ ובניין ירושלים. הוא האמין שהיציאה מן החומות אינה רק צורך פיזי, אלא שליחות משיחית, שלב מכריע ב"גאולה השלמה". בכתביו, המלאים ברמזים קבליים, חזר שוב ושוב על רעיון זה, קריאה נחרצת לצאת מהחומות ולבנות את ירושלים החדשה. רבים חשבוהו למשוגע, אחרים טענו כי רעיון זה בא לו מאת 'דיבוק המדבריות' שנכנס בו ומושך אותו למקומות שוממים, ולעצת הגאון מהר"מ אוירבאך עשו בעזרת 'מומחים' כל מיני סגולות ולחישות לגרש ממנו את הדיבוק, אך לשווא...

כשהתארס עם שרה ציפה לבית גולדשמיד, הודיע לה מראש כי בכוונתו להקים שכונה מחוץ לחומות ולגור בה ראשון. משפחת הכלה הזדעזעה שכן הדבר היה מסוכן מאין כמותו, אך לשמחתו הרבה היא עצמה הצהירה כי הרעיון מוצא חן בעיניה. יוסף ריבלין לא היה רק יזם בנייה, כפי שכתב עליו ש"י עגנון בספר 'תמול שלשום': "ועדיין זוכרים זיקני ירושלים את ר' יושי ריבלין. עשרים וחמש שנה היה סופר נאמן, ביום היה יגע עם העניים, ובלילה היה יגע על התורה, וכל ימיו לא ראה טובה. מטה שכמו לסבול צרות וייסורים בלב טוב וברוח נמוכה, וכל הממון שבא לירושלים נתחלק על ידו, והוא לא אכל בשר ולא שתה יין, ואפילו בשבתות וימים טובים. הסתפק בפת שחורה ובקהווה שחורה, וכשנפטר מהעולם לא הניח לאלמנתו ויתומיו אפילו מזון סעודה אחת, אבל הניח אחת עשרה שכונות שהוסיף לירושלים."

המעבר לשכונות החדשות לא היה קל. נשים סירבו לצאת למדבר השומם, חלקן אף דרשו גט מבעליהן כשהעלו בפניהן את הרעיון לצאת מהחומות המגוננות, כשאירע רצח במאה שערים, עמד ריבלין מול הנרצח, ובמקום להיכנע לפחד קרא להתגייסות מחודשת: "הקרבן הזה יוסיף לנו עוז ועצמה בפני השטן בעזרת ה', ועל יד מיטת הנרצח נקבל על עצמנו להתעורר בכל האמצעים להקים את בניין הבתים חיש מהר."

נחלת שבעה ומאה שערים

בשנת 1869 יזמו שבעה צעירים ירושלמים, בהנהגתו של ריבלין, את הקמת 'נחלת שבעה', השכונה השלישית מחוץ לחומות. בניגוד לשכונות 'משכנות שאננים' ו'מחנה ישראל', שהוקמו לפניה, הוקמה נחלת שבעה ביוזמת אנשי היישוב הירושלמי הישן בלבד, ללא עזרה מבחוץ. אחד הגורמים שהאיצו את הקמת השכונה מחוץ לחומות היה התפרצות מגפת הכולירה שהכתה בקהילה היהודית. המייסדים, כולם דתיים ששאפו לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל ולבנות את ירושלים. שם השכונה ניתן על שם שבעת מייסדיה: משה ריבלין, יואל משה סלומון, יהושע ילין, מיכל הכהן, בנימין סלנט (בנו של הרב שמואל סלנט, שהיה רבה האשכנזי של ירושלים), חיים הלוי ואריה (לייב) הורוביץ.

גם את השכונה תיאר ש"י עגנון בספרו 'תמול שלשום': "שבעה בתים אלו אין להם לא הידור ולא זיו פנים אבל מעלה יתירה יש להם שהרחיבו גבול ירושלים וזכו לחזק את היישוב שאנשי ירושלים לא היו למודים לצאת משער העיר ולחוץ, חוץ מבחולו של פסח, שנוהגים לסבב את חומת העיר, משנבנתה נחלת שבעה התחילו יוצאים אף בשאר הימים כדי לשאול בשלום אחיהם אנשי נחלת שבעה."

לטובת הקמת השכונה גייס ריבלין תרומות מיהודים ברחבי העולם, שכנע משפחות לעבור לשכונה החדשה ופעל ללא הרף כדי להבטיח את הצלחתה. ריבלין לא הסתפק בבנייה הבתים בלבד אלא דאג גם לצורכי התושבים, הקים בתי כנסת, מקוואות ומוסדות חינוך, והקפיד שכל אלה יתנהלו ברוח התורה והמצוות.

הטיב לתאר אותו גם מיכל פינס, איש ציבור ופעיל ציוני, שכתב על ריבלין בהערצה: "יוסף ריבלין היה אדם שלא ידע פשרות. הוא האמין בכל ליבו כי בניין ירושלים הוא מצווה גדולה, והוא הקדיש את כל חייו למען מטרה זו. הוא לא רק בנה בתים, אלא בנה קהילה, בנה עם. הוא היה איש של אמונה, איש של תורה, ואיש של מעשה."

כשריבלין ביקש לגור בשכונה סירבו בני משפחתו להצטרף אליו מחשש השודדים והוא גר שם בגפו זמן רב, כאשר בני משפחתו שהו עמו בשעות האור ועזבו עם רדת החשיכה. החיים בשכונות החדשות לא היו קלים. ציפה לבית גולדשמיד, אשתו הראשונה של ר' יוסף ריבלין, נפטרה לאחר שחלתה כתוצאה מבהלה שאחזה בה כשהותקפה בביתה בנחלת שבעה על ידי ערבי. לאחר מותה נישא בשנית למרים לבית פיזיצר, ונולדו לו שני בנים ושתי בנות. אחד מבניו הוא החזן ומורה החזנות שלמה זלמן ריבלין.

השכונה הרביעית מחוץ לחומות היתה 'בית דוד' שהוקמה ב 1873 על ידי הנדבן היהודי דוד רייז. למרות שיוסף ריבלין לא נמנה על מייסדיה היה לו חלק עקיף בהקמתה. באחת השבתות התארח דוד רייז בשכונת נחלת שבעה ובמהלכה שמע את יוסף ריבלין דורש בבית הכנסת על חשיבות הרחבת גבולה של ירושלים, והחליט להירתם למשימה. הוא הפקיד סכום כסף גדול בידי יוסף ריבלין, וזה קנה מגרש סמוך לנחלת שבעה, עליו הוקמה השכונה.

בשנת 1874 הקים את 'מאה שערים', היא השכונה החמישית מחוץ לחומות. השכונה הוקמה על ידי חברת 'בוני ירושלים', אותה ייסד יוסף ריבלין כבר בשנת 1857 כשהוא בן עשרים בלבד. על מייסדי השכונה נימנו יוסף ריבלין, יואל משה סלומון וזרח ברנט שכבר היו בעלי ניסיון מאז הקמת נחלת שבעה. כאן המקום לציין כי מתכנן השכונה היה האדריכל והארכאולוג הגרמני תושב ירושלים קונרד שיק. בכל שכונה שהיה מעורב הקים את ביתו וכשיזם את השכונה הבאה מכר את ביתו ועבר לשכונה הבאה.

התרחבות המפעל והמורשת

בצדק רב כונה יוסף ריבלין ביידיש 'ר' יאשע דער שטעטלאך-מאכער' (רבי יושה בונה השכונות). אחרי שכונת מאה שערים והקים את זיכרון טוביה, אבן ישראל, משכנות ישראל, מזכרת משה, אהל משה, כנסת ישראל, שערי צדק, עזרת ישראל ועוד. לזכותו של ריבלין נזקפות 16 שכונות בירושלים ולא מעט חוקרים טוענים כי פעילותו של יוסף ריבלין היא זו שגרמה למהפך הדמוגרפי העצום שהתרחש בירושלים במאה ה-19

ריבלין ראה בחומות העיר העתיקה "כבלים שיש להשתחרר מהם", ובבניית שכונות חדשות שליחות אלוקית. את מפעלו לא ראה רק כהצלה מפני הצפיפות והמחסור בעיר העתיקה אלא "צעד הכרחי להחשת הגאולה". הדבר בא לידי ביטוי בעשרות הפיוטים והשירים שחיבר, אשר שזורים בהם רמזים קבליים וציטוטים מכתבי הקודש. כך כתב: "רב לן שבת בחצרי בני נכר / ידם בכל ושכרם מאמירים / בני שרה בתוך בני הגר / במחשך שוכנים ובחלאם נגועים" (מתוך "פרזות תשב ירושלים", שנת תרט"ו).

בשנת 1896 נפטר ר' יוסף ריבלין בביתו בשכונת 'עזרת ישראל' שהקים, והוא כבן 59 שנים. בהלווייתו השתתפו כלל תושבי העיר: אשכנזים, ספרדים ומשכילים. לאלמנתו ולששת יתומיו לא רק שלא הותיר שדות וכרמים אלא אפילו כדי פרנסה לשבוע האבלות לא היה להם. כדי לשלם לרופא שטיפל בו ואת פרנסת האלמנה והיתומים לתקופה הראשונה נאלצו לבקש מימון מאחד מענפי משפחת רוטשילד שמעון וולף רוטשילד מפרנקפורט. לבני ירושלים התברר שעל אף שהיו בידיו סכומים עצומים שנאספו לרכישת קרקעות, ריבלין היה ישר נקי כפיים.

יחיאל מיכל פינס, תיאר זאת כך: "איש היה בירושלים ור' יוסף ריבלין שמו. תם וישר וירא אלוקים, למדן, דרשן, מטיף, נואם נעים, וגם מושך הרבה בעט סופר. בעל נפש עדינה היה האיש, רחמן וטוב לב מטבעו. כשמחה בקציר כן הייתה שמחתו תמיד בעת שזכה לראות חנוכת אחת השכונות שנתכוננו על ידיו, אחת אחרי השנייה. הרבה יש לירושלים להודות לאיש רב פעלים זה, שעבד בלי הפוגות ובלי לאות לטובתה."

פנחס גרייבסקי, היסטוריון וחוקר ירושלים, הוסיף: "יוסף ריבלין היה אחד מעמודי התווך של ירושלים החדשה. הוא לא רק תרם לבניית השכונות, אלא גם הנחיל ברוחו את האמונה כי ירושלים תיבנה מחדש, לא רק באבן ובטון, אלא גם ברוח ובנשמה. הוא היה דמות מופת, איש של אמונה ומעשה, שהשאיר אחריו מורשת אדירה."

צאצאיו כינסו את מאות השירים שכתב לספר שנקרא 'ברית אבות בסערת אליהו'. בספר זה ביטא את עקרונות הגאולה על פי הגר"א, אותם למד לדבריו מסבו. בפזמוניו שילב שני נושאים עיקריים: תיאור פועלם של תלמידי הגר"א למען העלייה לציון ולמען יישוב ירושלים ותיאור חד ובהיר של תורת האתחלתא דגאולה מבית מדרשו של הגר"א. ריבלין התווה תכנית ברורה כיצד לבצע את השלבים השונים של האתחלתא. הספר יצא במספר מהדורות, שהאחרונה שבהן כוללת שירים שנכתבו על ידי צאצאיו ברוח פזמוניו. בשנת 1966 ראה אור קובץ ממאמריו, שנקרא בשם 'מגילת יוסף'. לימים חלק מהסאגה המשפחתית נכתבה בידי צאצאיה המזרחן יוסף יואל ריבלין (אביו של ראובן ריבלין לשעבר נשיא המדינה) ושלמה זלמן ריבלין.

ר' יוסף ריבלין היה לא רק בונה שכונות, אלא גם בונה חברה, תודעה ועתיד. הוא האמין בכוחו של האדם לשנות מציאות, וראה בבניין ירושלים חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה השלמה. בזכות חזונו, נחישותו ומסירותו, הפכה ירושלים מעיר צפופה ומוגבלת למטרופולין שוקק חיים המושך אליו יהודים מכל קצוות תבל.