יצחק אפשטיין

איש של שליחות

אפשטיין היה איש ששחה נגד הזרם אבל תמיד למען הכלל. בכל מקום בו הרגיש שחסר מי ש'ייקח אחריות' הוא פשוט הפך לאיש הזה. בצפת, בראש פינה, במטולה, ואפילו בסלוניקי שביוון אפשטיין נרתם למשימה מתוך תחושת שליחות והשפעתו ניכרה בכל מקום אליו הגיע.

דמותו היתה יוצאת דופן לא בשל מעשיו אלא בדרך עשייתו. הוא דרש מעצמו יותר ממה שדרש מתלמידיו, הקפיד על עברית מדויקת, אותנטית ויפה. הוא האמין בכוחה של השפה וראה בה כלי לאומי, תרבותי וחינוכי.

יצחק אפשטיין נולד בסוף שנת 1862 למשפחה דתית בעיירה קטנה בליטא (כיום בלארוס). את האהבה לשפה העברית ינק מאביו נחום שהיה מורה לעברית ואת להט הציונות קיבל מאחיו הגדול זלמן שהיה מראשוני המטיפים לחיבת ציון ולציונות. כך כתב יצחק בזיכרונותיו: "מנעוריי התגלתה בי נטייה להוראה. דעת כל אמת הייתה גורמת לי נחת, וכאשר הסברתיה לאחרים התענגתי כפליים".

כנער עבר אפשטיין ללמוד בעיר הגדולה אודסה ובמקביל המשיך ללמוד את הלשון העברית ולקרוא ספרות עברית, בהדרכת הסופר משה לייב לילינבלום. בגיל 21 החל ללמוד חקלאות והיה מאלה שהאמינו כי העבודה החקלאית יוצרת אדם חדש בריא יותר, ישר יותר ומחובר לאדמה. את חופי הארץ ראה יצחק לראשונה בשנת 1886 כשהגיע ארצה כחלק מקבוצה בת שישה צעירים שנשלחו מטעם תנועת 'חובבי ציון' באודסה, על חשבון הברון רוטשילד, כדי שיתמחו בחקלאות ובהמשך ידריכו מתיישבים חדשים, במקום המדריכים הצרפתים. תחילה הגיעו השישה לזיכרון יעקב, שם עבד בסיקול שדות ובסלילת הדרך במעלה ההר אל המושבה. מזיכרון יעקב עבר לראש פינה והחל לעבוד במשתלת הפרחים וצמחי הנוי שביסוד המעלה, שנועדה לתעשיית הבשמים. שם עבדו, בהדרכתו, עשרות פועלים מצפת, רובם בני עדות המזרח, ומהם למד את הלשון הערבית. כעבור ארבע שנים עבר אפשטיין לעבודת ההוראה. הוא נשא לאישה את רחל בת יוסף וידנפלד, תלמידתו מראש פינה ועבר ללמד בין יישובי הגליל ראש פינה, צפת ומטולה.

המורה לעברית

באותה תקופה היתה השפה העברית בצעדיה הראשונים. המורים לעברית היו מעטים, וגם ספרים לא היו בנמצא. אפשטיין החליט שזה ייעודו, למרות שהשכר בחקלאות היה גבוה משכר בהוראה. לימים יכתוב בזיכרונותיו: "מימיי לא ביקרתי בבית ספר עממי ולא קראתי כלום על חינוך והוראה, תורת הנפש, תורת ההוראה. תורת החינוך ותולדותיו טרם נולדו בשבילי." הוא המציא את הדרך ללימוד עברית, כיצד לדבר אותה ואף חידש מלים בשפה העברית, ביניהן: תורשה, פעילות, תצפית, רגישות, תופעה, תודעה, תבליט, פעיל וסביל ולתפקד.

יצחק אפשטיין סלד משימוש במילים זרות בתוך השפה העברית: "ערבוב השפות עורר בי כעין רגש כיעור, תיעבתי כלאיים... את השפה הזרה צריך ללמד מתוך הסתכלות בסביבה הטבעית, באופן שבמידה ידועה ישיג הלומד לא רק מילים ואמרים אלא גם רשמים חדשים ומושגים מחודשים ומבוררים". הוא אימץ את המבטא וההגיה המזרחית ולימד "עברית בעברית". התוצאות היו מרשימות. כולם התפעלו מתלמידיו שהיו בעלי המבטא הצח והתקין שהקנה להם, ושמו הלך לפניו. כך קיבל לא מעט הצעות ללמד. כשלימד במטולה הגיעו אליו תלמידים גם ממקומות מרוחקים כמו זיכרון יעקב, ראש פינה, ירושלים, חיפה וממשמר הירדן.

ללמוד "עברית בעברית" לא היה ייחודו של יצחק אפשטיין אלא הניסיון ללמד עברית בשילוב שירי זמר. הוא לא חיכה למשוררים שיכתבו לו שירים או למלחינים שילחינו אותם. בספרו פרסם אפשטיין חמישה שירי ילדים, שאותם חיבר והלחין עבור תלמידי בית הספר בראש פינה. שירים אלו הופצו בקרב מורים ונלמדו בגני הילדים העבריים הראשונים בארץ.

אפשטיין טיפח גם את הניב הגלילי שהומחש במחזה של שלמה שבא 'ימים של זהב'. כבר בפתיחת המחזה מופיעה דמותו של גלילי, שבא ליפו ומשוחח עם מקומי בשם מישקה:

גלילי: תמחל לי אדון, איפה כאן בית תבשיל? / מישקה: מה? / גלילי: בית תבשיל, מקום שם אוכלים. / מישקה: שמעתי, אתה גלילי, מהמטורפים ההם? / גלילי: אני מהגליל, אבל לא מטורף. / מישקה: תגיד בית. / גלילי: בית. / מישקה: תגיד, הזבובים מסתובבים בחלב. / גלילי: הזבובים מסתובבים בחלב. / מישקה: גלילי עיקש.

האות ב' הדגושה הייתה סימן הזיהוי הבולט ביותר של הניב הגלילי. המשפט 'הזבובים מסתובבים בחלב' הפך לבדיחה מוכרת ביישוב. כמו דיאלקטים המוכרים בשפות אחרות, צורת ההגיה הזאת לא התהוותה בהדרגה, אלא נבדתה ממוחו הקודח של יצחק אפשטיין. הוא דרש להגות תמיד את האות ב' כדגושה. "אנחנו חונכנו לדבר בהדגשה", הסביר אחד מתלמידיו. "בבית הספר ניסו להדגיש לנו את הבי"ת הדגושה והפ"א הדגושה. בעצם אני לא ממש יודע למה. אני חושב שרצו לתת איזה גוון מיוחד לבני הגליל. דיברו כך במושבות ואנחנו כמעט עד היום מדברים ככה."

יצחק אפשטיין היה מאותם אנשים שמעולם לא היו מרוצים מהישגיו, גדולים ככל שיהיו, מה שדחף אותו ללמוד ולהשתפר כל הזמן. בשנת 1903 יצא ללמוד באוניברסיטת לוזאן בשוויץ, שם השתלם בפסיכולוגיה ופדגוגיה, וזאת כדי לשפר את שיטות ההוראה שלו. כעבור חמש שנים הוזמן מטעם כי"ח (כל ישראל חברים) לנהל את תלמוד התורה הגדול בסלוניקי. תוך שנתיים הפך המוסד לבית ספר מודרני ועברי ביסודו. הרצאותיו במועדונים הקסימו את כל שומעיו בסגנונם העברי היפה וגם בשפה הצרפתית המצוחצחת שלו. אפשטיין לא עצר בגבולות בית הספר, הוא אירגן אירועים והפיח חיים ציוניים ברוח המקום. הצעירים התחברו אליו ורבים מהם אף עלו ארצה בהשפעתו. הייתה זו תקופה קצרה, אך עוצמתית. עבור אנשי סלוניקי הייתה זו 'תקופת אפשטיין', והם זכרו אותה באהבה.

יצחק אפשטיין נכנס לפנתאון הישראלי וכבש לו מקום של כבוד לא רק בהיותו מורה ומחנך חשוב, אלא גם כאחד הראשונים שהעלו על הכתב את שאלת יחסינו אל הערבים תושבי הארץ.

שאלה נעלמה

באותה תקופה כתב העת המרכזי והחשוב ביותר היה הירחון 'השילוח'. "מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים", כפי שהגדיר אותו אחד העם שהיה עורכו. עיתון זה נקרא על 'כוס תה' – העיתון יצא לאור במימונו של קלונימוס זאב ויסוצקי, יצרן התה הגדול ברוסיה, חובב ציון מסור ותומך נלהב באחד העם. בשנת 1907 פרסם יצחק אפשטיין את המאמר 'שאלה נעלמה', מאמר שנכנס לקאנון הישראלי.

כך נפתח המאמר: "בין השאלות הקשות, הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת, שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת יחוסנו אל הערביים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותנו הלאומית, לא נשכחה, אלא נעלמה כליל מן הציוניים ובצורתה האמתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו." בהמשך מציין אפשטיין כי "מיום שצמחה התנועה הלאומית ועד עתה לא חדלו העסקנים הציוניים מלהתעַנְיין בסדרי הארץ ובחוקיה, בעוד שֶשאֵלַת העם היושב בה, עובדיה ואדוניה האמתיים, עדיין לא נתעוררה לא במקום המעשים ולא במדרש... לכל עניני ארצנו אנו שָמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתוַוכחים, את הכל אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה." אפשטיין בתפיסתו עשה הקבלה: "בשעה שאנו מרגישים את אהבת־המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים, שגם לעם החי בה עתה יש לב רָגש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדתו בעבותות חזקים." (ממליץ לקרוא את המאמר כולו ממרחק הזמן, כי עולה התחושה כי נביא כתב אותו). את אותם רעיונות הציג אפשטיין כבר שנתיים קודם לכן, בהרצאה שנתן בפני האגודה 'עברייה', לרגל כינוס הקונגרס הציוני בבזל.

את טביעות האצבע של מאמר זה ניתן לראות אצל ראשי הציונות שבאו אחריו. כל ראשי הציונות שהשפיעו על התפיסה הפוליטית מאז הקמת המדינה היו בעלי מכנה אחד משותף - הם חשבו על המדינה היהודית כמדינה רב-לאומית או אפילו כמדינה בתוך מסגרת רחבה יותר, כמו מדינה בתוך ארצות הברית של אמריקה. ז'בוטינסקי, במאמר שכתב בעיתון 'ראזסווייט' (Рассвет) ב-1926, הבהיר כי "העתיד של פלשתינה צריך להיווסד, מבחינה חוקית, כמדינה דו-לאומית... ולא רק פלשתינה. כל ארץ שיש בה מיעוט אתני, אפילו הקטן ביותר, צריכה, על פי אמונותינו העמוקות, להיות מדינה דו, תלת או ארבע לאומית". בן גוריון, בשנת 1930 כתב במאמרו 'הנחות לקביעת משטר ממלכתי בא"י' כי "ארץ ישראל תהיה מדינה פדרלית... באופן שלא יקום בארץ באיזו תקופה שהיא שלטון ערבים ביהודים או שלטון יהודים בערבים."

ולמרות זאת כשמנסחי חוק הלאום כתבו כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי", ו-"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי", זה נשמע הגיוני ולכולם ברור שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והקמת "מדינה יהודית" הייתה המטרה של התנועה הציונית מרגע היוולדה.

מורשתו לדורות

בשנת 1926 נולד נכדו של יצחק אפשטיין במושבה הגרמנית בחיפה, בנה של בתו תחייה הפסנתרנית ובעלה דוד שטיינברג, בנו של יחיאל מיכל שטיינברג, מייסד בית החרושת לרעפים [הבית האדום]. כשפנה הזוג ליצחק שיציע שם לילוד, הוא נתן להם את השם 'אלוף' והתרגום של שם המשפחה שטיינברג הוא הראבן. לימים היה אלוף הראבן לאיש אמ"ן, המוסד ומשרד החוץ (אלוף היה נשוי לסופרת שולמית הראבן ובתו היא הסופרת והעיתונאית גיל הראבן).

ב-1905 הזהיר יצחק אפשטיין: "אל לנו להתגרות בלביא נרדם. זיק אחד יתמלט ויהיה לתבערה שלא תכבה". הראבן ראה בכך נבואה שהגשימה עצמה, וציין כי סבו הבין ש"במוקדם או במאוחר תעמוד בפנינו במלוא חומרתה בעיית היחסים עם שכנינו הערבים, והדרך לטפל בשאלה זו היא על בסיס הכרה בזכויותיו של העם השכן... ההכרה בערבים כעם שהכרח לנו להגיע לכלל הסדר עמו, אחרת ניקלע ליחסי איבה קשים עמם. ההכרה בכך שההתיישבות היהודית גורמת מצוקה לערבים המאבדים כתוצאה ממנה את אדמותיהם, והכורח להתמודד עם מצוקה זו ולנסות לחפש לה פתרון."

אלוף הראבן קיבל מסבו לא רק את שמו אלא גם את תפיסת העולם ההומנית שלו. שמונים שנה לאחר הנאום שנשא סבו כתב הראבן כי רובם עודם רלוונטיים: "עדיין מתמודדים אנו על ההכרה בעם שכן ובמצוקותיו ועם הבורות והדעות הקדומות בכל הנוגע לערבים וליחסינו עמם."

אלוף הראבן כתב ספרים ומאמרים רבים בנושאי יחסי ערבים-יהודים בישראל ויהדות. בחלקם ביטא את חזונו לכינון 'מדינת האדם', שבה כבוד האדם יהיה במרכז היחסים בין מרכיביה גברים ונשים, עולים חדשים וילידי הארץ, ישראלים ועובדים זרים, כוחות הביטחון ואזרחים, יהודים וערבים ואזרחי ישראל והשכנים הפלסטינים.

את מאמרו סיים הראבן בשאלה "האם העתיד שלנו יהיה סכסוך אלים דמוי בוסניה, על האלימות הקשה בין מרכיביו השונים, לאומיים ודתיים, או שלום אזרחי דמוי פינלנד, מדינת העם הפיני וכל אזרחיה, שבה המיעוט השבדי שותף אפקטיבי בשוויון האזרחי, ומקיים שלום אזרחי". "זו השאלה הגדולה והקשה שבפניה עומדת ישראל לקראת המאה ה-21".

בשובו לארץ מסלוניקי אחרי מלחמת העולם הראשונה, כבר היה יצחק אפשטיין ד"ר לספרות ולפדגוגיה, שם מוכר בארץ ובתפוצות. הוא מונה למנהל סמינר לוינסקי, אך תוך זמן קצר ויתר על הכבוד כי דרכו היתה של שליח ולא של שררה. הוא חזר לאהבתו לשפה העברית והתמסר לשיפורה. הוא כתב בעיתון 'דבר' טור יומי שמטרתו הייתה שיפור הלשון ותיקון שגיאות רווחות בעברית המדוברת, בכתב ובעל פה. כשהוקם רדיו ירושלים הוזמן כקריין לילות שבת ובמשך שנים היה משמיע בקולו הערב ובניגון מסורתי את פרשת השבוע וההפטרה.

יצחק אפשטיין היה בן־זמנו, בן־לוויתו וממשיכו הנאמן של אליעזר בן יהודה במעשה תחיית הלשון. אליעזר שקד על החייאת הלשון, ויצחק אפשטיין שקד כל ימיו לתקנת הדיבור ולהחייאת המבטא, אך בניגוד לאליעזר בן יהודה, אפשטיין לא זכה להכרה לה היה ראוי.

יצחק אפשטיין נפטר בשנת 1943 בגיל 80, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על שמו סמינר לגננות בירושלים ורחוב בתל אביב.