יצחק לייב גולדברג

ללא ספק הוא היה אחד מגדולי הציונים. איש עשיר שמעולם לא קנה עבור עצמו בית מחוץ לישראל. המבנה הראשון שהוא קרא לו 'בית' היה זה שבנה ברחוב אלנבי 111 בתל אביב. את השטחים בבעלותו, שהיו מעבר לגדה הדרומית של הירקון, תרם לעיריית רמת גן ('פרדס גולדברג') ולעיריית תל אביב, לה גם תרם את הקרקע ברח' רוטשילד עליה הוקם תיאטרון הבימה. במשפחתו היו מי שזעמו על כך שלא קיבלו את כל השטח ועל כן אין הם מעלים את זכרו. בנוסף לתרומותיו העצומות הוא היה אחד ממנהיגי 'חיבת ציון' ושימש כציר בקונגרסים הציוניים. ועם כל זאת היה אדם צנוע ושתקן שפעל מאחורי הקלעים וייתכן שזו הסיבה ששמו נעדר מדפי ההיסטוריה.

המשפחה והדרך לציונות

יצחק לייב גולדברג נולד בשנת 1860 בעיירה שאקי שבליטא למשפחה שעסקה במכירת תרופות. כמו כל ילדי היהודים בעיירה הלך ל'חדר' ולישיבה, שם נחשף לתנועה הציונית. הוא התמסר לרעיון שיבת העם היהודי לארץ ישראל והחליט שיעשה הכול כדי לקדם ולהגשים חלום זה. משפחתו של יצחק היתה נציגת חברת התרופות הגרמנית 'בייאר' ברוסיה אך מאחר שבאותם ימים שרר מתח בין רוסיה לגרמניה, זרם התרופות פסק. בחלוף הימים יצחק התעשר לאחר שהצליח לרקוח תרופה בעלת ביקוש גבוה. בהמשך הקים סניף בלונדון, ייצא סחורה לסין והקים חברה ביפן. וכפי שהחליט עוד כשלמד בישיבה, את רוב הונו ניתב לחידוש ההתיישבות בארץ.

רעייתו רשל (רחל) היא בתו של יחיאל מיכל פינס (בן דודו, שהיה בעל שם זהה, היה ממייסדי פתח תקווה, יסוד המעלה וגדרה). היא הכירה את יצחק בגימנסיה והאהבה פרחה ביניהם. אביה, שנחרד לראות כי בתו יוצאת עם יהודי גלוח זקן, ביקש את חוות דעתו של הרב הציוני מוהליבר וזה שיבח את יצחק ואמר כי "בעוד עשר, חמש עשרה שנה לא יתהלל גולדברג בחותנו, ונהפוך הדבר, כי אתה תהלל ותתפאר בחתנך". בעקבות בעלה נרתמה גם רשל לפעילות הציונית וניהלה קורסים לשפה העברית בווילנה תוך סיכון ממשי שכן היה זה בתקופה בה נאסר לימוד השפה העברית.

ביתם של הזוג גולדברג היה בית פתוח לפעילות ציונית וכל הנשפים של 'חובבי ציון' ו'שפה ברורה' (ארגון שייסד אליעזר בן יהודה ומטרתו היתה להחיות את הדיבור העברי בארץ ישראל) נערכו בו. בין היתר פרשו חסות על לוי אשכול, לימים ראש הממשלה, שבעידודם החל את פעילותו הציונית.

בית פתוח לפעילות ציונית

תכונותיו הבולטות של יצחק לייב גולדברג היו יכולת התקשורת הגבוהה שלו עם אנשים, הבנת צרכי הצדדים והיכולת להשכין שלום בינם – כיום נקרא הדבר גישור. כך היה לדוגמה בשנת 1887 בוועידת 'חובבי ציון' כאשר נתגלעו חילוקי דעות בין כל קבוצות המשתתפים בוועידה. לימים סיפר אוסישקין: "התנגשות בין אודסה, ורשה וביאליסטוק, התנגשות בין פינסקר ומוהליבר, התנגשות בין הזקנים והצעירים, וכולם, לשם שמים הייתה וכוונתם ולבניין הארץ. ובתוך ההתנגשויות האלה היה הצעיר יצחק לייב גולדברג רץ מפין למוהליבר, ממוהליבר ללילינבלום, מלילינבלום לשפ"ר... וכל שאיפתו לעשות שלום, לפשר ולאחד, להביא לידי תוצאות מעשיות... בהצנע לכת ובשקט, מלה בסלע עבודה בתרי. כזאת היא תורת חייו של יצחק לייב גולדברג."

יצחק לייב גולדברג ביקר בארץ מספר פעמים. ביקורו הראשון היה בשנת 1891 כחלק ממשלחת שבדקה את התקדמות ההתיישבות היהודית. בביקור זה פגש את יהושע חנקין, סייע לו כספית ברכישת קרקעות וסייר במושבות הברון.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בעוד המשלחת נמצאת בגרמניה, אספו אותם הגרמנים עם כל הנתינים הזרים ושלחו אותם לרוסיה. באותם ימים הגה הרמן שפירא את הרעיון להקים חברה לרכישת קרקעות בשם 'הקרן הקיימת לישראל' ויצחק לייב היה מתורמיה הגדולים הראשונים. הוא היה גם בין הראשונים שרכשו בעשרות אלפי רובלים מניות של 'אוצר התיישבות היהודים' שהיווה את הבסיס לבנק אפ"ק (לימים לאומי).

לאחר הקונגרס הציוני השישי התארחו בביתו בני משפחת וייצמן ושם התלהט הוויכוח על תוכנית אוגנדה (שהייתה אמורה להיות בקניה). באותו זמן לא חלמו כי יחלפו שנים ונכדיהם, דן טולקובסקי ועזר ויצמן, יהיו מפקדי חיל האוויר.

הבשורה על מותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל הייתה קשה מנשוא לעם היהודי, וכאשר ביולי 1905 נולד בנם הבכור של הזוג גולדברג הם העניקו לו את השם בנימין זאב (בינג'י).

עלייה לארץ ומפעלי הבנייה

שלא כמו חלק מהנדבנים ברמתו החליט יצחק לייב לעלות לארץ ובשנת 1918, בגיל 58, הגיע ארצה עם רעייתו רשל וחמשת ילדיהם. הם בנו בית ברחוב אלנבי 111, שם גרו ושם קיימו אורח חיים דתי. תשע שנים קודם לכן כבר בנה חווה חקלאית בהר טוב לאחר שניסיונם של יהודי בולגריה להקים חווה כזו נכשל. הוא שילב בחווה חידושים חקלאיים רבים, העסיק את אנשי המושבה והקים להם בית ספר ומרפאה. כשגילה כי בסמוך לחווה נחשפה העיר המקראית בית שמש שבקרבתה פעל שמשון הגיבור, ותל גזר, מהערים שבנה שלמה המלך, היה נרגש עוד יותר.

את מנחם גנסין הכיר ממוסקבה כשנשכר כמחנך לילדיו. בזמן עליית משפחת גולדברג ארצה, אחיו של מנחם גנסין, הסופר אורי ניסן, החל בהקמת תיאטרון 'הבימה'. לא היה צריך יותר מרמז קל כדי שיצחק לייב יתרום את המגרש ברחוב רוטשילד 80 עליו הוקם המבנה הראשון של התיאטרון (קולנוע שדרות). תרומתו לתרבות הישראלית לא הסתכמה רק בזה וב-1933 מימן את הוצאת כתבי ביאליק. בשנת 1914 כשפרצה מלחמת השפות בארץ ובטכניון בחיפה רצו ללמד בגרמנית תרם יצחק לייב את רוב האדמה להקמתה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים.

יצחק לייב גולדברג היה גם מחלוצי העיתונות העברית וממקימי עיתון 'הארץ'. שמו הונצח ברחוב קטן מאוד בתל אביב שם עמד בית הדפוס של עיתון 'הארץ'. מתחילת הוצאתו של העיתון התנוסס שמו של גולדברג בראש העיתון אך נמחק כאשר גרשום שוקן רכש את העיתון. כמו כן היה ממייסדי החברות 'הכשרת היישוב', 'אחיאסף' ו'כרמל מזרחי'.

את הפרדס שכיום נקרא 'פרדס גולדברג' רכש מידי קאפוס, גרמני טמפלרי תושב שכונת שרונה. הפרדס השתרע ממתחם הבורסה ועד אצטדיון רמת גן. בפרדס הקפיד על עבודה עברית, ואף דאג לשלם שכר גבוה מזה ששולם בדרך כלל לפועלי הפרדסים. בתערוכת 'תוצרת הארץ' שהתקיימה בשנת 1929 ביריד המזרח בתל אביב, גרפו תפוזי 'פרדס גולדברג' פרסים על פרי משובח ואריזה מעולה, וכן פרס מיוחד מטעם הנציב העליון על 'תיבת תפוחי הזהב הכי משובחת בתערוכה'. כדי להגיע לתוצאות אלו הסתייע יצחק לייב בחתנו האגרונום שמואל טולקובסקי. הוא הקים את בית האריזה הממוכן הראשון בארץ ובמשך 18 השנים העסיק כ-3000 עובדים. סמוך לפרדס, ניצב תל גריסה (כיום גבעת נפוליאון) וגולדברג אף סייע לפרופ' סוקניק בחפירות.

חלק מהפרדס תרם להקמת שכונה לאנשי רוח, היכן שהיום שיכון ותיקים ברמת גן. את אחד המגרשים נתן לביאליק ואת השטח הנותר מהפרדס תרם לרמת גן ותל אביב. יש גרסה שאומרת ששתי העיריות נעלבו שלא קיבלו את כל הפרדס כולו ולכן אף אחת מהן לא הנציחה אותו. על השטח של רמת גן הוקמה לימים שכונת 'תל בנימין' על שם בנו של יצחק לייב גולדברג.

גם בנימין נדבק בחיידק הציונות ושכנע את הוריו כי הארץ זקוקה למכונאים. במשך חמש שנים למד מכונאות בלונדון ובתום לימודיו הקים חברה לאוטומובילים אבל כשהבין כי זו שעתה הגורלית של המדינה ויש להגן עליה הוא הצטרף כשותף לחברה לציוד חקלאי שבפועל עסקה בייצור נשק להגנת הארץ.

במאורעות 1929, בעודו בדרכו חזרה לתל אביב לאחר שהשתתף במשך יומיים רצופים בהגנה על השכונות מקור חיים ותלפיות בירושלים, שמע כי בית החרושת ספירט שליד יאזור מותקף על ידי פורעים כשמספר פועלים לכודים בבניין וסכנה ממשית נשקפת לחייהם. הוא הצטרף לקבוצת יהודים ששחררו את העובדים אך בדרכו חזרה, היכן שהיום אבו כביר, נתקלו במארב ובנימין נפצע קשה. הוא פונה לבית החולים אך שם מת מפצעיו. מילותיו האחרונות היו "אבל ארץ ישראל תהיה בכל אופן שלנו."

אובדן, מוות והנצחה

יצחק לייב, אז בן 70, לא התאושש מהאסון וכתב ביומנו: "ריבונו של עולם, מדוע ייסרתני? המעט הקרבתי קורבנות בימי חיי לתחיית הארץ ובניינה, שאחרי כל זה הוטל עלי עוד קורבן של דם?" לזכרו הקים בית נוער וקרא לו 'בית בנימין'. הבניין נמסר למכבי תל אביב ועליו קבוע שלט המספר את סיפורו.

בקיץ 1935 יצא יצחק לייב לשוויץ כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה-19. מצבו התדרדר והוא הובהל לבית החולים אך תוך זמן קצר נפטר. בן 75 היה במותו. הוא נטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב לצד בנו בנימין. בצוואתו הוריש חצי מרכושו לקק"ל (באותה תקופה הייתה זו התרומה הגדולה ביותר למפעל הציוני), לטיפול בעיזבונו מינה את חבריו מבנק 'אנגלו פלשתינה', הבנק אותו הקים ומימן. חבריו רצו לממש את הנכסים במהירות ומכרו את הבית ברחוב אלנבי 111 במחיר זול. רחל אשתו כתבה חוברת שבה תארה בעצב רב כיצד נישלו אותה חבריו מרכושה וכל מה שנותר מבעלה זה רחוב באורך של כ-100 מטר...

ביאליק כתב על יצחק לייב גולדברג: "יהי חלקי עמכם, ענוי עולם אלמי נפש, רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת, גנוזה חמדת רוחכם בתוככם, כפנינה בקרקע ימים". גרשום גרא כתב עליו את הספר 'הנדיב הלא ידוע'.

ניוטה הבת הבכורה למדה משפטים באוניברסיטת נאנסי בצרפת והייתה לאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור באוניברסיטה זו. היא נישאה לשמואל טולקובסקי, בן למשפחת יהלומנים ציונית מבלגיה שעלתה לארץ והיתה מראשוני הפרדסנים ברחובות. לזוג נולדו הבנות נעמי ועדה (אורבך) והבן דן טולקובסקי, לימים מפקד חיל האוויר ולאחר מכן ממקימי 'אתנה', קרן הון סיכון להשקעות בהיי טק הראשונה בישראל. בתו השנייה, יהודית, נישאה ליעקב קליבנוב, לשעבר חבר כנסת מטעם הציונים הכלליים. הצעירה בבנות, שולמית, נישאה לארנו הוכפלד, בעל מפעל לסיליקט במפרץ חיפה.