כירוניאה

תבאי והגדוד הקדוש

בקיץ הלוהט של שנת 338 לפנה"ס, על אדמת מישור צר בליבה הפועם של יוון, נערכה התנגשות טיטאנים. כ־70,000 לוחמים חצי מהם מאתונה, תבאי וערים אחרות, והחצי השני מצבא מקדוניה ניצבו זה מול זה. קרב זה, שהתקיים בכירונאה, לא היה עוד קרב על גבולות או שליטה. הוא היה משפט היסטורי פסיקה נחרצת על עתיד יוון, ונקודת מוצא למהפכה גיאופוליטית שתשפיע על תרבויות ועמים עד הודו הרחוקה.

פיליפוס השני, מלך מקדוניה, עמד אז בראש ממלכה שבעבר הייתה פרובינציה שולית, חקלאית ברובה, אך תחת הנהגתו הפכה למעצמה לוחמנית. הוא לא רק הצליח להכניע את מדינות יוון החזקות, אלא הניח את אבן הראשה לאימפריה ההלניסטית האדירה של בנו אלכסנדר הגדול שתשאיר חותם בל יימחה על האנושות כולה.

שורשיו של הקרב הזה נטועים עמוק בזמן, כאשר פיליפוס היה עדיין נער ונשלח כבן ערובה לתבאי, עיר שהייתה אז מרכז הכוח הצבאי ביוון. הוא התארח שם במשפחות המכובדות ביותר שבי של כבוד ושם, אצל הגנרל והפילוסוף הדגול פמניס, גילה את סוד הכוח התבאי: רפורמות צבאיות פורצות דרך, ואולי גם... את סוד האהבה הגברית היוונית, זו שהפכה לקדושה וללוחמת גם יחד.

כי בלב הכוח הצבאי של תבאי פעל "הגדוד הקדוש" יחידת עילית מופלאה שהורכבה מ־150 זוגות של אוהבים. כן, לא רק לוחמים, אלא נאהבים שחיו, התאמנו, ונשבעו למות זה למען זה. על פי ההיסטוריון פלוטרכוס (יליד כירונאה עצמה), זו הייתה גאונות אנושית שילוב בין תשוקה (ארוס) לנאמנות טוטאלית, שהפך את הגדוד לבלתי מנוצח: איש לא יפקיר את אהובו בקרב. אף אחד לא ייסוג ויפגע בכבוד האהוב. וכאשר אחד נופל השני יילחם עד מוות כדי לשמור על גופתו.

"הגדוד הקדוש", בלב הצבא התבאי, היה הכוח היחיד ביוון שהעז לעמוד מול ההופליטים (חייל רגלי בעל חימוש כבד נושא חנית) הספרטנים וניצח.

"הגדוד הקדוש" של תבאי נוסד בשנת 378 לפנה"ס, זמן קצר לאחר שתבאי השתחררה מלפיתת הברזל של ספרטה. בארבעים שנות קיומו הפך לאחד מעמודי התווך של הצבא התבאי, וכוח מניע בהפיכתה של תבאי למעצמה בוהקת גם אם לרגע קצר בלבד על בימת יוון.

הגדוד לא היה עוד יחידת עילית הוא היה סמל. אגדת אחווה ואומץ, שחיברה בין לוחמים בזוגות של אהבה וקרבה נפשית עזה. יש המאמינים כי קשרים אלו עוגנו בטקס מחויבות לילי, שנערך לאור הירח שבועה של אהבה ונאמנות בין שני גברים. אם אמנם התקיים טקס כזה, הרי שזהו אולי טקס הנישואין החד-מיניים העתיק ביותר הידוע לנו ומכאן, אולי, נבע שמו של הגדוד: "הגדוד הקדוש".

בראשית דרכו שולבו זוגות הלוחמים בחזיתות שונות במערך הקרב, במטרה להעצים את רוח הלחימה. אך עד מהרה התגבשה היחידה לכוח אורגני עוצמתי, שהתייצב כגוף אחד אל שדה הקרב. בשנת 375 לפנה"ס, תחת פיקודו של פילופידס, הוטבל הגדוד באש הראשונה שלו בקרב טג'ירה שם גבר על כוח ספרטני גדול פי שלושה, והותיר את יוון כולה נפעמת.

שיא תפארתו של הגדוד הגיע שש שנים לאחר מכן, בקרב לאוקטרה (371 לפנה"ס). תחת שרביטו של אפמינונדס, הצליח הגדוד הקדוש, יחד עם צבא תבאי, להביס את הכוח הספרטני האדיר שמנה כ-4,000 לוחמים יותר והכריע את הקרב בניצחון מזהיר, שבו נהרג אף מלך ספרטה קלאומברוטוס הראשון. רבים רואים בכך את הרגע המכונן והחד ביותר בלחימה בין ערי-המדינה היווניות.

אולם הכול בא אל סיומו הדרמטי באותו יום באוגוסט 338 לפנה"ס. פלנקס מקדוני אימתני, חמוש ב"סאריסה" חניתות ענק בנות שישה מטרים נע בצעדים מדודים על פני השדה. פיליפוס, בפקחותו הצבאית, ניצב בראש ההיפאספיסטים (נושאי המגן), יחידת עילית שהותקנה כנגד חיל האתונאים. בנו בן ה־18, אלכסנדר, הוביל את הפרשים באגף השני. התקפה מתוחכמת, נסיגה מבוימת של המקדונים, ופריצה מפתיעה של אלכסנדר הבן למרכז החזית הפרוצה של הברית האתונאית כל אלה הפילו את התבאים ואת האתונאים בפח. הבגדים נקרעו, מגנים הושלכו, והקרב הפך לטבח. ורק "הגדוד הקדוש" לא נסוג, לא נכנע, לא נסדק.

כשהקרב תם, פיליפוס עבר בין שדות המתים. כשהגיע אל מקום נפילתם של לוחמי "הגדוד הקדוש" 254 גופות שוכבות זו לצד זו, כתף אל כתף, בדיוק היכן שנפלו עמד בדממה. ואז, בעיניים דומעות, אמר: "יִכלֶה באומללות כל אשר יחשוב כי הגברים הללו סבלו או עשו משהו בלתי מכובד".

לאחר הקרב, לא נותרו עוד כוחות שיכלו לעמוד מול המקדונים. פיליפוס, בניצחון מזהיר, שלח את בנו הצעיר, אלכסנדר בן ה-18, לנהל משא ומתן עם אתונה על תנאי הכניעה. הוא הציע הסכם נדיב: הפולייס שיילכו עמו – יזכו לחסות, ובתמורה יתבקשו לספק חיילים ומשאבים למסע המלחמה הגדול שלו נגד האימפריה הפרסית. האתונאים ובני בריתם, מופתעים מהגישה הפייסנית של המנצח, לא היססו – והסכימו.

מתוך ההסכמה הזו נולדה הליגה הקורינתית ברית מדינית חדשה, שהוקמה על פי דגם הליגה הדלית של אתונה והליגה הפלופונסית של ספרטה. אלא שהפעם, בניגוד לעבר, הברית הצליחה להתבסס, לשרוד לאורך זמן ואף לעצב תודעה של זהות יוונית מאוחדת דבר שלא קרה כמותו קודם לכן.

ועל רקע ההצלחות הללו, מסופר כי אלכסנדר, בנו של פיליפוס, פלט באכזבה: "אבוי לי! אבי כבש את כל העולם – ולי לא נותר עוד מה לכבוש..."

האריה של כירונאה

שם, במקום בו נפלו, הוקם לאחר מכן פסל אדיר אריה מגולף באבן, מתנשא לגובה של 5.5 מטרים. לא אריה של איום, אלא של כבוד. כזיכרון נצחי לאהבה, לנאמנות, ולחברות שנמשכה גם אל מעבר לקבר. הפסל נשכח, נשבר, כוסה באדמה ושרד את פגעי הזמן. הסולטאן העות'מאני ביקש לשנע אותו לקונסטנטינופול, אך נכשל. לורד ביירון ראה אותו הרוס, אך לא הספיק לשקמו. רק בשנת 1902, לאחר מאמצים ממושכים, ובעזרת תרומות מסתוריות, שוקם האריה והושב למקומו.

אך מי מימן את השיקום?

מסדר כירונאה – סוד מהתקופה הוויקטוריאנית

לא ספרי ההיסטוריה, לא כתבות, ולא שלטים באתר האריה איש מהם לא יספר לכם על הארגון הסודי הבריטי שמימן את השיקום. "מסדר כירונאה", שנוסד בשנת 1897 על ידי ג'ורג' ססיל אייבס, היה ארגון סודי שעסק בזכויות להט"ב, בימים שבהם אהבה חד־מינית הייתה עילה למאסר. חבריו בהם ייתכן שגם אוסקר ויילד המפורסם כינו עצמם "אחי האמונה" ושאפו לבנות אתוס מוסרי, תרבותי ורוחני חדש, שיערער את המבנה המעמדי הנוקשה ויקדם דמוקרטיה אמיתית. שבועת החברות במסדר כללה את ההבטחה: "לעולם לא לרדוף אוהבים" ו"כל אהבה אמיתית תהיה עבורך כמקלט" – (מקלט במשמעות של מקום מבטחים רוחני).

הם בחרו את שמם לא במקרה "כירונאה", שם הקרב שבו מתו כל לוחמי הגדוד הקדוש, והסמל שלהם האריה של כירונאה. המסדר פעל בסתר, במכתבים חתומים ובטקסים מוצפנים. אך תרומתו נשמרה באבן. באנדרטה.

בשנת 2023, באחוזה כפרית בנורפולק, התגלה פריט נדיר טבעת חותם של המסדר, ובה חרוטות ראשי התיבות "Zeal, Learning, Discipline" (קנאות, למידה, משמעת), השנה 338 לפנה"ס, והסיסמה המוצפנת "AMRRHAO".

ולמרות כל אלה יוון הרשמית אינה מציינת את המסדר. לא מעניקה לו קרדיט. לא מכירה בגבורת הגדוד הקדוש כאירוע של אהבה כפי שהייתה באמת. אולי כי גם בימינו, כמו אז, קשה לקבל את העובדה שהאהבה גם כאשר היא בין שניים מאותו מין יכולה להיות הכוח החזק ביותר בשדה הקרב. את סיפור "הגדוד הקדוש" נתן לקרא בעברית בספר "צבא האלים", שמחבריו, אילון לסטר ושי טובלי, זוג אוהבים בחיים,

קרב מפורסם נוסף היה "קרב כירונאה", שנערך בשנת 86 לפנה"ס, היה אחד הקרבות הידועים בין צבאו של מיתרידטס השישי, מלך פונטוס, לבין כוחות רומא בהובלת הגנרל לוקיוס קורנליוס סולה. הקרב היה חלק ממאבק עיקש על שליטה ביוון, והותיר חותם עמוק בהיסטוריה של האזור.

מאות שנים לאחר מכן, בעקבות מסע הצלב הרביעי והקמת הדוכסות הצלבנית של אתונה, הוקמה בעיירה כירונאה טירה חדשה על חורבות האקרופוליס העתיק. הטירה הייתה חלק ממערך הגנה רחב היקף לאורך עמק צפיסוס, ונועדה להגן על נתיבי התנועה והשליטה באזור. בתקופה הפרנקית נקראה העיר בשם קפרינה (בספרדית: la Cabrena), שם שהוזכר לראשונה במסמכים משנת 1381 והשתמר בשימוש עד לתחילת העת החדשה. סמוך למחצית המאה ה-15, ככל הנראה בשנת 1460, עברה העיירה לשלטון האימפריה העות'מאנית.