לאה טננבאום

וילה לאה והפרשה הירושלמית

המבנה היפהפה מתחילת המאה העשרים, שעומד בכניסה לשכונת רחביה בירושלים, הוא אנדרטה לסיפור אהבה יוצא דופן ללאה, צעירה שהיתה מוקד ללא מעט שערוריות.

כדי להבין את גודל הסערה שעורר הרומן של לאה עם אחמד ג'מאל פאשה צריך להבין מי היה אותו אחמד. כבנו של רופא צבאי כבר מצעירותו יועד אחמד ג'מאל פאשה לקריירה צבאית. בשנת 1898, בגיל 26, שימש כקצין בארמיה השלישית והצטרף לתנועת 'הטורקים הצעירים', שחבריה היו קציני צבא, אינטלקטואלים ואנשי מנהל שרצו להדיח את הסולטאן עבדול חמיד השני. בשנת 1908 הצליחה התנועה לבצע הפיכה וחמש שנים לאחר מכן תפסה את השלטון קבוצה שכונתה בשם 'טריומווירט שלושת הפאשות': אנוואר פאשה, טלעת פאשה וג'מאל פאשה. תורכיה של אז הייתה אימפריה ששלטה על חלק גדול מהמזה"ת ובתוכו ארץ ישראל. מלבד היותו חלק מהשלישייה השלטת ומושל תורכיה, מונה אחמד ג'מאל למפקד הארמייה הראשונה שהוצבה באיסטנבול ולמושל העיר. אחמד ג'מאל פאשה היה האחראי לטבח האוכלוסייה הארמנית בסוריה במסגרת הג'נוסייד הארמני ועל כך גם שילם בחייו כאשר בשנת 1922, במסגרת 'מבצע נמסיס', נרצח על ידי שני מתנקשים ארמנים בטביליסי, בירת גאורגיה.

עתה נחזור אחורה בזמן. בסוף מאי 1915 כתב הקונסול הספרדי בירושלים אנטוניו דה ביובר: "החודש מסתיים, אבל לא ההערות השובבות יותר או הפחות מושמעות על החתונה הצפויה של דג'מאל פאשה עם גברת יהודייה יפהפייה בשם לאה טננבאום. הידיעה נראתה לי כל כך לא סבירה, עד שנתתי לה הכי פחות חשיבות, אבל היא נמשכת, ואין מי בעיר שלא מגיב עליה". דה ביובר, שהיה בן לאם יהודייה כינה את ג'מאל פאשה 'מנוול אך בחור טוב.'

בינואר 1915 העביר אחמד ג'מאל פאשה את מפקדתו מדמשק לירושלים כדי להתקרב לחזית סיני מול הבריטים שעמדו לפלוש לארץ, ויחד עם צוותו התגורר במתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים.

אחמד ג'מאל פאשה תואר לעתים קרובות כגבר נאה רודף נשים יפות ולאה היפהפייה כונתה 'בינת אללה' (בת האלוהים). היא עבדה בסהר האדום וטרם מלאו לה 16 כבר רחשו סביבה שמועות כי היא פילגשו של הפאשה. במאי 1915 פשטה בירושלים השמועה כי אחמד ג'מאל פאשה עומד לשאתה לאישה, וכפי שכתב הקונסול הספרדי הדבר נשמע לא סביר ובלתי אמין לרוב האוזניים בשל דתה. אך השמועה לא פסקה. מקור אחר לסיפור היה חייל מקומי בשם איהסאן תורג'מן שמתח ביקורת על מערכת היחסים 'הידועה' בין השניים. ב-07 בספטמבר 1915 כתב הקונסול דה ביובר, שהיה בקשר טוב עם אחמד ג'מאל פאשה, שזה האחרון שאל אותו: "האם אתה יודע שהתחתנתי עם יהודייה אוסטרית?" עוד כתב הקונסול כי כל סוריה כבר ידעה את החדשות הללו ושאפילו העיתון הצרפתי 'Le Temps' דיווח עליהן. כך או אחרת, אחרי הירצחו ב-1922 התפוגג הרחש סביב יחסיו עם לאה, אבל לאה המשיכה בפרשיות אהבים אחרות סוערות שהיו מוקד לרכילות בעיר הקדושה.

משפחת טננבאום בירושלים

לאה (ליסה) טננבאום נולדה בספטמבר 1889 (בהמשך שינתה את מועד לידתה לתאריך מאוחר יותר) והייתה הבת הבכורה. הוריה הגיעו לירושלים ב-1861, כאשר הסבא רבא שלה, רבי אברהם יצחק טננבאום מהעיירה סטרופקוב בסלובקיה עלה לארץ ישראל. במשפחה מספרים כי את השם טננבאום קיבלה המשפחה כאשר השלטונות האוסטריים חייבו כל משפחה לתת שם משפחה לעצמה, והם בחרו בשם 'ארז' המופיע בספר תהילים. ארז ביידיש נשמע כמעט כמו טננבאום (tsederboym). אברהם התיישב בירושלים, שם התחתן ונולדו לו שני ילדים. הבן אלחנן היה ממייסדי שכונת נחלת יצחק, שהייתה אז פריפריה של יפו, ויחד עם גיסו אהרון עוזיאל רוקח ומשה לילינטל היו מראשוני מקימי בתי הדפוס בישראל.

ישראל מרדכי, אביה של לאה ובנו של אלחנן, היה חרדי אך בעל רעיונות ליבראליים. כסוכן נדל"ן היה אחראי לרכישת הקרקע של שכונת 'אחוזת בית' שלימים תהפוך לעיר תל אביב. ישראל מרדכי התחבר לשכניו הערבים, דיבר את שפתם ועשה איתם עסקים. אחד מחבריו היה ההיסטוריון והפוליטיקאי עארף אל-עארף ודרכו יצר קשרים עם השלטונות העות'מאניים, עד כדי כך שכשהבריטים שכבשו את ירושלים בדצמבר 1917 הגלו אותו ואת כל משפחתו למצרים - עונש שהיה מקובל בעיקר לגרמני ירושלים ויפו שתמכו בצד התורכי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה וחרושת השמועות על הרומן שלה עם אחמד ג'מאל פאשה, החלו חייה של לאה למלא שוב את 'דפי הרכילות' הירושלמיים. בשנת 1921 נישאה לאה לקצין בצבא הבריטי בשם ישראל יפה שהיה מבוגר ממנה ב-11 שנים. יפה נולד בבלפסט למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. לפני המלחמה עבר לרודזיה ועבד שם בחקלאות. השמועות אמרו שהוא היה מאוהב עמוקות בלאה, אך הייתה זו אהבה חד צדדית. לאה וישראל יפה התחתנו בלוזאן, שם הוענק לו צלב לגיון הכבוד, ובדצמבר 1922 נולד בנם לאון (לן). נישואים אלו לא החזיקו מעמד ולאחר הגירושים חזרה עם בנם לירושלים וישראל חזר לאפריקה. שם נשא לאישה את קרול אן בולטון ונולדו לו שלושה ילדים. ישראל יפה נפטר ב-1978 ונקבר בסולסברי, שבזימבבואה.

אביה של לאה ידע כי צעירה גרושה עם ילד תתקשה למצוא בן זוג ולמרות היותו חרדי הסכים להצעת הנישואין שהגיעה מנסיב אבקריוס ביי, עורך דין ערבי נוצרי ידוע בעיר שהיה בקשרים עסקיים עם משפחתו.

האגופ (יעקוב) אבקריאן, סבו של נסיב, נולד בתורכיה בשנת 1781. שם המשפחה מיוחס למלך אַבְּגָר הַחֲמִישִׁי שהארמנים רואים בו המלך הנוצרי הראשון. בצעירותו הצטרף למנזר סנט ג'יימס הארמני בירושלים ובשנת 1818 הוסמך לבישוף. זמן קצר לאחר מכן ויתר האגופ על הכהונה, הפך לפרוטסטנטי ועבר להתגורר בלבנון. בשנת 1824 התחתן עם חווא מסעד, מארונית מביירות, ונולדו להם שבעה ילדים. בשנת 1845 נפטר והוא בן 64.

זמן קצר לאחר 'מרד הר הלבנון' ב-1860 עבר יוהנס, בנו של האגופ ואביו של נסיב, עם משפחתו למצרים. כשהרוחות נרגעו חזרה המשפחה לביירות ויוהנס, שבילדותו למד במשך שנתיים בבית ספר דיפלומטי בבריטניה, עבד בקונסוליה הבריטית כמתורגמן ובמקביל הצטרף לעבודה מסיונרית עם האמריקאים. בשנת 1871 התחתן עם עפיפה קנווטי ולזוג נולדו שמונה ילדים. נסיב, שנולד בשנת 1875, היה בנם השלישי.

נסיב למד פרמקולוגיה בקולג' הסורי הפרוטסטנטי (לימים האוניברסיטה האמריקאית של ביירות), המשיך ללימודי משפטים בפריז, ובשנת 1898 נסע למצרים והצטרף לכוחות הבריטים כרוקח והשתתף בקרבות בריטיים במצרים ובסודן. בדצמבר 1903 בגיל 29, הצטרף נסיב לסר וינגייט בחרטום, הפך לקצין ומונה כשופט. פואד מלך מצרים וסודן העניק לו את תואר הכבוד 'ביי' כאות הערכה לעבודתו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, נשלח נסיב לארץ ישראל לעבוד במחלקה המשפטית של המנדט. בשלב מסוים עזב את תפקידו הממשלתי ופתח בקריירה עצמאית כעורך דין פרטי. הוא פתח משרד ברחוב סנט פול 10 (רחוב שבטי ישראל של היום) במערב ירושלים והתמחה במשפט פלילי וחוזי רכוש. בזכות הצלחתו בלא מעט תיקים הפך למפורסם וזכה להערכה רבה.

נסיב היה רב כישרונות: עורך דין מצליח, דובר ערבית, אנגלית, צרפתית, עברית ומעט גרמנית, והיה כנר מעולה. מעמדו, תכונותיו וייחוסו המשפחתי כנראה סייעו לישראל מרדכי, אביה של לאה, להתעלם מהפרש הגילאים (נסיב היה בן 54 ולאה בת 30) ומהבדל הדתות. הזוג התחתן בטקס אזרחי בפריז בשנת 1929 וזמן קצר לאחר נישואיהם נולדו להן שתי בנות: טינה לאונטין דורה (1929) והלנה שרה רות (1930). נסיב ולאה התגוררו בירושלים ואת סופי השבוע וימי הקיץ העבירו בבית הקיץ שלהם באבו גוש.

ב-1 במאי 1934, חנכו נסיב ולאה את מעונם החדש והמפואר – 'וילה לאה' (באותו יום מתה עפיפה אמו של נסיב). 'וילה לאה' שנבנתה בסגנון הבאוהאוס נמצאת בשד' בן מימון 6, בכניסה לשכונת רחביה בירושלים והנציחה את אהבתו העזה של נסיב ללאה (יש הטוענים כי נסיב אף התגייר למענה). ליד הווילה בנה נסיב בית נוסף, שנרשם אף הוא על שמה של לאה ושימש להשכרה. צוות הווילה כלל נהגים לובשי מדים, משרתים, טבחיות, ואומנות לבנותיהם.

הווילה מתרוקנת

זמן קצר אחרי שהבית עמד על תילו החלה הרעה במצבו הכלכלי של נסיב.

לאה, שהתעייפה מהערצתו של נסיב ומהווילה ארזה את הרהיטים ושלחה אותם למצרים והצטרפה עם בנותיה לאחותה רבקה (בלה) שנישאה לאדוארד תומס גאי, קצין בריטי יהודי ששרת במצרים (מאוחר יותר עזב גיא את בלה, בלי להתגרש, וגר עם חברתו הטובה).

בשנת 1936, כשאיטליה כבשה את אתיופיה, יצא הקיסר היילה סלאסי ומשפחתו לגלות ובדרכו לז'נבה עצר בירושלים. נסיב, שבאותה תקופה התגורר במלון המלך דוד, פגש את הקיסר במלון והזמין אותו להתגורר בביתו המודרני. משפחת הקיסר גרה בווילה לאה עד אפריל 1937.

בקהיר, בעודה נשואה לנסיב, התאהבה לאה באלוף חסן עבדול ווהאב, קצין מצרי עשיר ובעל השפעה, חבר קרוב של המלך פארוק. בשנת 1938 במאמץ לכאורה לנתק כל מגע עם חייה הקודמים, שלחה לאה את הרהיטים חזרה לירושלים ושנה לאחר מכן מכרה את הבית הקטן הסמוך לווילה.

לאון, בנה הבכור של לאה מנישואיה לישראל יפה, למד בבית ספר לטיסה במצרים ובשנת 1940 הפך לטייס. בשנות העשרים המאוחרות לחייו, לאחר הקמת מדינת ישראל, עלה לאון לארץ ועבד כטייס באל על. בשנת 1945 התגרשה לאה מנסיב וב-1950 נישאה בתם רות במצרים לאלכסנדר (איסקנדר) נאסף והם עברו להתגורר בצרפת וקנדה. בהמשך עברה רות לפלורידה, שם התגוררה עד שנפטרה בשנת 2009. הבת טינה התגוררה בקוארנבקה שבמקסיקו, ומתה בגיל תשעים ושתיים.

לאה עצמה גרה עם עבדול ווהאב עד שנת 1952. לאחר שנפרדו התחתן עבדול עם זמרת האופרה הצ'כית המפורסמת ג'רמילה קריווה, ולאה נישאה בלונדון באותה שנה לתאסוס ארמו, יווני שהתגורר במצרים. לאה נפטרה בשנת 1967 ונקברה בבית הקברות הברון דה הירש במונטריאול בשם לאה עֵדֶן. שנה לאחר מכן נפטר בנה לאון מלוקמיה ונקבר ליד אמו.

הווילה אחרי המלחמה

בעוד לאה ואחותה בלה התגוררו במצרים נשארו הוריהן ואחיהן בירושלים ושמרו עם נסיב על קשר אדוק. נסיב שמר על הווילה הריקה ככתובת הרשמית שלו, אבל עבר לגור במלון דארוטי האופנתי (היום בניין משרדים של עיריית ירושלים), לא רחוק ממשרד עורכי הדין שלו. בינו ובין בעלת המלון, אלמנה בשם פרידה דארוטי, התפתחה מערכת יחסים קרובה והיא זאת שסעדה אותו בימיו האחרונים. נסיב אבקריוס ביי מת בספטמבר 1946 ונקבר בהר ציון.

לאחר מלחמת השחרור נחשבו נכסיו של נסיב בירושלים ובאבו גוש 'נכסים נטושים' והועברו לרשות האפוטרופוס הכללי. בוילה לאה התגוררו בין היתר פרופ' הרמן צונדק וראש העיר היהודי הראשון של ירושלים דניאל אוסטר. מאוחר יותר גר בוילה גם משה דיין כשהיה המפקד הצבאי של ירושלים. בתו יעל, שהייתה אז בת עשר, תיארה לאחר שנים בספרה 'אבי, בתו' את הבית: "היה זה ארמון שכאילו נלקח מעמודי הרומנים. טירת אבן ורודה, אחוזת נסיכים מסנט פטרבורג או מבצר מכושף מהאגדות. כל חדר נצבע בצבע אחר. היו שם חדר ורוד, חדר ירוק, חדר אמבטיה עם אריחים ירוקים, חדר אמבטיה עם אריחים כחולים שתאם חדר כחול ושני חדרי-אירוח ענקיים. היו גם חלונות מקושתים שבלטו אל מחוץ לקיר, קומת מרתף ובה מטבח ענק ועוד שני חדרים. היו מסדרונות ארוכים ומרפסות, גן מוקף חומות ובו באר-מים וכמה עצי-פרי". יעל הוסיפה בזיכרונותיה: "העובדה כי המשכן המרווח אינו שלנו באופן קבוע, הוסיפה להתרגשות. אי שם ישנה אישה, שהבית שייך לה, ויום אחד היא עשויה לחזור ולטעון לרכושה."

אולם לאה לעולם לא הופיעה...

משפחת דיין התגוררה בבית כחמש שנים ובתקופה זו נודע הבית כ'בית פתוח אצל משה דיין'. "נאספו בביתנו בימי שישי אחר-הצהרים נציגי העולם הגדול: נזירים פרנציסקניים, משקיפי-או"ם, קונסולים זרים ועיתונאים רבים וכולם היו אורחים קבועים ורצויים בווילה לאה, מפגש שהפך למוקד החיים החברתיים בירושלים", כתבה יעל. בשנת 1950 נערכה במרפסת הבית חתונתם של ראומה, אחותה של רות דיין, ועזר וייצמן.

בבית התגוררו גם מפקדי מחוז ירושלים וחיים הרצוג. דיירים חשובים שהתגוררו בדירות הממשלתיות רכשו אותן במרוצת השנים, הראשון שבהם היה תא"ל דוד הגואל. אלמנתו של אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון של מדינת ישראל, שהתגורר באחת הדירות, רכשה אותה לאחר מותו. דירה נוספת בבית נקנתה על ידי ד"ר יוסף בורג.