מניה שוחט

הבלש הרוסי היה מאוד זהיר. הוא התקרב לחלון הבית והציץ פנימה. בריסל בירת בלגיה בשעת לילה זו הייתה ריקה. הוא הביט סביב אך ברחוב הקר לא נראתה נפש חיה. הוא ידע כי הוא עוקב אחר אחת הנשים המסוכנות ביותר. הוא נשם עמוק, הרים את החלון וחדר לדירה. קול נפץ קל נשמע וכדור פילח את מוחו... האור נדלק והבחורה הנמוכה ניגשה למלאכה שנראה שהייתה מורגלת בה. היא הביאה את ארגז העץ למרכז החדר, הכניסה לתוכו את גופת הבלש אך רגליו צצו ממנו. היא ניגשה למחסן, הביאה מסור, ניסרה את הרגליים ודחסה אותם בארגז. הניחה את המכסה והידקה אותו במסמרים. למחרת הביאה את הארגז לדואר ושלחה אותו לכתובת מפעילו של הבלש, מאהבה לשעבר ברוסיה.

ילדות בצל המהפכה

היורה, מניה וִילבּוּשֶביץ (לימים שוחט) נולדה בשנת 1878 ברוסיה, בתקופת שלטונו של הצאר ניקולאי. היו אלו ימים מבשרי מהפכה. רוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה חבולה אחרי שספגה אבדות גדולות. העם נותר עני ומשועבד מול הצאר שליט העל שחי בפאר מנקר עיניים. על קרקע זו החלו לנבוט רעיונותיהם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, מה שלימים יכונה קומוניזם. העם והמשכילים היו מוכנים להקריב את נפשם כדי לחולל את השינוי הנדרש, שינוי שיביא לשוויון בין שכבות העם. הצאר ניקולאי היה האחרון בשושלת הצארים והוא וצאצאיו נרצחו כדי לאפשר את המהפכה שכבר יצאה לדרך.

משפחתה של מניה שוחט זכתה, בצדק, למוניטין של משוגעים. כך כתב אבשלום פיינברג (שאחותו נישאה לבן המשפחה ועל כן הכיר אותה) לרבקה אהרונסון: "אחיו של [נחום] וילבוש מוּזה [משה] וילבּוּשביטש הלא מכר פאטנט ומשוגע הנהו כמו כל המשפחה." (נחום ומשה המוזכרים הם אחיה של מניה).

ההיסטוריה המשפחתית מתחילה בווילבואה, סבה של מניה, קצין צרפתי שהגיע לרוסיה עם צבאו של נפוליאון. באחד הקרבות נפצע וטופל על-ידי בתו של רב העיירה והאהבה ניצתה ביניהם. ווילבואה התגייר ושינה שם משפחתו לוילבושביץ. לזוג נולד בן ושמו זאב (וולף) - אביה של מניה.

זאב היה יהודי חרדי שבילדותו למד בחדר ובבגרותו למד בישיבה. הוא נשא לאישה את שרה, שהייתה בחורה משכילה מאוד. המשפחה חיה ברווחה ועושר שקיבלו מירושת אדמות וכספים, והעסיקה עובדים רבים. אך מיד לאחר הנישואים, עם לידת הילדים הראשונים, החלו מתחים בין בני הזוג בדבר חינוכם של הילדים: השכלה רחבה כדרישת האם או חינוך דתי כדרישת האב.

ארבעה משמונת ילדיהם של זאב ושרה התאבדו. גם מניה ניסתה להתאבד מספר פעמים. כבר בגיל ארבע חטפה את בובותיה, רצה לנהר וקפצה לתוך הזרם הגועש בעקבות אחיה אייזיק שהטביע את עצמו בנהר. אייזיק עלה לישראל בעלייה הראשונה והיה מאנשי ביל"ו. מאחר שלא הצליח להתאקלם בארץ חזר לרוסיה לשרת בצבא אך בסופו של דבר התאבד. האחות פראניה, שעלתה גם היא בעלייה הראשונה, הייתה רומנטית טוטאלית ובעקבות אהבה נכזבת חזרה גם היא לרוסיה והתאבדה. בעלה היה יוסף חזנוביץ, ממקימי ספריית 'בית נאמן', שהפכה ברבות הימים לספרייה הלאומית. אחות אחרת הייתה אנה, האחות האהובה על מניה שאיבדה עצמה לדעת.

עם חלוף הימים מניה חישלה את עצמה לעמוד במצבים קיצוניים. בגיל שש קשרה את עצמה לעץ כדי להתגונן מפני נחשים למקרה שתגיע להודו, ובגיל שתים-עשרה עמדה יום שלם ליד תנור כדי להרגיל את הגוף לחום גבוה למקרה שתגיע למדבריות. למניה, שגדלה בבית אמיד הייתה רגישות מפותחת לניצול הזולת ורצון עז לשוויון – התנהגות חריגה למעמדה ולתקופה. בגיל שתים-עשרה ברחה מהבית והלכה לעבוד כסבלית. באותה שנה ניסתה שוב להתאבד בבליעת רעל אך אותרה והסכימה לחזור אבל אך ורק לעבודה בבית החרושת של אחיה גדליה, שם למדה נגרות ושם גם נחשפה להבדלים בין עשירים ועניים ולבין יהודים ללא יהודים. בעבודה היא התאהבה במהפכן גרגורי גרשוני והוא צירף אותה ל'בונד' – מפלגת הפועלים היהודיים של ליטא, פולין ורוסיה.

ממעצר לאיגוד הפועלים

למניה הייתה את היכולת להסתבך בכל דבר. ההצטרפות ל'בונד' העמידה אותה בסכנה אמיתית. פעילות כזו ברוסיה הצארית נתפשה כהתרסה נגד שלטון הצאר. אנשי האוכרנה (המשטרה החשאית של רוסיה הצארית) אסרו אותה בשנת 1899.

במהלך המאסר שלה נרקם קשר בינה ובין החוקר שלה סרגיי זובאטוב, שלימים היה ראש המשטרה החשאית של רוסיה כולה. זובאטוב הציע למניה שתמורת שיתוף פעולה ואי-התנגדות לשלטון הוא יסייע בהקמת 'איגוד הפועלים היהודיים הבלתי-תלויים', ואף יעזור במימון פעילות הארגון. הצעה דומה הוא הציע גם לכומר גאפון שהיה מראשי האיגודים המקצועיים המחתרתיים. בעצם הצעתו הוא הפך את מניה ואת הכומר גאפון, ללא ידיעתם, לסוכנים כפולים שמצד אחד מורדים בשלטון ומצד שני מדווחים לו וממומנים על-ידו.

בשנת 1901, בעזרתו של סרגיי זובאטוב, הוקם ארגון 'איגוד הפועלים היהודיים הבלתי תלויים' שמטרתו הייתה להיטיב את תנאי הפועלים היהודיים. באחת הפעמים שנפגשו אמר לה סרגיי זובאטוב: "אני מבטיח לך שכאשר המהפכנים שלך יתפסו את השלטון, הם יהיו אכזריים כפליים ונהרות דם ישטפו את רוסיה", ואף הבהיר לה כי "אני ממלא את חובתו של האדם הרוסי החושב. בנושא זה לא תהיה לעולם תמימות דעים בינינו, את כיהודייה לעולם לא תביני זאת."

אבל מניה הבינה היטב ש"הפועל היהודי נמצא בתחתית עולם הייצור ברחבי אירופה" וכל רצונה היה לשפר את תנאי העבודה שלהם. בין היתר הייתה מטרת הארגון להגביל את יום העבודה של הפועלים לשתים-עשרה שעות בלבד. הארגון אותו הקימה מניה זכה להצלחה עצומה ותוך זמן קצר הוא מנה עשרות אלפי חברים, אז החלה מניה ליזום שביתות פועלים באודסה ובמינסק.

קיימות לא מעט רמיזות על מערכת יחסים מורכבת, אולי אפילו סאדו-מזוכיסטית, בין מניה לבין סרגיי זובאטוב. כשחשדה כי הכומר גאפון וסרגיי זובאטוב בוגדים בה היא ביקשה לרצוח את הכומר גאפון אך לבסוף הם התפייסו. גאפון שהבין כי חייו ניצלו ארגן לה בתמורה פגישה עם שר הפנים ויאצ'סלב פלווה, וכשזה השמיעה הערה אנטישמית היא השליכה לעברו פסלון כבד. מאוחר יותר ניסתה לרצוח את סרגיי זובאטוב פעמיים. באחת הפעמים שלפה אקדח וירתה בו אבל ברוב כעסה שכחה לדרוך את הנשק וסרגיי ניצל. לאחר ניסיונות כושלים אלו ניסתה שוב להתאבד בתלייה וברגע האחרון ניצלה. שנתיים לאחר הקמת 'איגוד הפועלים היהודיים הבלתי תלויים' החלו הפוגרומים בקישינב והאנטישמיות גאתה. מניה החליטה שעל היהודים ברוסיה להגן על עצמם והחלה להבריח נשק שנרכש בכספי הברון רוטשילד בבלגיה, שם, בהוראת סרגיי זובאטוב, עקב אחריה בלש של המשטרה הרוסית – את סופו של הבלש בארגז כבר קראתם. זו לא הפעם האחרונה שמניה הגיבה באלימות. בשנת 1915 איימה מניה לדקור את בהאא א-דין, הקיימקאם של יפו. מניה הייתה גם האחראית לרצח קצין ערבי בשם תאופיק ביי א-סעיד שזוהה כמי שהיה שותף לפרעות 1921 ביפו. בשנת 1924 נחשדה במעורבות ברצח העסקן החרדי יעקב ישראל דה-האן. גם אחיה היו אלימים: אחיה גדליה סיפר כי תכנן לפוצץ את אחוזת אביו כנקמה על ניצול הפועלים. מאוחר יותר ניסה להתנקש בחייו של אליהו שייד שעמד בראש מנגנון הפקידות של הברון רוטשילד.

ההפגנות שארגנה מניה ברוסיה וההצלחה של הארגון הטרידו את הממשלה הצארית והיא פעלה מידית לפרק את הארגון ולדכא את ההפגנות. המצב הפך למסוכן מאד וכעבור שנתיים מיום הקמתו הארגון התפרק. סרגיי זובאטוב הודח מתפקידו ועם פרוץ המהפכה הרוסית וסילוק הצאר ניקולאי השני, נכנס סרגיי לחדרו, נטל את אקדח השירות שלו וירה כדור בודד בראשו.

עבור מניה שנת 1903, השנה בה פוזרה מפלגת הפועלים היהודית, הייתה סוף הפרק הרוסי בחייה. כעבור שנים כתבה: "עם רוסיה קשרה אותי רק שאיפת הנקמה, ולא שום תכנית קונסטרוקטיבית". אחיה שהבינו את הסכנה הגדולה שבה היא נמצאת ביקשו ממנה להגיע לישראל כדי לסעוד את אחיה נחום שהיה חולה מאוד. בשנת 1904 נחתה מניה בחוף יפו וכשהבינה שאחיה שיקרו לה וכי אחיה נחום כלל לא חולה, ביקשה לחזור לרוסיה אבל האונייה כבר עזבה את המזח. בשנת 1907 התמזגו שתי יוזמות נפרדות והיזמים באו בברית נישואין. הראשונה הייתה יוזמתה של מניה וִילבּוּשֶביץ לארגן קבוצת פועלים יהודים שתעסוק בחקלאות, ארגון שלימים ייקרא 'הקולקטיב'. היוזמה השנייה הייתה של ישראל שוחט שמטרתה הייתה להקים ארגון חשאי שיכבוש את עבודת השמירה, ולימים ייקרא 'בר גיורא'. ישראל, שהכיר את היוזמה של מניה, הוסיף תנאי – כל מי שביקש להצטרף ל'בר גיורא' חייב להצטרף גם ל'קולקטיב'. מניה וִילבּוּשֶביץ (שוחט) נולדה בשנת 1878 ברוסיה למשפחה עשירה בת שמונה ילדים שארבעה מהם התאבדו. הראשונים שעלו ארצה היו שני אחיה, גדליהו ונחום, שהיו יזמים, ממציאים ואנשי מעשה. הראשון מבני המשפחה שהגיע לארץ היה האח הגדול גדליהו וִילבּוּשֶביץ שהיה מהנדס ואדריכל. הוא עלה לארץ בשנת 1892 בעלייה הראשונה אך כעבור שלוש שנים חזר לרוסיה. בשנת 1912 חזר ארצה והצטרף לאחיו נחום שעלה ארצה בשנת 1903. גדליהו הקים בארץ את בית החרושת הראשון ליציקת ברזל וסייע לאחיו נחום וילבוש בהקמת בית החרושת למלט 'נשר'.

נחום וילבוש היה מחלוצי התעשייה המודרנית בארץ ישראל. הוא ייסד שורה של מפעלים בארץ, ביניהם בית החרושת 'שמן' בחַדיד (כיום בן-שמן), והיה חבר המשלחת מטעם ההסתדרות הציונית לחקר אוגנדה כאופציה להקמת מדינה יהודית. נחום נשא לאישה את שושנה פיינברג, בתו של ישראל פיינברג, מחלוצי ראשון לציון, ואחותו של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י. באמצעות נישואים אלה נקשרו שתי משפחות המייסדים.

בשנת 1919 הגיע משה שנחשב הגאון שבמשפחת וילבושביץ. משה היה ממציא התהליך המודרני לייצור מרגרינה ומפתח 'לחם חי' - לחם העשוי מטחינת גרעיני חיטה מונבטים, ושאף להביא שלום לעולם דרך פתרונות התזונה. הוא אהב אסטרונומיה ונהנה לצפות בכוכבים במצפה הכוכבים שאותו הקים בהר הצופים.

כמו אחיו, גם משה עזב את בית הוריו בגיל צעיר בתחושת אשם כלפי הפועלים שעבדו בחווה של הוריו ברוסיה, ובארץ הפך לפועל בבית חרושת. משה התחיל להתעשר מההמצאות שלו ובסוף מלחמת-העולם הראשונה, כשהיה בשוויץ, פגש את ולדימיר לנין שהציע לו לחזור אתו ברכבת לרוסיה ויחד אתו לחולל את המהפכה. כשמשה סירב השתלט לנין על רכושו ברוסיה.

ההתחלה בארץ ישראל

מניה הגיעה ארצה בשנת 1904 לאחר תקופה סוערת ברוסיה. בתחילה הגיעה רק כדי לבקר את אחיה נחום לאחר שנאמר לה שהוא חולה, אך כאן גילתה שהוא בריא ושהייתה זו רק אמתלה כדי להרחיקה מן הסכנות שברוסיה. באותה שנה, חקרו מניה ונחום את מקורות המים שבארץ ישראל ומניה התאהבה בארץ והחליטה להישאר.

את פניה קיבלו 'גואל אדמות העמק' הידוע יהושע חנקין ואשתו אולגה. הם הכירו לה את הארץ והפגישו אותה עם האנשים החשובים באותה עת. בעצתו של יהושע חנקין בדקה מניה את הסיבות למצב הירוד של מושבות הברון והגיעה לשתי מסקנות חשובות. האחת - "אנו העולים מתנועת העבודה, הסוציאליסטים, לא צריכים לקבל התיישבות בנויה על יסוד רכוש פרטי באיזו צורה שהיא", והשנייה - "צריך למצוא צורת התיישבות חקלאית קולקטיבית מתאימה לתנאי הארץ ולעקרונות הקרן הקיימת לישראל", כלומר בעלות ציבורית על הקרקע ולא יחסי עובד-מעביד, אלא יחסי שוויון חבריים. באותה התקופה נראו רעיונות אלה מוזרים וחשודים, איך בכלל ניתן לעבוד ללא משגיח? ומה זו בכלל אדמה ציבורית? למניה הייתה כבר אז מטרה ברורה ודרך פעולה. היא נסעה לפריז כדי לשכנע את הברון רוטשילד שילווה לה כספים, אך הברון, שתמך באותה עת במושבות, לא האמין כי הרעיון ישים. היא נפגשה עם מקס נורדאו אך הוא המליץ לה לגשת בדחיפות לפסיכיאטר. מפריז המשיכה מניה לארצות הברית, שם נפגשה עם הנרייטה סאלד ויהודה לייב מאגנס כדי לגייס כספים לטובת הקמת הקולקטיב, ומשם המשיכה לקנדה ותרה אחר מימון לחזונה. בקנדה נפגשה עם חברי כת ה'דוחובורים', אותם הכירה עוד מרוסיה. כת זו התנגדה לכנסיה, דגלה באהבת הזולת, דאגה לחלש ועזרה הדדית. חברי הכת הקימו מעונות לנזקקים, זקנים, אלמנות, מוגבלים, ויתומים. הם ראו בעבודה ערך עליון ומקור לבריאות הנפש ולא רק אמצעי קיום. הם חיו בקומונה, קידשו את חיי האדם וסירבו לשאת נשק. הסופר לב טולסטוי תמך בהם ושלח להם את כל התמלוגים שקיבל עבור ספרו 'התחיה'.

מניה הושפעה מהדוחובורים וכך כתבה: "מילדותי שללתי בהשפעתו של אחי משה וילבושביץ את המשטר שכולנו חיים בו, משטר של עשירים ועניים... חשבתי שרק אנשים החיים מיגיע כפיהם הם הישרים וההגונים, והבורגנים פושעים מדעת או שלא מדעת, וביקשתי צורת חיים שיהיה בה מינימום של ניצול הזולת... באתי לידי מסקנה, שההתיישבות החקלאית של הפועלים צריכה להיבנות על בסיס קולקטיבי."

הניסוי השיתופי בסג'רה

היחיד שחשב שהרעיון הקולקטיב נכון וראוי היה יהושע חנקין. בשנת 1907, כשחזרה מניה ארצה, הלך איתה לסג'רה כדי לשכנע את מנהל החווה לקבל לעבודה קבוצת פועלים, ללא משגיח וללא פקידים. באותה שנה הייתה החווה במצב כלכלי קשה ויק"א ('החברה היהודית להתיישבות' - J.C.A) פיטרה את כל המשגיחים והמדריכים ומכרה את רוב הציוד החקלאי. כאשר התקרב החורף ידע מנהל החווה, האגרונום אליהו קראוזה, שאם לא יתחילו בעבודת הפלחה תלך לאיבוד שנת יבול שלמה. כשהופיעו מניה וילבושביץ ויהושע חנקין בפתח דלתו, כבר ידע קראוזה כי השנה הקודמת הסתיימה בהפסד אך הוא עדיין חשש מרעיון הקולקטיב שנראה לו קיצוני. יהושע ומניה הבהירו לו שאם יסרב יוזנחו השטחים ואיתם יחריפו בעיות הביטחון. השניים הבטיחו לו שהפועלים יהיו מסורים, נחושים, חזקים ויראו בעבודת האדמה שליחות. קראוזה הסכים והחכיר להם 2000 דונם. הוא השאיל להם בהמות וכלי עבודה, נתן זרעים ומקדמה להוצאות קיום ואישור לחיות במשך שנה בחווה. באותה שנה התכנסו בביתו של יצחק בן צבי בתל אביב, בחשאיות גמורה, ישראל שוחט, ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד. הקבוצה החליטה להקים ארגון חשאי בשם 'בר גיורא' ומטרתם הייתה להעביר את שמירת השדות החקלאיים לידיים יהודיות שעד אז היו בידיים ערביות וצ'רקסיות. ישראל שוחט נבחר כמפקד הארגון שסיסמתו הייתה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" – ואכן כוונתם הייתה להיות לוחמניים, תקיפים ומוכנים להקריב את היקר ביותר - את חייהם...

יוזמתה של מניה וילבושביץ תאמה את זו של ישראל שוחט. הוא חיפש מקום מרוחק בו יוכל לרכז את חברי 'בר גיורא' ושם יוכלו לעבוד, להתאמן, ולצאת לפעולות שמירה. חברי 'בר גיורא' שמרו בסוד את עצם היותם חברים בקבוצה ואת מטרותיה.

חברי ה'קולקטיב' למדו בסג'רה את עבודת החקלאות מהמהגרים הרוסים ובערבים למדו עברית וערבית. מניה הייתה מנהלת החשבונות והרוח החיה במקום. האווירה הייתה של חלוצים שיוצרים דבר חדש ונועז ועיניים רבות נישאו לעברם. ב'קולקטיב' היו שש בחורות: מניה וילבושביץ, האחיות שטורמן והאחיות בקר. הבחורות עבדו בפלחה, לבשו בגדי עבודה אפורים כשל הגברים, קיצצו את שערן, חבשו כאפיות ויצאו לשדה. שנה לאחר מכן, בשנת 1908, נישאו מניה וישראל. היא גילתה לו כי היא מבוגרת ממנו בשמונה שנים והוא גילה לה את דבר קיומו של ארגון 'בר גיורא' בתוך ה'קולקטיב'. ואכן כפי שהתחייבו מניה וילבושביץ (כעת שוחט) ויהושע חנקין - את אותה שנה הם סיימו ברווח. 'הקולקטיב' בסג'רה הוכיח כי שיתוף פעולה בין נשים וגברים בעבודה והפעלת קבוצת עובדים שיתופית מביאים לרווח. היה זה ניסיון שקדם בשנתיים לקבוצת דגניה.

כך כתבה מניה: "הייתה זו השנה המאושרת ביותר בחיי. לכולנו היו אלה ימים יפים. כמו מתקדשים היינו יום יום לעבודה. כל אחד הרגיש שהוא מתעלה בעבודה זו. חשנו שניסיוננו ישמש בעתיד אבן פינה לרבים מן הפועלים שייאחזו על אדמת הקרן הקיימת לעבודה על אחריותם העצמית. האמנו שמניחים אנו יסוד לעבודה שיתופית לאורך ימים, לנו ולילדינו אחרינו... גמרנו את השנה בהצלחה רבה וברווח ניכר... הפעם הראשונה בהיסטוריה של הפלחה אצל יהודים בארץ!"

הקולקטיב וארגון השומר

בשנת 1907 הקימה מניה שוחט בסג'רה (כיום אילניה) את ה'קולקטיב' הראשון שמטרתו הייתה כיבוש העבודה וחלוקה שוויונית של הרכוש שהתקבל ממנה. במקביל הקים ישראל שוחט את הארגון החשאי 'בר גיורא' שמטרתו הייתה כיבוש השמירה. חלק מחברי 'הקולקטיב' היו גם חברי 'בר גיורא'. עד סוף שנת 1908 כבר ידעו שני הארגונים הצלחה עצומה. הביקוש לשומר היהודי היה גדול וחברי 'בר גיורא', בראשם ישראל ומניה שנישאו שנה קודם, החליטו בשנת 1909 להקים את 'השומר' - מעין הסתדרות השומרים. אך להבדיל מ'בר גיורא' שהיה ארגון חשאי - היה 'השומר' חוקי וגלוי.

באפריל 1909 התקיימה בכפר תבור אספת היסוד שישראל שוחט ויצחק בן-צבי נאמו בה בלהט. נקבעו נהלים, הוקם מנגנון ונבחרו ראשי המנגנון: ישראל שוחט, ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי. תוך זמן קצר נחתמו חוזי שמירה עם המושבות המובילות כפר תבור (מסחה), חדרה, ראשון לציון ורחובות.

רבים רצו להצטרף לארגון 'השומר' אך הקריטריונים לקבלה היו קשוחים: המועמד חייב לדעת להשתמש בנשק, לרכוב על סוס ולדבר ערבית. המועמדים היו מתקבלים בטקס כמעט דתי ורב רושם. מספר החברים באגודה היה מאה ובעתות לחץ היו מגייסים שומרים זמניים מבין הפועלים היהודים. מראה השומרים היה מרשים למדי - רכובים על סוסים ולבושים כפרשים בדואים נועזים ומטילי מורא.

האספה השנייה של 'השומר' נערכה בסוף שנת 1909 בדירתם של הזוג שוחט בחיפה. עד אז כבר העבירו כל מושבות הגליל התחתון את האחריות לשמירה לארגון. באספה זו הוקם 'לגיון העבודה' שתפקידו היה לכבוש את אדמות עמק יזרעאל.

בשנת 1912 נסע ישראל שוחט ללמוד משפטים בקושטא יחד עם יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. מאחר שבאותה שנה נולד גדעון (גדע), בנם הבכור של הזוג שוחט, נשארה מניה בארץ.

באותה שנה איבדו חברי 'השומר' חלק מהחוזים כתוצאה מסכסוכים עם האיכרים שנבעו מהעובדה כי השומרים בחלק מהיישובים הסתכסכו עם השכנים הערבים והאיכרים ראו בכך סכנה לשלומם. כל אותה עת ליוותה מניה את אנשי 'השומר' כאם מגוננת וניסתה לאזן בין הצורך לשרוד לבין הצורך לעסוק בהגנה. היא דרשה שכל שומר יקבל חלקת אדמה, כך שברגע שכבר לא יהיה צורך בשומרים יוכל החבר לעבד את אדמתו ולהמשיך להתקיים.

בשנת 1913 התקיימה האספה החמישית של הארגון, אז הוחלט לראשונה על הקמתו של מושב שומרים - הוא תל עדשים - והאספה השישית כבר התקיימה שם.

כפר גלעדי והקיבוץ

שלוש שנים אחר כך, בהנהגת ישראל גלעדי, יצאה קבוצת אנשי 'השומר' שעבדו בכפר תבור להקים את הישוב השני של חברי 'השומר' שייקרא כפר בר גיורא, כשם הארגון הראשון. הישוב הוקם על הגבול הצפוני של המדינה שבדרך מתוך אמונה כי ההתיישבות עצמה תקבע את קו הגבול בו יישבו יהודים. חמש שנים לאחר הקמת היישוב מת ישראל גלעדי ושם הישוב הוסב לכפר גלעדי.

בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ראו השלטונות התורכיים בזוג שוחט גורם מסוכן וחתרני והגלו אותם לבורסה באנטוליה. בנם גדעון בן החמש נותר בקיבוץ ונדד מבית לבית בעוד שבתורכיה נולדה בתם אנה. בתום המלחמה ב-1919 חזר הזוג לתל עדשים אך בארץ הדברים כבר השתנו: השלטון היה בריטי, הפעילים הפוליטים שנותרו בארץ, ביניהם יצחק טבנקין, אליהו גולומב ובן-גוריון, צברו כוח והוקם ארגון 'אחדות העבודה' בראשותו של ברל כצנלסון שדרש שארגון 'השומר' יסור למרות המפלגה הגדולה המאוחדת.

חזון המדינה שבדרך אשר הצריך הגנה מסודרת והנהגה מרכזית הבהיר כי ארגון כמו 'השומר' שנותן פתרון ברמה המקומית של היישוב אינו מתאים יותר. במאי 1920 נערכת אספה מרכזית בתל עדשים ושם הוחלט על פירוק 'השומר'. חודש לאחר מכן, בוועידה בחוות כנרת, הוחלט על הקמת ארגון עממי ורחב שייקח את האחריות על הגנת כל הישוב - הוא ארגון ה'הגנה'. באחת-עשרה שנות פעילותו של 'השומר' השתנה הלך הרוח של היישוב. מבנות חסות הניתנות לסחיטה הפכו המושבות לכאלו המסוגלות להגן על עצמן. לימים, כשקמה המדינה, הגדיר בן-גוריון את ארגון 'ההגנה' כאבא של צה"ל ואת 'השומר' כסבא.

מייסדי 'ההגנה' ראו בחברי 'השומר' קיצונים. ישראל שוחט לא נבחר להנהגת ה'הגנה', דבר שהוליד את הפרק המוזר ביותר בחיי הזוג שוחט - 'הקיבוץ'. הזוג שוחט האמין כי יוכלו לקדם את מטרותיהם דרך הטרור והחשאיות. כך, בדיוק באותו הזמן שהוקם 'גדוד העבודה', הקימו מניה וישראל עם חבריהם את ה'קיבוץ' שמנה כ-100 חברים: חציים אנשי ה'שומר' לשעבר וחציים בני העלייה השלישית.

למרות הצהרתו של ישראל שוחט כי מטרת 'הקיבוץ' היא "קיבוץ קטן של חברים - שמטרתו ברורה לו, יודע מה הוא רוצה, ומאמין בדרכו יוכל לחולל גדולות ונצורות, ולמשוך אחריו המונים שילכו בעקבותיו", היו חברי ה'קיבוץ' בעלי שאיפות שונות. בפועל לא הוגדרו מטרות. לא היה ברור האם האויב הוא הבריטים או הערבים, או אולי הקפיטליסטים הציונים או המנהיגות החרדית שהייתה נגד הקמת מדינה. קיבוצם של מניה וישראל שוחט, כפר גלעדי, היה המרכז החשאי של ארגון 'הקיבוץ'. הארגון פעל בפריסה ארצית ואף מחוץ לגבולות ישראל. הם ייסדו אקדמיה צבאית וכמה מחבריה השתלמו בנושאים צבאיים באירופה, כולל טיס וימאות. הם הצטיידו במחסני נשק מוסתרים (סליקים) וצברו נשק בהיקף גדול מזה של 'ההגנה' שחלקו אף נגנב ממנו.

בארגון 'הקיבוץ' הונהגה משמעת ברזל בדומה לזו הנהוגה בארגון טרור והעונש על בגידה הוגדר בתקנון כעונש שיכול להגיע "עד מוות". ל'קיבוץ' מיוחסות מספר פעולות ביניהן יירוט משלוח נשק מאירופה שיועד ל'הגנה' והטמנתו בסליק בכפר גלעדי.

במאי 1921 תקפו הערבים את בית העולים ביפו. העולים המפוחדים נעלו את הדלתות וחיכו שהמשטרה תגיע ותגן עליהם. אך כשהגיעו קציני המשטרה הערבים הם פרצו את הדלתות ואפשרו להמון הפורע להיכנס לבית ולרצוח 14 עולים יהודים. שנתיים לאחר מכן, בינואר 1923, הוחלט לנקום באותו קצין ערבי שזוהה כתאופיק ביי א-סעיד והוא חוסל. התכנון וההוראה לחיסול היו של מניה שוחט והביצוע היה של 'הקיבוץ' (מאוחר יותר התברר כי הזיהוי היה מוטעה והם רצחו את האדם הלא נכון). לקראת סוף אותה שנה שדדו חברי ה'קיבוץ' רכב של חלפני כספים יהודים ובכסף רכשו נשק שאותו החביאו בכפר גלעדי. תכנון הסליק הוטל על גדליהו וילבושביץ, אחיה של מניה שוחט.

'הקיבוץ' היה ניסיון לחולל ביישוב היהודי מהפכה קומוניסטית מזוינת בסגנון רוסי. ראשי 'הקיבוץ' האמינו כי על הישוב היהודי לשים את מבטחו ברוסיה ולכרות עמה ברית. ישראל שוחט וחבריו שאפו ליצור קשר עם נציגי השלטון הסובייטי באירופה וב-1926 קיבלו ישראל שוחט ומנחם אלקינד הזמנה להגיע למוסקבה. "היינו כחולמים" סיפר שוחט על פגישתו הראשונה עם נציגי המודיעין הצבאי הסובייטי. ישראל וחבריו ביקשו באותה פגישה שברית המועצות תפרסם הכרזה רשמית לטובת "הקמת מדינה יהודית קומוניסטית בארץ ישראל", כמשקל נגד להצהרת בלפור ואף ביקשו סיוע צבאי מרוסיה. הרוסים מצדם הציעו שהם ישתלטו תחילה על תנועת העבודה היהודית, יהרסו את מעמדן של מפלגות השמאל הציוניות ויקימו 'מפלגה ערבית דמוקרטית'. אמנם הצעתם נגדה את תפיסתו של 'הקיבוץ' אך הציבה אלטרנטיבה להסכם עם הבריטים. חברי ה'קיבוץ' התבקשו למעשה להיות סוס טרויאני בחצרה של הציונות. ראשי הבולשת הרוסים התייחסו בחשדנות לאותה חבורה וחשדו כי מדובר בסוכנים בריטים - הנסיעה הוגדרה ככישלון.

כשנודע דבר הפגישה לחברי תנועת העבודה הם נחרדו מההשלכות והבינו כי הם חייבים לפרק את 'הקיבוץ'. ביולי 1926 המאבק הפוליטי בין מזכיר הסתדרות הפועלים דוד בן-גוריון לבין אנשי 'הקיבוץ' הגיע לשיאו. חברי 'הקיבוץ' שלחו איום דרך יצחק בן-צבי, חברם של הזוג שוחט, וחברו להנהגה של בן-גוריון, כי אם יעז בן-גוריון להיכנס למעוזם בכפר גלעדי הוא יירצח!!! הם ראו בבן-גוריון פרובוקטור המתסיס את הרוחות כנגד אנשיהם. בן-גוריון ויצחק בן-צבי לא ויתרו ובכל זאת יצאו לסיור בצפון והגיעו לתל-חי הסמוכה, שם המתין להם נחום הורביץ חבר 'הקיבוץ' באקדח שלוף והורה להם להסתלק מיד. בן-גוריון החליט שלא להיכנס. היה לו ברור כי מניה שוחט יכולה לממש את איומה ברצח.

בשנת 1926 חדל 'הקיבוץ' להתקיים כתוצאה ממחלוקות פנימיות ובעיות תקציב.

החלום של גדוד העבודה

עד לשנת 1920 העשייה של מניה וישראל שוחט יכלה להספיק לתוחלת חייהם של חמישה אנשים. מניה, שנולדה ברוסיה, כבר הספיקה להצטרף למפלגת הפועלים היהודיים ('בונד'), לנסות להתאבד פעמיים, להתאהב בראש הבולשת הרוסית סרגיי זובאטוב ולנסות לרצוח אותו, ולחסל בבלגיה סוכן בולשת אומלל שעקב אחריה. בשנת 1904 הגיעה לארץ כתיירת, התאהבה בארץ וייסדה בסג'רה את 'הקולקטיב' - איגוד פועלים שיתופי. במקביל ייסד ישראל שוחט את 'ארגון בר גיורא' במטרה לכבוש את השמירה על המושבות מידי הבדואים והצ'רקסים. שנה לאחר מכן נישאו מניה וישראל. יחד הקים הזוג את ארגון 'השומר' והשניים היו אף היזמים של יישובי השומרים תל עדשים וכפר גלעדי, שם נולד בנם הראשון גדעון (גדע). במלחמת העולם הראשונה נשלח הזוג לגלות בתורכיה שם נולדה בתם אנה וכשחזרו לתל עדשים, כשהאנגלים כבר שולטים בארץ, גילו כי בארץ התגבשה כבר מנהיגות חדשה. 'השומר' פורק וחבריו הצטרפו ל'הגנה'. ישראל ומניה ניגשו למיזם הבא שלהם - הקמת תנועת פועלים.

באותם ימים, למרות שבארץ שרר משבר כלכלי חמור, המשיכו העולים להגיע. הממשל הבריטי הצבאי החליט להעסיק את העולים בתשלום נמוך ובעבודות דחק כגון הקמת תשתית כבישים ומסילות רכבת, אז השתלטו אנשי העלייה השנייה הוותיקים על ניהול העניינים. למרות זאת גם בקרב אנשי העלייה השלישית החלה להתגבש הנהגה עם שאיפה לניהול עצמי. באחד מלילות אוגוסט 1920 על הגבעה מול חמי טבריה התכנסו ארבעים וארבעה חלוצים שראו עצמם ממשיכי דרכו של טרומפלדור. כך בעצם נוסד 'גדוד העבודה' (בתחילה נקרא 'גדוד מחנה יוסף') שפעל והתרחב ללא חוקים כתובים. בין מייסדיו היו יצחק שדה ויהודה אלמוג שכתב: "המטרה הייתה לכבוש את העבודה ואת הארץ לא למעננו, הקומץ, אלא למען האומה כולה, הזועקת מגיהינום גלותה... גם הדרך לא הייתה ברורה, ולא היה מושג על 'פלוגות'. קיווינו, כי מתוך החיים תצמח האמת, נזרה את כל המוץ ונזרוק את כל הקליפות ונמצא לעצמנו דרך חיים."

לאחר שלושה ימים נערך הכינוס הראשון ולהנהגה נבחרו יצחק שדה, יהודה אלמוג ומנחם אלקינד. בתוך חודש גדל הגדוד לכ-300 חברים. אמנם רעיונות הניהול העצמי והחלוקה השוויונית היו שילוב של רעיונות איתם הגיעו מרוסיה אבל גם כורח המציאות. מרבית העולים לא התנסו מעולם בעבודת כפיים ומעל הכול סבלו ממצוקת רעב.

מרכז 'גדוד העבודה' קבע את מקומו במושבה מִגדל ובדו"ח שהגיש יצחק שדה נכתב: "הגדוד יהיה האוצר של החומר האנושי הדרוש להתיישבות אשר יתחנך ברוח חיי חברה חדשים, בהגנת הארץ, ביצירת טיפוס איש העבודה המוכן תמיד להחזיק במחרשה וברובה כאחת. קיבוץ אידאליסטים המוכנים להקריב את עצמם למען כל צורך ציבורי אשר יתגלה בחיי עמנו בארץ, [ברוח] רעיונו של טרומפלדור על יצירת מושבים חקלאיים של שומרי הגבולות."

'גדוד העבודה' שהוקם כשלושה חודשים לפני ייסוד ההסתדרות היה אלומת האור לרעיונות של התארגנות הפועלים, לימים אמר ברל כצנלסון שסלילת הכבישים הייתה האוניברסיטה של תנועת העבודה.

גדודי העבודה עסקו בין היתר בסלילת הכביש טבריה-מגדל, בדייג, בעבודת סוורות ובניית בתים בעמק הירדן. אנשי הגדודים סללו את קו מסילת הרכבת בין מעיינות ראש העין (פארק אפק) ופתח תקווה ובנו את המחנה הצבאי הבריטי באזור ג'נין. הם ייבשו את ביצות חדרה, שיקמו את הריסות תל חי וכפר גלעדי ובירושלים התיישבו בחצר מנזר רטיסבון, שם עבדו בחציבה, סתתות וסלילת רחוב קינג ג'ורג'. הם הותירו את חותמם ברחבי העיר. הם אלו שבנו את השכונות רחביה, תלפיות ובית הכרם. הם בנו גם את בנין ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ואת בניין 'הדסה' בקרן הרחובות הרב קוק והנביאים. בתל אביב בנו את רחוב נחלת בנימין, רחוב בן יהודה, שדרות רוטשילד ובית הספר תל נורדאו. אותם גדודים גם הקימו בשנת 1921 את המשק המשותף של עין חרוד ותל יוסף ב-1921 ואת רמת רחל ב-1926.

כפר גלעדי, שחבריו היו אנשי 'השומר' ובהם מניה וישראל שוחט, אמנם באופן רשמי השתייך לגדוד העבודה, אך למעשה התנהל בנפרד. גדודי העבודה התנהלו כמו קיבוץ - כל הכנסות החברים הופקדו בקופה משותפת שנועדה לשמש את כולם באופן שוויוני ולפי צורכיהם.

מגדוד העבודה לוויו נובה

לאורך השנים חווה הגדוד פילוגים על רקע אידיאולוגי. בשנת 1923 התפלג תל יוסף ושלוש שנים לאחר מכן התרחש הפילוג השני עם פרשת 'וויו נובה': חלק מהחברים בגדוד העבודה, בראשם מנחם אלקינד ויהודה אלמוג שהיו הפלג השמאלי, לחמו בראש ובראשונה על המטרות החברתיות, כלומר רכוש משותף וחלוקה שוויונית. מנחם אלקינד היה חבר בארגון 'הקיבוץ' דגל בהשגת יעדים על ידי טרור מחתרתי והונהג על ידי מניה וישראל שוחט. ארגון זה נפגש בשנת 1926 עם נציגי המודיעין הצבאי הסובייטי בבקשה שברה"מ תפרסם הכרזה רשמית לטובת "הקמת מדינה יהודית קומוניסטית בארץ ישראל" כמשקל נגד להצהרת בלפור ותעניק להם סיוע צבאי. הרוסים מצדם הציעו שתחילה הם ישתלטו על תנועת העבודה היהודית, יהרסו את מעמדן של מפלגות השמאל הציוניות ויקימו מפלגה ערבית דמוקרטית. הפגישה נחלה כישלון.

הרעיון להציב בראש סדר העדיפויות את ההתיישבות ורק אחר כך את המטרות החברתיות לא היה מקובל על מנחם אלקינד. בשנת 1927 יחד עם כ-30 מחבריו עזב את הארץ וחזר לרוסיה. שם הקימו בחצי האי קרים את הקומונה 'וויו נובה' ('דרך חדשה' בשפת האספרנטו) - קיבוץ ישראלי לכל דבר. חדר אוכל משותף, בתי ילדים, הוצאות משותפות, ערבי שירה בציבור וחינוך עברי-יהודי. חברי הקומונה קלטו מתיישבים חדשים מרוסיה ובולגריה שחלקם אף היו אנטישמים.

הקיבוץ שימש את הסובייטים לצרכי תעמולה ובשנת 1930 שלחו השלטונות הסובייטיים למקום מספר אוֹמנים על מנת לתעד את החיים בקיבוץ היהודי, ביניהם היו הציירים מאיר אקסלרוד ומנדל גורשמן. תערוכה מציוריו של אקסלרוד, בשם 'גן העדן האבוד', הוצגה במוזיאון עין חרוד. בין המתיישבים היו גם הסופרת שירה גורשמן ובעלה מנדל גורשמן שעזבו את הארץ ועברו למוסקבה. בשנת 1989 שבה שירה ארצה ופרסמה את הספר 'הצאן והבקר של חנה' ותיארה את קורותיה ב'וויו נובה'. מספר שנים אחר כך הפיק הערוץ הראשון את הסרט התיעודי 'דרך חדשה' בו סיפרה גורשמן על חייה ב'גדוד העבודה' וב'וויו נובה'. הרומן 'עצם אל עצמו' מאת נתן שחם מתאר את הסיפור.

התיישבות זו החזיקה מעמד שנים בודדות. רוב חברי הקומונה נחשדו כמורדים ונעלמו במחנות הכפייה של סטאלין. מנחם אלקינד עזב את הקומונה, עבר ללנינגרד ומשם למוסקבה. ב-1937 נולד בנו השלישי וסבו הגיע לרוסיה כדי למול אותו. חודשיים לאחר מכן, ב-2 בדצמבר, נעצר אלקינד על השתתפות בברית מילה וב-19 בפברואר שנת 1938 הוצא להורג בירייה בעיר מוסקבה.

הפלג האחר של 'גדוד העבודה' אשר הדגיש את החלק הציוני, כלומר החשיבות שבהתיישבות ורק אחר כך החברה, נתמך על ידי צמרת תנועת העבודה שעליה נמנו דוד בן גוריון, דוד רמז, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. חברי קבוצה זו הפכו למיתוס של העליות השנייה והשלישית וביניהם היו יצחק שדה ('הזקן'), יעקב לוין (אביו של הסופר עמוס קינן), שרה צ'יזיק שנפלה על הגנת תל חי, בן ציון אשל ועמנואל בר חיים אשר הקימו את קיבוץ רמת רחל, מרדכי וחווה איש שלום (לשעבר ראש עיריית ירושלים), אלכסנדר זייד שהקים את אגודת 'השומר', הסופר אריה ליפשיץ ורבים אחרים.

גדוד העבודה וההגנה על-שם יוסף טרומפלדור שרד כעשר שנים והגיע לסופו בשלהי 1929. בתקופת פעילותו הקצרה הייתה השפעתו גדולה והרעיון של חברה שיתופית ושוויונית הוטמע חזק בדרכה של תנועת העבודה ובהתפתחות ההסתדרות הכללית. תרומתו המשמעותית של הגדוד היתה הקמת 'הקיבוץ המאוחד' - תנועה שעסקה בהתיישבות במקומות אסטרטגיים כדי לגאול אדמות ולקבוע את הגבול.

החיים שמעבר לשליחות

לאחר הקמת המדינה ועד יום מותה טיפלה מניה שוחט בעולים חדשים שהתגוררו במעברות. השליחות הציבורית שנטלו על עצמם הזוג שוחט סחטה מהם את כל הכוחות. הראשונים שנפגעו היו ילדיהם שגדלו ללא הורים. בשנת 1921 הייתה ירידת מתח והעשייה לא מילאה את כל עולמם. בשעה זו כבר צפו ההבדלים בין בני הזוג. ישראל שוחט היה אלגנטי ובעל הופעה מוקפדת ומרשימה ואילו מניה התלבשה כגבר היוצא לעבודת הפלחה. ישראל חיפש משפחתיות ומניה פחות. הזוג נפרד אך שמר על קשר - מניה עברה עם הילדים לכפר גלעדי וישראל נשאר בתל אביב והקים משרד עורכי דין. בסופי השבוע היה מתיישב בבית קפה עם חבריו מימי 'בר גיורא', 'השומר' ו'הקיבוץ' ומעלה נשכחות.

בנם גדעון (אל"מ במיל') היה ממקימי חיל האוויר ושגריר ישראל במדינות אפריקה. בשנת 1966 בגיל 55 התאבד בחוף הרצליה, לא הרחק מביתו. לגדעון נולדו שתי בנות: אלונה שנישאה לאריק איינשטיין ובהמשך התגרשה וחזרה בתשובה יחד עם בנותיה. אלונה נפטרה בינואר 2006 ממחלת הסרטן. בתו יעל מתגוררת באוסטרליה.

כשחלה ישראל בשנת 1948 עברה מניה לתל אביב לטפל בו עד שנפטרה בשנת 1961 בגיל 81. מספר חודשים אחריה נפטר גם ישראל שוחט בגיל 75 ושניהם נקברו בחלקת 'השומר' בכפר גלעדי. בהלווייתה של מניה ספדה לה חברתה רחל ינאית בן צבי שכינתה אותה "סמל לדור הגדל בארץ, אחת ויחידה בלב הגדול שלה ובמסירות לזולת, סמל של ארץ ישראל". ולמרות כל הקשיחות שהפגינה מניה מסתבר שהייתה רגישה. אחייניתה סיפרה כי "אצל מניה הקשיחות באה לכסות על רגשנות. בכל בגד שלה היו כיסים, שבתוכם היו שוקולד וסוכריות."