מרים ברץ

ראשית דגניה א׳

מרים השתייכה לקבוצה הראשונה שעלתה על אדמת אום ג'וני. הקבוצה האמינה כי רק עבודת האדמה תשחרר את היהודי הגלותי מהגולה, תחבר אותו לארץ ותיצור אדם חדש בריא בגופו ובנפשו. הקבוצה האמינה בשוויון האדם והעבודה, בערבות הדדית ויצירת משפחה רחבה ותומכת. זו הקבוצה שהקימה בשנת 1910 את דגניה א' - אם הקבוצות והקיבוצים.

מרים ברץ הייתה אחת משתי החברות ב'קומונה החדרתית', הגרעין המייסד של קבוצת דגניה. הקבוצה מנתה שתי חברות ועשרה חברים. אמנם הקבוצה דגלה בשוויון בין המינים, אך היה פער גדול בין ההלכה למעשה ואת הפער הזה מרים סירבה לקבל. לגביה, היותה אישה ואם בעתיד אינה מגבלה אלא אתגר נוסף להתגבר עליו. ומרים ידעה להתגבר על מכשולים.

מאוקראינה לארץ ישראל

מרים נולדה בשנת 1889 באוקראינה, להוריה דבורה ויהודה יוסף אוסטרובסקי והיו לה שלושה אחים ושתי אחיות. היא התייתמה מאמה כשהייתה בת שנתיים. מגיל קטן חונכה מרים על ברכי הציונות והכירה את סיפורי המקרא וסיפורי ארץ ישראל, לכן לא היה לה מוזר הדבר כשאחיה הבכור החליט בגיל 17 לעלות לארץ ישראל, ובעקבותיו עלו שני אחיה: "עוד בהיותי בת 12, כששמעתי את אחי מדבר על ארץ ישראל, נקבע אצלי יחס מסוים לארץ ומחשבותיי היו מרוכזות בה". בשנת 1906, טרם מלאו לה 17 שנים עלתה מרים לארץ.

עם עלייתה לארץ הצטרפה לסבה ולאביה שעלו לפניה. אביה קנה שטח חקלאי גדול היכן שלימים תקום כפר סבא, ולצערה נשלחה מרים לעבוד במטבח המסעדה שפתח סבה. מרים ניסתה את מזלה במושבה פתח תקווה אך גם שם לא קיבלו אותה מפאת היותה אישה. אבל לא בחורה כמרים תוותר על חלומה. היא חברה לאיכר יעקב קרול שקיבל אותה לעבודה במשתלת הייחורים, ונראה היה כי חלומה לעבוד בחקלאות בארץ ישראל מתגשם, אך מאחר שהייתה זו משרה חלקית המשיכה לחפש עבודה. בפתח תקווה הכירה את חברי הקומונה החדרתית שבאותה עת עבדו בפרדסי המושבה וביקשה להצטרף אליהם ולעבוד בשדות לכשיגיעו לכנרת, אבל אלה הציעו לה לעבוד במטבח ולזה סירבה. כשחברתה שרה מלכין, שניהלה את משק הבית בחצר כנרת, חלתה, הצטרפה מרים לקומונה בכנרת והחליפה אותה בעבודתה ובנוסף עבדה במשק ובשדות. היא החלה לעבוד בשלוש לפנות בוקר וסיימה בשעות הערב. כשחזרה שרה מלכין לעבודה יצאה מרים עם כמה מחבריה להקים את הישוב מצפה ולאחר כחודשיים עברה לחדרה. היא החלה לעבוד בחקלאות ולאחר שהוכיחה לכולם שהיא יעילה ושווה לגברים הושווה שכרה לזה שלהם.

כשחלתה מרים במלריה היא נשלחה לטיפול בזיכרון יעקב, שם פגשה את יוסף ברץ, סתת מעתלית שהיה מטופל גם הוא. האהבה בין השניים ניצתה והם התארסו. הקומונה עברה מחצר כנרת לאום ג'וני. אביה של מרים, שבינתיים חזר לאוקראינה, חשש לחייה וביקש ממנה שתבוא לבקרו. כשהגיעה, לקח ממנה אביה את הדרכון ודרכה חזרה לארץ נחסמה, אך מרים העקשנית ברחה להוריו של יוסף ברץ שגרו בעירו של אביה ואצלם הכירה חלוץ שבדרכונו רשומה בתו בת ה-12. היא התחזתה לבתו וחזרה לאהובה באום ג'וני.

המאבק על השוויון

גם בחיי היומיום נאבקה מרים על עיקרון השוויון. לדבריה "עקרון העבודה והשיתוף בחיים הציבוריים... מלחמה שדרשה קורבנות מהנשים, מלחמה כנגד חברים עמם הלכו את הדרך מבראשיתה שהתנגדו לעבודת הנשים בחקלאות ולעיתים התביישו... לבטא את התנגדותם בקול גם גמגמו קצת... בדיבורים לא היינו משיגים כלום. היינו צריכות להוכיח זאת במעשי יום יום... לא הייתה לנו דרך אחרת במלחמתנו..." לדעתה המלחמה נסתיימה בניצחון: "... בטוחה אני שיצאנו מהמלחמה הזאת בניצחון, הוכחנו לעצמנו שאנו מסוגלות לעבוד, הוכחנו זאת לישוב כולו."

מרים לא הייתה דברנית אלא אשת מעשה. היא בחרה בעבודה ברפת: "הייתי קרובה לכל פרה ופרה, כל פרה שנתעברה... כל עגלה שנולדה היו לי לחוויה גדולה... לחבלי היצירה הקשים היה טעם, המלחמה על כך דבר קטן וגדול הייתה כדאית, כל זה קשר אותנו יותר ויותר לענף... נדמה לי כי כל אשר אני מספרת מכנים עתה הצעירים שלנו 'ציונות'. הציונות הזאת מילאה תוכן את חיינו."

כשמרים נכנסה לרפת היו אלה הצעדים הראשונים בארץ לגידול פרות לחליבה. ה'עדר' שקיבלה מרים בשנת 1910 מנה פרה אחת בלבד. את מלאכת החליבה למדו אז מהגרמנים (הטמפלרים). בתחילה למדו רק שניים מחברי הקבוצה את תורת החליבה והם סירבו לתת למרים לחלוב שכן חששו שהפרה הערבייה הפרועה תהרוג אותה. מרים למדה את מקצוע החליבה מזכיה (زكية) אשתו של אבו-רחים, השיח' הזקן של הכפר אום ג׳וני, וכך סיפרה: "לא התווכחתי הרבה, חשבתי על כל מיני תחבולות כדי לבצע את משאת נפשי. בו בערב עשיתי הכרה עם אשת השיח' של הכפר, זכיה... לה גיליתי את רצוני, והיא, הערבייה, הבינה אותי ולימדה אותי לחלוב. נדברתי אתה שבשלוש בלילה אדפוק בקיר... והיא תבוא ללמדני לחלוב. אולם כדי שהפרה תיתן לי את חלבה, הייתי צריכה ללבוש שמלה ערבית ומטפחת על ראשי ולזמזם לה מנגינה ערבית, כך נתנה לי את חלבה". הייתה זו אחוות נשים חוצה עמים. למחרת, כשהגיע תנחום מנהל הרפת, כבר היה החלב מוכן על הכיריים וכולם ידעו שידה של מרים הייתה בדבר. מרגע זה לקחה מרים את האחריות על הרפת.

הרפת והמשפחה

בשנת 1912 נישאו מרים אוסטרובסקי ויוסף ברץ. היו אלו הנישואים הראשונים בקבוצה. בשנה זו גם עברה הקומונה לבתי הקבע בדגניה. העדר כבר גדל ומנה 32 פרות והרפת סיפקה כמות חלב יומית שמחציתה שימשה את החברים ומחצית הפכה לחמאה וגבינות. שנה לאחר מכן נולד בנם גדעון, בנם הבכור של הזוג ברץ. גדעון היה הילד הראשון שנולד בדגניה והקבוצה ראתה בו כילד של כולם. בדיון שערכו הציעו לקרוא לו אדם - כאדם הראשון שנולד בקבוצה. לבסוף החליטו לקרוא לו אדם גדעון.

בשנת 1914 פרצה בארץ מגפת דבר והעדר הושמד. מרים לקחה את הדבר באופן אישי והחליטה ללמוד טיפול במחלות הבקר אצל יצחק וולקני (על שמו נקרא 'מכון וולקני') בבן-שמן. באותה עת כבר הייתה מרים אם לשניים: גדעון בן שנתיים ודבורה בת חודשיים. היא הגיעה עם הילדים לבן-שמן ובמשך תשעה חודשים למדה. כשחלבה בלילות נותרו הילדים לבד בחדרם: "היה זה מוזר בעיני אנשי בן-שמן, ובייחוד הנשים. הן הביטו עלי בעין רעה... ידעתי שגם בבית לא הסכימו למעשי, ביקורת חריפה נמתחה עלי (חששו לילדים)."

כשסיימה את לימודיה בחוות בן-שמן חזרה מרים לקבוצה עם עשר פרות ועגלות והחלה להניע את הענף מחדש. הרפת הפכה לענף המרכזי במשק והחברים החלו ללחוץ על מרים לקבל עובדות נוספות: "המחלבה זהו הענף העיקרי במשק... שהיא הענף הכי יקר והיא צריכה להכניס לנו יותר... מרים כבר נמצאת על הדרך של רכישת ידיעות בשלמות... ולכן היא צריכה להמשיך", כך טען החבר יצחק בן-יעקב באסיפת החברים.

בין השנים 1925-1923 מנתה הרפת של דגניה 55 ראשי בקר, ומרים יצאה להשתלם בהולנד כשהיא מותירה את חמשת ילדיה עם יוסף בעלה. לפני נסיעתה שאל אותה אחד מחברי הקבוצה: "איך את מעיזה להשאיר 5 ילדים קטנים ולנסוע? אמרתי לו ראשית אני רוצה ללמוד את המקצוע בכדי שאוכל לגדל בדגניה עדר בקר טוב, ושנית מדוע אינך שואל את יוסף ברץ שהוא עסקן ציבורי כבר 8-7 שנים... איך הוא עוזב את ילדיו ונוסע?" (יוסף היה ממקימי ה'אגודה למען החייל', וחבר הכנסת הראשונה). בשנת 1936 נסעה מרים לארה"ב כדי להשתלם בחוות הבקר הגדולות ולהתמחות בלימוד הטיפול במחלת הפה והטלפיים. אז, בגיל 44, כבר הייתה אם לשבעה ילדים. שנה לאחר מכן זכתה הרפת שבניהולה בפרס 'תנובת השומן הרב בעדר הפרות בארץ ישראל'.

בנוסף לכוחה הרב ולנחישותה הייתה מרים אישה יפהפייה. בעת שבעלה יוסף היה בשליחות מגבית ל'אגודה למען החייל', ניסה אחד החלוצים, שפירש לא נכון את התנהגותה, להניח את ידו עליה. הוא ספג סטירת לחי מצלצלת. הסטירה הייתה כה חזקה שהותירה את טביעות ידה על פניו זמן רב ושיער לא צמח שם. אירוע זה נכנס למיתולוגיה של הקבוצה ונאמר עליה שהיכן שהיא מורידה סטירה בחיים לא צומח שער.

מרים הפכה את הרפת למעוז נשי והוא היה באחריות חברות המשק בלבד. באותה תקופה החליבה הייתה ידנית ודרשה מאמץ רב ולכל פרה הייתה חולבת קבועה. לחברות שבניהולה הייתה גאוות יחידה. החולבות נחשבו ליחידת עילית בסיירת של מרים - הסיירת כללה בין היתר את נחמה ויינר, עליזה נול ורבקה ליס שהיו העובדות הטובות ביותר ברפת. ברפת נוצר הווי חיים מיוחד: "לא פעם היינו מלוות את החליבה בשירה חרישית - רומנטית... נדמה שכל חיינו התרקמו ברפת. על מה לא דיברנו בשעת החליבה?... על צער ועל שמחה... על הכל, שמחת העבודה הייתה נחלתנו". הרפת הפכה למשאת נפשן של הנשים ומרים בחרה את עובדות הרפת בסינון קפדני כאילו בחרה לוחמים לסיירות.

החולבות של מרים לבשו מעין מדים משלהם שזיהו אותן מחוץ לרפת ומחוץ לדגניה. אלו היו 'מכנסי נחמה' - מכנסיים באורך הברכיים שהסתיימו בגומי ונקראו על שם נחמה ויינר.

ברפת עבדו גם ארבעה מילדיה של מרים ודרישותיה מהם היו גבוהות מאלו שדרשה מהאחרים. חתנה אליעזר גל שנישא למיכל בתה, הגיע כרפתן שכיר ונאלץ לעמוד בבחינות אצלה. היא לא סמכה עליו מיד, אך בשנת 1956, לאחר 44 שנים בהן ריכזה את הענף, עזבה והעבירה לידיו את הרפת.

יוסף ברץ נפטר בשנת 1968 בגיל 78 לאחר מחלה ממושכת. שנתיים לאחר מות בעלה, בשובה מהעבודה במטבח, שכבה מרים לנוח ולא קמה. היא נפטרה בגיל 81.

ברץ השאירה אחריה משפחה ענפה: שבעה ילדים - גדעון, דבורק'ה, עמוס, יויה, ביה, מיכל ואלי, ובני משפחותיהם, נכדיהם וניניהם.