בארץ מפעילה המשפחה את רשת בתי הקולנוע 'רב חן' וכן רשת 'יס פלנט'. המשפחה עוסקת גם בהפצת סרטים דרך חברת 'פורום פילם' שפעילותה החלה כבר בשנת 1967. לאחר שכבשו את מזרח אירופה פנו למערב אירופה ובשנת 2014 התמזגו עסקי המשפחה עם קבוצת סינוורלד - רשת בתי הקולנוע המובילה בבריטניה ואירלנד ויחד הפכו לקבוצת בתי הקולנוע השנייה בגודלה באירופה. לאחר המיזוג הונפקה החברה בבורסה בלונדון

בשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בארץ יהודים עשירים שחלקם עסקו ברכישת קרקעות, בעיקר בשרון, בהקמת ישובים, הכשרת מטעים ועוד. בין אותם יהודים ניתן להזכיר את נתן שטראוס, יהודי אמריקאי מבעלי רשת חנויות הכלבו 'מייסיס', שתרם להקמת העיר נתניה הנקראת על שמו, את סר אלפרד מוריץ מונד, תעשיין עשיר מאנגליה שתרם להקמתו של גוש תל מונד הנקרא על שמו, את הלורד ישראל משה זיו הבריטי, מבעלי רשת מרקס אנד ספנסר, שגם הוא תרם להקמת ישובים בשרון ותרם להקמתו של מכון וייצמן (שבתחילה נקרא 'מכון זיו') ואת הברון פליקס דה מנשה ממצרים שתרם גם הוא להקמת ישובים בשרון. כולם פעלו בארץ על בסיס עסקי אבל נשארו לגור בארצות המקור שלהם. במקביל אליהם יהודים בודדים בעלי ממון דווקא החליטו לעלות ארצה וקבעו כאן את ביתם ואת מרכז העסקים שלהם. למרבה הצער רובם כשלו והפסידו את הונם ולכן סיפורו של משה גרידינגר הוא כה חריג.

הגעתו של משה גרידינגר לארץ

משה גרידינגר נולד בשנת 1886 ביאסי שברומניה. בגיל 14 עבר לבדו אנגליה ושם החל לעבוד כעוזר בבית מסחר. משה היה חכם, חרוץ, שאפתן, ובעל חוש עסקי מצוין. כשגדל עסק בייבוא מצרכי מזון ובמסחר בביצים והיה לאחד הגדולים באנגליה. כשהתבסס נשא לאישה את רבקה וב-1924 נולד בנם הבכור קלמן (שכונה קנט-קני) שנקרא על שם אביו של משה. שנה לאחר הולדת הבן ביקר משה לראשונה בארץ, התלהב ממנה והחליט להשקיע בה. ב-1927 רכש ממשפחת שנטי מקלקיליה כ-1100 דונם ליד כפר סבא והקים עליה חווה חקלאית ענקית שסיפקה תוצרת טרייה לתושבי תל אביב הקטנה. את החווה הקדיש לאביו קלמן האהוב וקרא לה 'קלמניה'. משה פנה אל ישראל רוקח (אז סגנו של מאיר דיזינגוף ראש עיריית תל אביב) וביקש ממנו למצוא לו אדם שינהל את החווה. רוקח המליץ על ברוך בן עזר (ראב), בנו של יהודה ראב, שהיה ממקימי פתח תקווה והשומר הראשון של המושבה, ובאותה עת ניהל את חוות הניסיונות של אהרן אהרנסון בעתלית. כשהחלה משפחת אהרונסון לעסוק בריגול במסגרת מחתרת ניל"י חש ברוך כי יש בזה סכנה מוחשית לחייו והעדיף לפרוש ולעבור לעבוד בחוות 'קלמניה' שתחת ניהולו הפכה למשק החקלאי הגדול והמצליח ביותר בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-20.

בשנת 1928 החלו לבנות בחווה את המבנים שישמשו בהמשך כבית מכונות, רפת ובניין מגורים בן שתי קומות, מטבח וחדר אוכל. בריכת מים המתמלאת ממי באר שנחפרה הוקמה במקום, ותוך שנתיים ניטעו פרדסים ובצדם גידולים טרופיים חדשים, כמו אבוקדו, אפרסמון, בננות ומנגו. משה שילם לפועליו שכר גבוה מהמקובל אז והם זכו לתנאים שלא היו כמותם בארץ כדוגמת ביטוח רפואי וביטוח חיים. אל החווה הגיעו לעבוד בוגרי בתי הספר החקלאיים: כדורי, מקווה ישראל, פרדס חנה ונהלל. בשל ריחוקה מהמרכז ובידודה שימשה החווה כבסיס אימונים לאנשי 'ההגנה' שהוסוו כפועלים חקלאיים.

במאורעות תרפ"ט תקפו הערבים את החווה וזו החלה להידרדר. משה חלה והחליט למכור את החווה. משה בוכלצב, שבאותה עת היה המנהל האדמיניסטרטיבי של החווה, חשש כי החווה תימכר לערבים ופנה אל אברהם הרצפלד, ממייסדי מפלגת 'אחדות העבודה' ובין יוזמי הקמת ההסתדרות הכללית לסיוע במציאת פתרון. הרצפלד פנה למשה ושכנע אותו לתרום את החווה והאדמות לידי מוסדות 'ההתיישבות העובדת'. חלק מהקרקעות עברו לידי הקרן הקיימת לישראל שמסרה חלק מהם למושב צופית וחלק למושב שדה ורבורג. החווה פעלה כעשור וכיום נמצאת בשטחה של המכללה האקדמית 'בית ברל'.

מהחווה אל עולם הקולנוע

הייתה זו מחיצה שנועדה להפריד בין נשים לגברים שהכניסו היהודים לכותל שהציתה את מאורעות 1929 או כפי שיכונו 'מאורעות תרפ"ט'. רוב היהודים העשירים הקפיאו השקעותיהם ועקבו בדאגה אחר המתרחש, אך דווקא משה גרידינגר ראה במשבר זה הזדמנות מעולה לעלות ארצה ולהעמיק את ההשקעות כאן. בשיא המאורעות עלה משה עם רעייתו רבקה ובנם קלמן (קנט-קני) בן החמש והתגוררו בקלמניה. כשחלה עברה המשפחה לתל אביב וכעבור כמה שנים עברה לחיפה, שם החל משה לממש את אהבתו הגדולה לקולנוע וסרטים ובנה את קולנוע 'עין דור' שהיה הראשון בעיר. לימים סיפר נכדו משה (שנקרא על שמו) כי "שנת 1929 שנת המשבר הכלכלי, הייתה שנה נהדרת לקולנוע. בזמן משבר זה לא רע להיכנס לאולם קולנוע לשעתיים, ולשכוח מהצרות". ב-1935 הקים משה את קולנוע 'ארמון' - הקולנוע המפואר ביותר באותם ימים. היו בו 1,800 מקומות ישיבה, תאי כבוד ויציע ואפילו גג נפתח.

במקביל הקים משה את מפעל יפאורה בעל המותג 'מיץ פז', היה יו"ר מועצת בנק אשראי בת"א, 'החברה המזרחית למחסני ערובה בע"מ', חברת 'בוני חיפה בע"מ', האגודה השיתופית 'אדיר בע"מ', חברת 'בית הדר' בת"א, הפירמה 'גרידינגר את ורנר' בלונדון, החברה להתיישבות 'יבנה', 'פרדס-סינדיקט', החברה הא"י לספנות, החברה הא"י לקירור והספקה, 'יפו-אורנג', אגודת 'עמיר', חברת 'לייטוריץ', בנק האיכרים. כמו כן היה אחד ממנהלי נמל תל-אביב וגזבר אגודת יורדי-ים 'זבולון', וזו רק רשימה חלקית. משה לא רדף כבוד ופרסום. הוא האמין בעשיה, מיעט לדבר ונהג לזרוק הערות קצרות וקולעות.

משה גרידינגר נפטר בגיל 60, שנתיים לפני קום המדינה. הוא הותיר אחריו חמישה ילדים ואת עיקר עסקיו הוריש לבנו היחיד, קלמן (קנט-קני) גרידינגר.

קלמן והמשך האימפריה

קלמן אמנם היה רק בן חמש כשעלה עם משפחתו ארצה אבל מקורביו תיארו אותו כאציל אנגלי. בתחילת שנות השמונים השתלטו על חברת 'יפאורה' שהייתה בבעלות משפחת גרידינגר קבוצה שכונתה 'נערי אייזנברג' שרכשה נתח גדול של אג"ח להמרה, ומרגע זה החליטו לגדול בשאיפה להיות מספר אחד בעולם. קלמן נשא לאישה את דליה שנולדה בשכונת נווה צדק בתל אביב שכונה שאותה הקים סבה שמעון רוקח. כימאית מובילה שניהלה מפעלים בתחומה, היא פרסמה מאמרים בכתבי עת מדעיים, ועל שמה רשומים פטנטים אחדים.

כיום מובילים את האימפריה משה (מוקי) וישראל (שרי) נכדיו של משה גרידינגר שאיתם פתחנו את סיפורינו...