משה נובומייסקי

המסע אל ים המלח

בשנת 1919, כ-14 שנים לאחר שראה את הדו"ח הסודי, החליט משה נובומייסקי לעלות ארצה כשבחיקו הידע וההון שגייס להגשמת חלומו להקים תעשיית מינרלים בים המלח. באותן שנים היה ים המלח מקום מרוחק, שומם ומסוכן ביטחונית ואקלימית. משה לנגוצקי, שלימים היה יד ימינו של נובומייסקי, כתב: "יצאנו, נובומייסקי ואני, במכונית של חברת הנהגים 'קדימה'. באנו ליריחו, סרנו למשטרה והודענו שם כי נוסעים אנו אל הים. שעות מספר שוטטה המכונית ואת הים לא מצאנו. הנהג תעה, ובחשכת הערב חזרנו ליריחו [...]". למחרת חזרו ומצאו את ים המלח. עוד סיפר משה לנגוצקי שבמשך שנתיים עבד לבדו בבדיקות הקרקע: "הסביבה שבה חייתי ועבדתי בבדידות גמורה שוממה הייתה ופראית. בהרים שוטטו שודדים ואורחים־פורחים...

שורשים בסיביר

משה נובומייסקי נולד בבָּארגוּזין בשנת 1873 למשפחת גולים מבוססת. הוריו, שנולדו גם הם בבארגוזין ונישאו בגיל 16 החלו את חייהם כסוחרי דגים ופתחו עסק להובלת סחורות למכרות באזור. עם הזמן התפתח העסק ויחד עם שותפים רוסים רכשו שטחי כריה בסיביר. בבית הוריו דיברו על ציונות ועל סוציאליזם וכבר בילדותו נחשף משה לדעות מהפכניות מצד הגולים. אז כבר היה ברור לו כי בעתיד ישתלב בעסקי המכרות של המשפחה. בגיל 11 התחיל ללמוד בבית ספר הטכני שבוגריו זכו ל'אזרחות כבוד אישית' ואת הלימודים הגבוהים עשה ב'אקדמיה המלכותית הפרוסית למכרות', שם גילה עניין לא רק בכריית זהב אלה גם בהפקת האשלג. משה הסקרן הרחיב את ידיעותיו בתחומי הבקטריולוגיה, הגיאולוגיה והפילוסופיה גם באוניברסיטאות של ברלין והיידלברג, ולאחר ארבע וחצי שנים קיבל תעודת מהנדס מטלורגיה וכימיה. במהלך לימודיו חבר למהפכנים גולים רוסים ופגש סטודנטים יהודים ציוניים, דרכם התקרב לרעיון הלאומי. בתום הלימודים ולאחר שקיבל פטור מהשרות הצבאי חזר לעירו. נובומייסקי החל לחקור את המינרלים שהיו קיימים בסביבתו ואף הכין תכניות להפקתם. בשנת 1900 הקים בקרבת אגם אולגה מפעל חלוצי להפקה וזיקוק של מלח אנגלי ותוך זמן קצר סיפק את גפרת הנתרן לכל בתי החרושת לזכוכית במזרח סיביר. ההצלחה נטעה בו אומץ ובשנת 1907 הקים מפעל נוסף במערב סיביר.

הדרך לארץ ישראל

שלושה אירועים הביאו את התעשיין היהודי החרוץ מסיביר הקפואה למקום הכי נמוך בעולם. הראשון היה סלילת מסילת הרכבת בשנת 1897 מסיביר למוסקבה, דבר שחיבר את הקהילה היהודית המבודדת עם המרכזים התרבותיים - ואת משה נובומייסקי לפעילות ציונית נמרצת. בגיל 25 כבר היה פעיל באגודות ציוניות ובתחילת 1903 נטל חלק בוועידה הראשונה של ציוני סיביר והחל להתכתב עם בן-ציון מוסינזון שהיה מראשי הציונים ברוסיה ולימים ממקימי העיר תל אביב ומנהל הגימנסיה.

האירוע השני היה המהפכה נגד הצאר ניקולאי השני בשנת 1905, אז נכלא משה נובומייסקי למשך 7 חודשים. כששוחרר עבר לברלין לאחר שהבין כי סיביר לא תעשה חסד עם היהודים, אך חזר אליה כשהסערה שככה והמשיך שם בפעילותו הציונית.

האירוע השלישי והמכריע שהניע אותו לנסוע לארץ ישראל היה השתתפותו כנציג יהודי סיביר בקונגרסים הציוניים, שם נחשף לפועלי הארץ החלוצים ומנהיגיהם כדוגמת יצחק בן צבי ויוסף אהרונוביץ'.

ביקורו הראשון של משה נובומייסקי בארץ ישראל היה בחודש יוני החם של שנת 1911 והותיר בו רושם עז. כך כתב תשע שנים אחר-כך: "מראה עיר קדומים זו (יפו) המבצבצת באופק הסעירני מאוד. בראותי את חופה הקרב של ארץ-ישראל, ערש האומה היהודית, נסחף לבי בגל רגשות, זיכרונות ילדות. אולם לא רגשות לאומיים גרמו להתרגשותי ולא רק הציפיה למגע עם אדמת-הקודש, גורם נוסף להתרגשותי היה נעוץ בכך, שזה היה לי המגע הראשון עם העולם העתיק, שמעודי מצאתי בו עניין מרובה... יליד סיביר היוצא לארצות הוותיקות באירופה, כגון לבריטניה או צרפת, מתרשם התרשמות עמוקה בראותו טירות, גנים כנסיות, בתי פרלמנט המחזירים אותו מאות שנים לאחור. והרי כאן, עמדתי לבוא בשערי ארץ, אשר לה היסטוריה לא של מאות שנים, אלא של כמה אלפי שנים."

בארץ נפגש עם ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, עם זלמן דוד לבונטין מנהלו של בנק אנגלו-פלשתינה, עם יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה ואחרים. לאחר שנפעם מירושלים ירד לים המלח בליוויו של האגרונום מזיכרון יעקב אהרון אהרונסון. לאחר שאסף דגימות מים המלח המשיך לגליל ולאחר שלושה שבועות הפליג חזרה לסיביר.

לאחר הפרעות באוקראינה, פולין וגליציה וגילויי האנטישמיות בסיביר עזב את סיביר וב-08.10.1920 הגיע לתל אביב לאחר מסע שעבר בשנחאי ומצרים. בגיל 47 פתח פרק חדש בחייו והחל בהקמת מפעל האשלג בים המלח. משה נובומייסקי הגיע עם כסף, ידע ותכנית להקמת המפעל אך פעילותו הראשונה בארץ הייתה סיוע לעולים. הוא פתח בתל אביב משרד לקליטת עולים יהודים, פליטי המהפכה הבולשביקית שברחו לסין, שלהבדיל ממנו רובם הגיעו חסרי כל.

הקמת מפעל האשלג

הוא רכש את זיכיון 'חברת ההובלה והספנות' מידי אברהים חסבון תושב בית לחם. לחסבון היתה מספנה בצפון ים המלח שהייתה במשבר כלכלי. הוא פנה לבריטים לקבל הלוואה אך אלה העדיפו שנובומייסקי יכניס את ידו לכיס ולכן סייעו לו לקבל את זיכיון ההובלה. נובומייסקי יצר קשר טוב עם הרברט סמואל הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל ובשנת 1922 הגיש בקשה לקבלת זיכיון לכריית מינרלים בים המלח. באותה עת נודע לו כי המייג'ור תומס גרגורי טאלוק, מהנדס מכונות סקוטי וחוקר חומרי נפץ ששירת את הממשל הבריטי, הגיש בקשה זהה כבר בשנת 1918. כדי לרכז מאמץ הם חברו זה לזה וקיבלו את הזיכיון המיוחל במאי 1929. עם קבלת הזיכיון הקימו השניים חברה ציבורית ומינו ליו"ר את האלוף אוף ליטון לאחר שגנרל אלנבי סרב בנימוס לבקשתם מפאת גילו ומשה נובומייסקי מונה למנכ"ל החברה. מאחר שקבלת הזיכיון הותנה בגיוס הכסף יצאו השניים לגיוס ציבורי אך למרות שרוב הכסף גויס מיהודים זוהתה החברה כחברה בריטית.

כבר בשנה הראשונה הקים נובומייסקי בריכות אידוי וסכר נגד שיטפונות. מגרמניה הגיעו חלקים לבניית בית החרושת לברום ובסוף הקיץ של אותה שנה נקבע מיקומו של בית החרושת לאשלג. נובומייסקי היה הראשון שניסה להפיק אשלג מהים שעד אז הופק רק מכריית המכרות בקרקע. תוך זמן קצר הפך המפעל למעסיק מרכזי ומהותי, הן בארץ ישראל והן בעבר הירדן והמפעל הראשון בארץ ישראל שהיה גם ישראלי חלוצי וגם בינלאומי.

בינואר 1931 החלה הפקת הברום וחודש אחר כך כבר יוצאו 5 טון ברום לאנגליה. בפברואר 1932 נשלחה תוצרת האשלג הראשונה לאנגליה והצלחת המפעל הביאה את נובומייסקי לרכוש שטחים בדרום ים המלח כדי להרחיב את המפעל.

01 במאי 1934, חג הפועלים, היה יום היסטורי. קבוצת 'החוגים' שחבריה היו 27 אנשי הקיבוץ המאוחד יצאה להפלגה מצפון ים המלח לאתר נבחר בדרומו. לפני היציאה נאם בפניהם משה נובומייסקי: "התכנסנו פה היום להתחיל תקופה חדשה בקורות מפעלנו - כיבוש שטח חדש של הישימון. באנו לברך אתכם, המפליגים לקצהו השני של ים המלח, להניח את אבן הפינה ליישוב החדש. בשלחי אתכם היום למקום הזה, המתואר בצבעים כה שחורים בדברי ימי האנושות, הנני מאחל לכם נסיעה טובה ומוצלחת וחדוות היצירה, בהכירכם כי אתם נבחרתם להיות הראשונים להנחת אבן הפינה ליישוב חדש, בנקודה הרחוקה ביותר במדבר יהודה". במשך שלוש שנים נבנה המפעל ובשנת 1937 החל המפעל הדרומי לייצר ברום. מלחמת העולם השנייה הביאה את הביקוש לברום לשיאים חדשים מאחר ששימש להעלאת אוקטן הדלק שהיה חיוני לרכבי הצבא והמטוסים הבריטים. כך היתה בשנים 1947-1938 חברת האשלג לאחת משבע יצרניות האשלג הגדולות בעולם.

ההחלטה באו"ם בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל הביאה לקיצה של חברת האשלג הארץ-ישראלית. החלוקה הותירה את המפעל הצפוני בתחום המדינה הערבית. נובומייסקי הבין את המשמעות והגיש לוועדת הבדיקה של האו"ם תזכיר המסביר את השלכות ההחלטה אבל הניסיון לא צלח. משה נובומייסקי ואברהם רוטנברג (אחיו של פנחס רוטנברג מייסד חברת החשמל) ניסו לתווך בין הנהגת היישוב לירדנים, מגעים שהובילו לסדרת פגישות בעמאן בין גולדה מאיר למלך עבדאללה. בפגישות סוכם כי אם תפרוץ מלחמה הירדנים לא יפגעו במפעל האשלג בצפון ים המלח ולא במפעל החשמל בנהריים – אך הירדנים לא עמדו בסיכום. הייתה זו הונאה שנועדה להוציא את כוחות ההגנה מהמפעלים ובמאי נכנסו הירדנים למפעלים ושבו את העובדים.

משה נובומייסקי נפצע באורח קשה בתאונת דרכים ובעודו בבית חולים פונה המפעל הצפוני ונהרס ואתו קיבוץ בית הערבה. היה זה אירוע טראומטי ומשה נובומייסקי הואשם בתבוסה זו. השיא היה מכתב שקיבל מבן גוריון שנזף בו ואמר כי למרות החלטת האו"ם ולמרות שהשטחים היו באחריותו לא ניתנה לאיש הסמכות לוותר עליו. נובומייסקי ההמום הזכיר לבן גוריון כי ההוראות לעזיבת המפעל הצפוני התקבלו ישירות מתל אביב, ללא כל קשר אליו.

המכה השנייה שנחתה על ראשו הייתה החלטת ועדת החקירה הממלכתית שמונתה באוקטובר 1948 שמטרתה הייתה "לחקור את הבעיות הקשורות בניצול ים המלח". מסקנות הוועדה קבעו כי חברת האשלג הארץ-ישראלית נכשלה בכל הקשור לניצולם של משאבי ים המלח ויש להלאימה לאלתר. הממשלה חששה כי ההלאמה תרתיע משקיעים בעתיד ולכן החליטה לקראת סוף 1949 לאפשר למשה לנובומייסקי לנסות ולשקם את מפעל האשלג, ושמרה לעצמה את הזכות להלאים את המפעל בעתיד.

כאשר איום ההלאמה מרחף מעל המפעל היה ברור כי הניסיונות של משה נובומייסקי לגייס כסף לשיקום המפעל ייכשלו. באוקטובר 1951 החליטה מועצת המנהלים של 'חברת האשלג הארץ-ישראלית' להעביר את כל נכסיה לממשלת ישראל. בשנת 1952 הוקמה חברה ממשלתית חדשה שנקראה 'מפעלי ים המלח בע״מ' וב-1955 מונה משה נובומייסקי לנשיא הכבוד של המפעל.

באותה העת התבטאה הציונות בעבודת החקלאות, ואילו נובומייסקי, כמו הכט מ'מגורות דגן' ורוטנברג ממפעל החשמל, ראו דווקא בפיתוח התעשייה דרך למימוש את הציונות, וזאת לטובת תושבי הארץ היהודים והערבים. ההצלחה המרשימה של חברת האשלג הארץ-ישראלית היא למעשה הצלחתו של משה נובומייסקי.

משה נובומייסקי סיים את חייו בשברון לב בדירה קטנה בפריז, פגוע וכאוב על היחס שקיבל בשנותיו האחרונות. הוא נפטר בשנת 1961 והובא לקבורה בבית הקברות ׳טרומפלדור׳ בתל אביב.