משה סמילנסקי

ראשית הדרך בארץ

במקום הכשרה פורמלית בבית ספר חקלאי החליט משה לרכוש את הידע והניסיון דרך העבודה עצמה ועבד כפועל שכיר בכרמים בראשון לציון. במכתבים רבי רושם שכתב לחבריו תיאר את מעשיו בארץ והרב יעקב מזא"ה, רבה הראשי של מוסקבה, אף ניבא כי עתידו של משה בכתיבה. מכתבים אלו הביאו לעליית משפחתו ארצה. אביו רכש כאלף דונם בחדרה והמשפחה התיישבה על גבעה בודדה סמוך לחאן בו התרכזו המייסדים. את היום הראשון בו חרש את האדמה תיאר כך: "וצועד לו הסוס בגאווה, ואחריו צועד אנוכי לא בלי גאווה... ועיני נשקפות אל ההרים... ורואה אנוכי על אותם ההרים את עקבותיהם של החשמונאים, ושומע אני את קולותיהם... נפשי מתרוממת ולבי חוגג ניצחון."

כאשר מחלת הקדחת החלה להכות בחלוצים והחולירע פשטה בנותרים, ולאחר שרישיון הבניה לא ניתן להם החליט אביו של משה לחזור לחוותו באוקראינה והאחרים נאלצו לחזור לראשון לציון. במשך חודשים אחדים שכב משה חולה בקדחת ובקיץ 1891 דרשו הוריו כי יחזור לרוסיה כל עוד הם עדיין בין החיים ויצטרף אליהם ואל שני אחיו הצעירים זאב ודוד. למרות חוליו סירב משה לבקשתם ואמר בנחרצות "לא אלך ולא אזוז מפה, איני יכול". גם אחותו שפרה נשארה בארץ אך זמן קצר לאחר שנישאה ליחיאל טרכטנברג מתה בדמי ימיה בראשון לציון.

בשנת 1892 רכש משה סמילנסקי אדמה במושבה רחובות ונטע בה כרם ענבים, שקדים ופלחה, אז גם החל לכתוב. למרות זאת לאחר שנה חזר לרוסיה בדרישת הוריו כדי להתייצב לצבא אך לאחר שבועות ספורים חזר לרחובות. הוא נישא לצילה, בתו של ישראל טלר שהיה מורה מומחה לדקדוק עברי. באביב 1934 נפטרה צילה ומשה נישא בשנית לאסתר בתו של אברהם יהושע דונדיקוב שהיה ממייסדי קהילת יפו ורחובות. באותה תקופה הגיעו למושבה רחובות חלוצי העלייה השנייה נוח נפתולסקי וחבריו ורחל המשוררת ואחיותיה.

משה ראה את הארץ בעיני גבר מאוהב. היא מעולם לא נראתה לו מכוערת, חמה, או מלוכלכת. עוד לפני רחל המשוררת הוא התאהב בכנרת. "אהבתיה ולא יכולתי לעוזבה. וכשעזבתיה, נתהווה כמו חלל ריק בלבי" כתב. הוא גילה את הכנרת שבע שנים לאחר עלייתו "ומני אז ביקרתיה לתקופות תקופות: פעם לשנתיים, פעם לשלוש שנים", וכמו מאהב נרגש הודה "כל הימים אשר לא ראיתיה, התגעגעתי עליה קשה. ובמשך הרגעים אשר ראיתיה התגעגעתי עליה כפליים."

כשמשה הגיע לארץ שלטו בה התורכים ויישוב המדינה לא עניין אותם, בטח ובטח לא על ידי יהודים. משנתו של משה להקמת המדינה התחלקה לשלושה שלבים: בשלב הראשון היה צורך בהשגת רישיון מן השלטונות העות'מאניים להתיישבות נרחבת. השלב השני היה קניית קרקעות והשלב השלישי, לאחר ביסוסה של ההתיישבות החקלאית, אפשר יהיה לגשת לפיתוח מפעלי תעשייה ביישובים אשר יוקמו. על פי משה, פיתוח התעשייה יתאפשר רק כאשר רוב שטחה של ארץ ישראל יעבור לרשותה של הקרן הקיימת לישראל כאדמת הלאום.

ארץ ישראל כבר היתה תחת שלטון בריטי ומשה חדור המטרה פעל למימושה. וכך סיפר יצחק רוקח שהיה מראשי הפרדסנים בארץ: "אספר בזה מעשה ששמעתי בבאר, שקדחו בזמנו בבאר- שבע וסמילנסקי פעל אז ברכישת קרקעות בנגב. באו וסיפרו לסמילנסקי כי בקידוח הבאר נתקלו בשכבה מבשרת נפט. שמע סמילנסקי והורה לסתום את הקידוח ולשוב לקדוח בקצה אחר של האדמה. הדבר נודע לנציב העליון ווקופ, אשר קיים קשרי ידידות עם משה סמילנסקי והוא שאל אותו: 'מה זה עלה על דעתך, לסתום באר המבשרת נפט, אשר ממנו מתעשרים?' השיב סמילנסקי: 'אין אנו אצים כאן להתעשר אלא לפתח חקלאות במקום שממה'."

כתיבה ויחס לערבים

בשנת 1905 חלה משה במחלה קשה ונסע להירפא בשווייץ. בזמן שהייתו שם קיבל מנדט והשתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבאזל, שם כתב את הסיפור 'לטיפה'. במקרה פגש את ד"ר יחזקאל וורטסמן עורך עיתון ביידיש, שקיבל ממנו רשות לפרסם את סיפורו בעתון. הסיפור נתחבב על הקוראים וחמדה בן-יהודה, אשתו של אליעזר בן יהודה, פרסמה אותו גם בעיתון 'השקפה'. מאז המשיך משה סמילנסקי בכתיבת סיפורי ערב וכשחזר ארצה הוציא לאור יחד עם ש. בן-ציון ודוד ילין את הקובץ הספרותי 'העומר', שגם בו פרסם סיפורים מחיי הערבים. את הסיפורים היה חותם בשם העט 'חוג'ה מוסה'.

משה סמילנסקי, גילה עניין רב בערביי הארץ והקדיש להם את ספרו הראשון 'בני ערב, רשימות וציורים מחיי הערבים בפלשתינא' שיצא לאור בשנת 1911. סיפורו הראשון 'לטיפה' עסק לא רק בחיי הערבים אלא בסיפור אהבה - "מי שלא ראה את עיני לטיפה - לא ראה עיניים יפות מימיו". היה זה סיפורו הראשון על יחסי אהבה אפשריים בין יהודים לערבים, על רקע המתיחות הפוליטית והתרבותית המתקיימת ביניהם. משה מתאר בסיפור אהבה הנרקמת בין מושבניק יהודי לבין אחת הפועלות הערביות שלו אבל הוא נוגע גם בהבדלי התרבות ביחס לנשים, דוגמת ריבוי הנשים אצל הערבים. לטיפה, מושא אהבתו של המספר, אותה הכיר כשנטע את כרמו הראשון, נמסרת בידי אביה השיח' לבנו הקטן והמכוער של שיח' אחר. לאחר שנים ספורות פוגש המספר את לטיפה והיא זקנה המוכרת עופות ומקבלת בכניעה את גורלה. סמילנסקי מציף את ההתנגשות הבלתי נמנעת: "אבי אומר', הוסיפה אחרי רגע, כי היה נותן אותי לך, לו היית למוסלמי...'... 'לי?...' למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אלי. עיניה התמלאו כאב עמוק. 'לטיפה', אמרתי, 'היי ליהודית ואקחך...' 'אבי יהרגנו, אותי ואותך..."

הוא היה בין הציונים הבודדים שאי ידיעת השפה הערבית, 'שפת הארץ' כפי שכינה אותה, חרה להם. "במשך שלושים שנה לא למדנו את שפת הארץ. בכל הישוב העברי החדש אין אף 'מניין' אחד היודע קרוא וכתוב ערבית. דבר זה אולי יראה כאבסורד בעיני הקורא בחו"ל, אבל עובדה היא זו לבושתנו. רבים מאתנו יודעים לדבר ערבית, אבל גם זו ידיעה שטחית היא מאוד. רוב המדברים ערבית הם בני המון העם. האינטליגנציה שלנו תושב הארץ זר הוא לה לגמרי. ולכן גם ידיעתם של 'יודעי' ערבית שטחית היא מאוד."

והמתנגדים לו לעגו לו וחיברו שיר נגדו: אֲנִי חָוָאגָ'ה מוּסָא / סוֹפֵר וּפַרְדְּסָן / כּוֹתֵב אֲנִי שִׁירִים /וּמְטַיֵּל בַּגַּן הֵי כֻּלַּנוּ יַחַד / בְּלִי מֹרֶךְ וּבְלִי פַּחַד / שׂוֹנְאֵי הַפּוֹעֲלִים / חָזִית הַשְׁחוֹרָה מוּחָמָד בַּפַּרְדֵּס / לַבֶּטַח לֹא יַזִּיק / כִּי כָּל חָלוּץ חָדָשׁ / הָרֵיהוּ בּוֹלְשֵׁוִיק

כשהתפטר מתפקידו כנשיא התאחדות האיכרים התקרב ל'ברית שלום' –איחוד חוגים שדרשו שלום עם מנהיגי הערבים. "אין הציונות יכולה להתחיל בארץ ישראל במעשים כלליים, אלא ביצירת תנאים נוחים למעשי יחידים וחייהם; מפני שלמעשים כלליים אין לנו עדיין לא אנשים, לא אמצעים ולא כישרון הבחירה", כך כתב והאמין. הוא אהב והעריך את אלו העושים מעשה יחידים, כלומר את החקלאים והחלוצים עליהם כתב את 'משפחת האדמה'.

הנהגה ופעילות ציבורית

בשנת 1913 יזם משה סמילנסקי את הקמת התאחדות המושבות שבמהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה לגוף ציבורי מרכזי, דרכו הגיעו תרומות מיהודים בחוץ לארץ. כשהחל המנדט הבריטי ראה את הבריטים כגואלים ובגיל 44 התנדב לגדוד העברי הארצישראלי והיה מראשי ועד ההתנדבות עד ששוחרר.

יחסו לתימנים היה אמביוולנטי. מצד אחד אהב אותם ודאג לעתידם, אך מצד שני ראה בתרבותם המסורתית הדתית והשמרנית ככזו שתסיג לאחור את חזון החברה ששואפת להיות מודרנית, כפי שביטא את זה: "המושבות הולכות ומתמלאות אלמנט של משמרים קיצונים ונסוגי אחור... כל אלה הם כוחות רגרסיביים וסכנה מהם לכל מה שיש ביישובנו מן החדש, מן החופשי ומן המתוקן". משה סמילנסקי העריך את בקיאות התימנים בספרי הקודש ותיאר את ברכיהו בסיפורו 'מנחת אהרון': "ההולך לעבודתו בפרדס כשספר ולחם בסלו", הוא עמד על השינויים שעברו עם הגיעם ארצה, במיוחד בסוגית היחס לנשות העדה אותן העריץ.

למרות היותו איכר בן העלייה הראשונה הוא הוקסם מחלוצי העלייה השנייה. כשנפטר יוסף בוסל, המנהיג של קבוצת דגניה נשא הספד נרגש: "במשך שמונה עשרה השנים האחרונות נפזרו קבריהם על כל הדרכים, מאחורי כל הגדרים, על כל גבעה נישאה ועל כל הר גבוה, מדן ועד באר שבע."

כשהחלו המושבות להתפתח הקדיש סמילנסקי את כל מרצו לנושא. הוא גייס כספים מחו"ל וייסד את 'חברת נוטעים אנגלו-פלשתינה' ו'חברת יהודה לקניין'. בנוסף שימש כנשיא התאחדות האיכרים העבריים בכל הארץ והיה גם עורכו הראשי של העיתון היומי 'דאר היום'. כשהחלה העלייה הגדולה של יהודי גרמניה עסק בגאולת אדמות הנגב.

כשמלאו לו ששים שנים החליטה התאחדות האיכרים להוציא את כתביו ב-12 כרכים.

משה השתייך לשבט סמילנסקי שלחלקו זורם דיו בעורקיו. המפורסם שבהם הוא ס. יזהר שהיה חבר כנסת ומחברם של הספרים 'חרבת חזעה' ו'ימי צקלג'. משה היה אחיהם של הסופר והפובליציסט מאיר-סיקו סמילנסקי ושל הפסיכואנליטיקאית ד"ר אנה (אניוטה) סמילנסקי, ודודו של הסופר והפובליציסט זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר.

כשעייף פרש מתפקידיו הציבוריים וכשנשאל האם יחזור להנהגה השיב: "מוטב שתניחו לי לכתוב סיפורים לילדי הארץ החביבים" וכך עשה.

משה סמילנסקי מת בתל אביב בשנת 1953 והוא בן 79. הוא נקבר ברחובות בהלוויה ממלכתית. על שמו נקרא בית ספר יסודי ברחובות, רחובות בערים שונות, מושב ניר משה בנגב שהוקם בשנת 1953 על ידי עולים ממרוקו.