נחמה פוחצבסקי

התימנים והקול הפמיניסטי

בשנת 1909, עם הרצון 'לכבוש' את העבודה מידי הפועלים הערבים, הגיעו לראשון לציון 75 תימנים ושוכנו במרתף בית העם. בשל התנאים הירודים והצפיפות פרצו מחלות ושני ילדים נפטרו.

לטובת שיפור תנאי המחייה של התימנים התגייסו נחמה פוחצ'בסקי ונשות 'לינת צדק' וארגנו כיתות לימוד עבור הילדים ומימנו את שכר הלימוד. ארבע שנים לאחר מכן הגיעה קבוצה נוספת של עשרות עולים מתימן והם שוכנו בקצה המושבה. נחמה פרסה את חסותה עליהם והיא כונתה 'האמא של התימנים'. וכך סיפרה נדרה סייבהי, אשת הרב סייבהי: "באנו חדשים חדשים. מסכנים אין לנו כלום... באנו... צריכים תימנים. לא יודעים לדבר. והייתה גברת נחמה... מסדרת לכולם נעליים, בגדים, אוכל... הייתה באה לבתים, מסתכלת על הבית, מסתכלת על הילדים, על הנשים. הייתה רואה מה יש להם, מי הרה, מתי חלב יתנו לה. תכתוב - לילדים נעליים, גן... דאגה עד שיסדרו לנו בתים. עד שיסדרו לנו אדמה. הייתה עוזרת לכולם. זו תשכון בגן עדן."

נחמה פוחצ'בסקי הגיעה לראשון לציון בגיל 20, 7 שנים לאחר ייסוד המושבה (1882), שם פגשה ב-35 משפחות. באותה שנה, פרסמה בשם העט 'נפ"ש' (נחמה פיינשטיין) את המאמר הראשון שלה בעיתון 'המליץ'. המאמר היה בנושא פמיניסטי מובהק ובשאלת החינוך: "כאילו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאילו לא נחשבו למאום בחיי האומה ולא תוכלנה להביא כל תועלת וגם אין כל שאר-רוח להן. הסיבה של 'חסרון אהבת ישראל' בקרב הדור הצעיר מקורה בכך שהאמהות לא תדענה לטעת בלבן (של הבנות, שעתידות להיות אמהות) את האהבה לעמן ואחיהן, למעל תוכלנה להאציל מרוח קדשן זה על הדור אשר יִוָלד על ברכיהן ולעשותו בנים נאמנים לעמן". היא הפכה לדמות נערצת בראשון לציון. כולם עמדו על יכולותיה הנדירות שלה, עמידתה על העקרונות, פיקחותה וחריצותה.

נחמה לא קיבלה את העובדה כי מהפכת כיבוש העבודה לא כללה את זכויות האישה. באותם הימים לא הייתה לנשים הזכות להשתתף באספות המושבה, לא להצביע ובוודאי לא להיבחר. היא התאכזבה ממיכל בעלה שלא תמך בעמדותיה ועם לידת בנה עשהאל חזרה לבית הוריה ברוסיה, שם למדה צילום. מיכל בעלה, שנישאר בארץ, המשיך לשלוח לה מכתבי אהבה ובקשת סליחה ואחרי שנה היא נעתרה וחזרה עם הילד לארץ.

מרוסיה לראשון לציון

נחמה פוחצ'בסקי נולדה בשנת 1869 בבריסק שבליטא למשפחת פיינשטיין, משפחה אמידה ומשכילה. בגיל 9 עברה לעיר צאריצין שבדרום ברוסיה. בגימנסיה התאהב בה אציל רוסי - לא יהודי, נשוי ואב לילדים - שעמד על מידותיה. הוריה, שפחדו מחטיפתה, שכרו לה מורה פרטי שגר בביתם ולימד אותה עברית, תנ"ך ותולדות עם ישראל. בזכותו הפכה הנערה לציונית נלהבת וכבר בגיל 16 התכתבה עם גדול משוררי התקופה יהודה לייב גורדון (יל”ג).

בעודה ברוסיה החלה נחמה להתכתב עם בן עירה מיכל פוחצ'בסקי ('איש האילן'), שהיה אחד מששת המדריכים החקלאיים הראשונים בארץ ישראל מטעם הברון רוטשילד. כשחזר מיכל לרוסיה נישאו השניים ומיד לאחר החתונה עלו לארץ ישראל והתיישבו בראשון לציון. וכך כתב בנם עשהאל על אביו: "אם מן השמים נקבעה לו בת זוגו, כדברי חז"ל ששם קובעים בת פלוני לפלוני ואם מידי אחד מחובבי ציון אשר בבריסק... העובדה היא כי בהינשאם נתמלאו מאוויי שניהם; ומה רב היה אשרם בהגיעם לראשון לציון."

כשהגיעה נחמה פוחצ'בסקי לראשון לציון היא גייסה את נשות המושבה לפעילות התנדבותית למען הקהילה. היא הקימה את 'חברת לינה' שתפקידה לדאוג לעולים החדשים שהגיעו למושבה, כפי שכתבה בעצמה: "במושבה התיישבו עולים חדשים שלא מצאו עוד במה להתפרנס. דרושה הייתה להם עזרה ועצה - ומי יטפל בכגון דא, אם לא האישה העֵרָה יותר מן הגבר לסבל זולתה?" מאוחר יותר שונה שם החברה ל'חברת לינת צדק' ותחת השם החדש טיפלו נשות ראשל"צ גם בחולים. נחמה ארגנה קופת מלווה לסיוע כספי ולהלוואות. היא לחמה לצד אליעזר בן יהודה להנחלת הלשון העברית ובביתה דיברו עברית בלבד. יחד עם נשות המושבה ייסדה את אגודת 'דבורה' (על שם רעייתו של אליעזר בן יהודה), אגודה שבין מטרותיה התרבותיות הייתה הנחלת העברית על ידי האמהות. נחמה ומיכל פוחצ'בסקי אירחו בביתם אנשי תרבות רבים ביניהם חמדה ואליעזר בן-יהודה, ביאליק, אחד העם, משה סמילנסקי, מנחם אוסישקין ופרופסור נחום סלושץ.

מאבקים במושבה ובבית הדין

נחמה פוחצ'בסקי גייסה את נשות המושבה גם לטובת שיפור וקידום מעמד האישה ושוויון זכויות. הן פעלו למען הזכות לבחור ולהיבחר. וכך, בשנת 1919 טעמו את טעם הניצחון כאשר מספר הקולות הרב ביותר לוועד המושבה נפל בחלקן של שתי נשים: נחמה פוחצ׳בסקי ועדינה כהנסקי. למרות ניצחונה ומאחר שהייתה זו 'שעת חירום ורבת אחריות' העבירה נחמה את התפקיד לידי חבר ועד אחר שהיה כבר בעל ניסיון.

שנה לאחר מכן הייתה נחמה חברת מרכז 'התאחדות נשים עבריות לשיווי-זכויות' וצירה באסיפת הנבחרים הראשונה. בנוסף הייתה חברה בוועד בית הספר במושבה; באת כוח 'אגודת הנשים'; באת כוח 'הוועד הלאומי' מטעם המושבה; חברת ועדת התרבות של המושבה; חברה בוועדת השופטים; חברה ב'אגודת הסופרים העברית'; וכחברה קרובה של הנרייטה סולד, הייתה חברה פעילה בוויצ"ו.

נחמה פוחצ’בסקי אמנם לא הייתה בעלת השכלה משפטית אך מתוקף תפקידה כלוחמת לזכויות האישה כיהנה כשופטת בבית הדין המקומי של ראשון לציון. היו אלו בתי משפט חילוניים שהוקמו בידי המתיישבים עוד בשנת 1909 כדי לא להזדקק לבתי המשפט העות'מאניים או הרבניים. בתי הדין המקומיים היו מעין מגשרים ובחלק מהמקרים אף בוררים, ודנו בענייני כסף, כבוד, לשון הרע ודיבה. השופטים היו אנשי הקהילה ונבחרו על בסיס יושרם והגיונם. רוב השופטים למדו גמרא והיו בקיאים בפסיקות ההלכתיות ובחידושים של רבנים ודיינים. לאור זאת ברור עד כמה נחמה פוחצ’בסקי הייתה חריגה מעצם היותה אישה ומן העובדה שלא למדה ב'חדר'. מה שעמד לזכותה היתה העובדה שאביה, שחשש שלא תכיר את התרבות היהודית, שכר לה מורה פרטי שלימד אותה עברית והלכות יהודיות.

בית הדין המקומי בראשון לציון הוקם בשנת 1924 ופעל במשך 22 שנים בראשותו של אהרן מרדכי פריימן. במקביל פעל בביתה של נחמה פוחצ’בסקי בית דין ליישוב סכסוכי משפחה. על כך סיפרה בתה של נחמה אפרת בן־כהן: "הבית היה תמיד פתוח ואנשים באו לבקש עזרה ולהתייעץ, גם במצוקות כספיות וגם במצוקות נפשיות... היה לה (לנחמה פוחצ’בסקי) צורך נפשי לעזור, ואנשים מצאו בה אוזן קשבת... אמא היתה לא רק סופרת. היא היתה עסקנית. היתה עסקנית בכל השטחים. בבית היה בית משפט פרטי ובבית הייתה עזרה סוציאלית... היא הייתה אוטוריטה". בבית הדין הביתי זכתה נחמה פוחצ'בסקי לתואר 'הקונסול של התימנים'. במסגרת תפקידה כבוררת-שופטת בעדה, היה הנוהל המקובל אצל התימנים שאם בעל מכה את אשתו היא אסורה עליו עד שיפייסה ורק אדם המקובל על בני הזוג ישכין שלום ביניהם. בימי שישי היו נאספים בבית פוחצ’בסקי כל הזוגות שרבו מהלך השבוע ובשעה 14:00 הייתה נחמה יוצאת למרפסת, מתיישבת על הספסל ומנסה לפייס בין בני הזוג. אם הגישור לא צלח היא הייתה לוקחת את האישה תחת חסותה. כך היה במקרה של לולו, אשתו של דוד רצאבי, שסבלה קשות מנחת זרועו של בעלה, נחמה פוחצ’בסקי פרסה את חסותה עליה ודאגה לכל מחסורה עד שהשתכנעה כי הבעל לא יכה אותה יותר, כפי שתיארה נדרה סייבהי: "היא לבד, הוא לבד. מסדרת לה עבודה, נתנה לה תנובה (מזון). לא גרו יחד אולי שנה, אולי שנתיים... בסוף עשתה שלום ביניהם. חיו יחד עד עכשיו."

הספרות נגד עוולות

שני נושאים שנחמה פוחצ’בסקי כאבה וחשה חוסר צדק משווע היו חוק הירושה וחוק הביגמיה. חוק הירושה מתואר בסיפורה 'במדרון' ומספר על איכרה אלמנה שבעלה נפטר בגיל צעיר והיא המשיכה לטפל במשק לבדה תוך גידול שני ילדים קטנים. המשק פרח ושגשג "עד שנחשבה בין עשירי האיכרים". השנים עברו והבנים, שכבר גדלו ונישאו, גילו כי אמם כבר מיותרת וביקשו לנשל אותה מרכושה בהתאם לחוק הירושה המעביר את המשק לבנים זכרים.

חוק הביגמיה אצל האשכנזים היה חרם דרבנו גרשום שאסר לשאת יותר מאישה אחת אבל אצל התימנים היה נהוג כי אם האישה לא הביאה ילדים היה הבעל נישא לאישה נוספת.

נחמה פוחצ'בסקי נפטרה ב-21 במאי 1934 בראשון לציון, שם גם נקברה. כיום בראשון לציון, למרגלות בית הכנסת הגדול, יש רחוב קטן ונסתר ושמו נחמה שהיה מקום מגוריהם של העולים הראשונים מתימן שהגיעו למושבה. השירות הבולאי הוציא בשנת 2016 בול עם דיוקנה.

נחמה פוחצ'בסקי כתבה כבר מגיל צעיר. זה החל במכתבים, עבר למאמרים ועם עלייתה ארצה החלה לכתוב סיפורים, נובלות קצרות ורומן. את החומר שאבה מסביבתה הקרובה ובראייה חודרת ורגישה הטיבה לתאר את התקופה, את נשות האיכרים ואת התימנים. היא כתבה על אי-צדק ועל עוולות: "מה בעצם עושה הסופר?... הוא לוקח חתיכת חיים, גוזר אותה מן ההווי ומכניס לתוך מסגרת הנקראת ספר". במקום אחר כתבה: "כותב הוא מחיי עצמו, מן העבר ומן ההווה... אבל יש גם מה שנובע מעמקי נפשו בלבד. אז עומדת השאלה לפניו, אם נכון התיאור, ואם הקווים שבו אמיתיים הם. תשובה מוחלטת אין, אבל אמונתו... אומרת ללב שזהו צביונם הנכון של החיים". פרסום ספרה הראשון בשפה העברית נחשב על ידי הממסד הרבני של אותה עת כפריצות. לקח לה לא מעט זמן להוציא לאור את הספר תחת שם העט נפ"ש (נחמה פיינשטיין - שם נעוריה). הספר 'ביהודה החדשה' שיצא לאור בשנת 1911 הקנה לה את הזכות לשאת בתואר הסופרת הארץ-ישראלית הראשונה. אישה שהיא גם איכרה וגם סופרת.

בסיפוריה מתארת נחמה פוחצ’בסקי את ראשית ההתיישבות מנקודת המבט של האיכרים האשכנזים ומנקודת מבטם של העולים מתימן, בעיקר הנשים שגורלן היה קשה במיוחד. בסיפוריה גורלן קשה אכזרי וחסר צדק. נחמה, בראייתה הרגישה, הטיבה לתאר את ההבדל בין הקושי הגופני של הנשים האשכנזיות לבין אלו התימניות. קובץ סיפוריה הראשון 'ביהודה החדשה' מכיל עשרה סיפורים. גיבורי חמשת הסיפורים הראשונים הם אשכנזים, והיתר הם תימנים. "אבריה רצוצים ושבורים והיא בכל זאת על משמרתה עומדת, מבשלת, רוחצת -ומנקה" - תיאור קלאסי של גיבורה אשכנזיה הסובלת מתשישות גופנית כתוצאה מעבודה קשה במשק ובבית. גופן של האשכנזיות מגויס כולו למפעל הציוני באמצעות עבודה פיזית קשה. גם הצד הרומנטי והמשפחתי מתואר כעגום. הבעל האשכנזי אינו בא בתביעה להרחבת המשפחה ולילדים: "משוחחים אנו בעמידה... אני מתחילה להרגיש זעזועים קלים בלבבי בעת ששולי עביתו נוגעים באיזה אופן בשרוול חולצתי. ולפעמים, כשהוא שולח מבט רך ועמוק, עובר זרם חשמלי בצדעי". לתחושות אלו היא אינה נותנת סיכוי כי "סתמתי את הגולל על עלומי". נחמה מעבירה בנשים האשכנזיות מחשבות אובדניות שחלקן אכן מסתיימות במוות. גם התימניות רוו סבל רב אך בשונה מהאשכנזיות רוב סבלן הגיעה מהנחיתות שלהם מול הגבר. לעומת האשכנזיות שרתמו את גופן למפעל הציוני, התימניות מצאו את פרנסתן בעבודות הביית אצל האשכנזיות עבודה ללא חזון הוא הדר ציוני. הגבר התימני מתואר כמביט על האישה כאל חפץ או סחורה טובה במקרה הטוב "מסתכל הוא בזקיפות גופה ונהנה! היפה בבנות אפיה! אכן, מן השמיים סייעו לו לקנות אותה. עשר ריאליות שילם. אך בעשר ריאליות ילדה כזו!". מאחר והאישה היא סחורה של הגבר מכאן שמותר לו הכל להרביץ לה, ואף לפקוד עליה למות ולהצטרף אליו כפי שפוקד סעדיה על אשתו אפיה על ערש הדווי. שכן אין היא זכאית לחיות בלעדיו.

מסע בצפון הארץ

בשנת 1908 יצאה נחמה פוחצ’בסקי לטיול בן מספר שבועות בצפון הארץ. זו הייתה תקופה שבה התקשורת הייתה איטית ומידע על המושבות והערים הגיע ממטיילים. מאז המדינה עברה מספר שינויים מחד ומאידך חלק מהדברים ואולי ברבדים העמוקים נותרו בעינם. את הטיול היא פרסמה במספר כתבות בכתב העת 'העולם' בעריכת נחום סוקולוב. תיאור מלא של המסע ניתן כיום לקרוא בספרה 'אעברה נא בארץ מסעות בארץ ישראל של אנשי העלייה הראשונה', בעריכת יפה ברלוביץ ובההדרת רחבעם זאבי. מסעה של נחמה מחזיר אותנו לאותם ימים ונותן לנו חלון צר לאותה תקופה. דרך ספר המסע של נחמה פוחצ’בסקי הציונית המתיישבת ניתן לראות את התלהבותה מהמתיישבים אך גם את הביקורת שלה מהחרדים בערים הגדולות. המושבה הראשונה שהיא פוגשת בטיול היא מוצא הקרובה מאוד לירושלים ובה העץ שהרצל נטע. הרצל מת ארבע שנים לפני הטיול שלה והצער היה די טרי.

"ועל אם הדרך משתרעת מוצא הקטנה, בת שמונה מאות דונם. שמחה מיוחדת הינך מרגיש כאשר פתאום, על דרך המלך, הינך פוגש בחברה של ילדים עברים והם קוראים בקול רם: "שלום, אדוני!" או "שלום, מראשון–לציון גבירתי!" וגרות פה המשפחות רחוקות זו מזו, ורחוקים חלקי אדמתם אחד מן השני. כגיבורים אמיתיים הם יושבים פה, בלי שומרים ובלי נוטרים. ורחוק, כמעט על קצה גבול אדמתם, השאיר להם הרצל זיכרון יקר. הוא נטע שם ארז, והעץ גדל, פורח ומשתגשג... נצמדתי אל המקום ההוא. איזה קדושה חופפת עליו! הינך עומד בלב דופק מול הארז הרם: נדמה לך רגע שפה שוכנת הנפש העדינה של המנהיג הגדול. רוצה הינך לכרוע ברך, לחבק את העץ הזה... געגועים עזים מתעוררים בקרבך לאיש שנטע את הארז... למה כה מיהר ללכת מאיתנו?!" כיום הארז המוזכר כבר איננו והיישוב ארזה מזכיר את אותו ארז מפורסם.

בקנאה לא מוסתרת תיארה גם את המושבה הגרמנית הטמפלרית בחיפה ואת התחלת התעשייה בארץ - בית חרושת 'עתיד' לסבון שהקים נחום וילבוש (אח של מניה שוחט ובעלה של שושנה פינברג שאביה ישראל לוליק היה מראשוני ראשון לציון שאותו הכירה מהמושבה שלה): "מראשון–לציון לחיפה באנו בערב. אתרי עוברנו את העיר העתיקה נכנסנו למושבה הגרמנית. מעון מכיריי, ששם סרתי ללון, נמצא בקצה המושבה, ועליי היה לעבור אותה לכל רוחבה. סביב היה חושך, בכל זאת ניכר היה הסדר והניקיון, היופי והעושר שבמקום הזה. ואז בפעם הראשונה בארץ־ישראל הרגשתי קנאה לאחרים. בלי רעש והמולה בוראים להם הנוכרים גני עדן בארץ הזאת... גאווה: פה אתה רואה התחלה לתעשייה עברית! צעיר עודנו 'עתיד' וכבר קנה לו שם גדול בארץ על-ידי בורית (סבון) הכביסה שלו ובורית הרחיצה, המצוינה בטיבה ובריחה."

נחמה פוחצ’בסקי הלוחמת לזכויות האישה התרגשה במנחמיה: "נפרדנו ממלחמיה וממכרינו החדשים שמה. בעוזבנו את המושבה ראינו בפינת הרחוב, על יד בית־המרקחת, שתי עלמות מעניינות עובדות בגינה. המחזה הזה היה כה חדש בעיניי עד שזמן רב לא הסרתי את עיניי ממנו. מתי נזכה לראות עלמות עובדות בגן ביהודה?" לעומת זאת טבריה היתה מטרה לחיציה: "בטבריה נמצאים כשמונת אלפים יהודים. החלק הרביעי מזה אשכנזים, והמותר ספרדים. לפני בואנו העירה, על יד חמי טבריה, עברנו את הבניין שעל קברו של ר' מאיר בעל הנס. שם שתי ישיבות, אחת לאשכנזים והשנייה לספרדים. רוב יהודי טבריה חיים על החלוקה. יושבים המה צפופים ודחוקים במעונותיהם הצרים שברחובות המעופשים. עברתי ברחוב צר אחד, מלא רפש וטיט... וצפופים הרחובות, ודחוקות הסמטאות. מתפתלות הן אחת בשנייה – 'לבירינט' ממש. ואנשים כפופי־גב, עם פנים חיוורים, עיניים שקועות, בגדים קרועים ומלוכלכים, נעים־נדים, ממלמלים – בקיצור: חיים... רפש וזוהמה, חוסר אוויר ואור, פאות היורדות עד הצוואר, בערות, טיפשות, 'חלוקה', עניות מנוולת."

נחמה התלהבה גם מראש פינה: "יפה ראש־פינה גן־עדן! הטבע העניק לה מיופיו ביד נדיבה: בדרום המושבה מתנשא הר כנען. הרי הבשן, המכוסים בבוקר בטל מכסיף – ממזרח, ושם בצפון, הישיש בכבודו ובעצמו, המחייך בחן וברוך נעורים, משקיף על מי מרום השקטים. הננו נכנסים לבית־הספר שבראש־פינה, זה המהולל שבבתי־הספר במושבות, ואחד המורים היותר מצוינים בין מורי ארץ־ישראל עומד בראשו. כמאתיים ילד לומדים בבית־הספר הזה, כמעט כולם בריאים, יפים ונחמדים. בייחוד פעלה עליי המחלקה העליונה בידיעות תלמידיה ובניקיונם. ברוכה לנו ראש־פינה שמגדלת שתילים כאלה!..."

מראש פינה עלתה לצפת ובדיוק כמו בטבריה ובירושלים נתקלה בישוב הישן ושוב נשלפו חיצי ביקורתה: "הנני בצפת. רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ שמפיצים ריח נורא... רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת! בהתהלכך בים של רפש זה הינך שואל את עצמך: איך חיים פה אנשים, איך לא מתפשטות מחלות מתדבקות? ובזוכרך את הסביבה הנחמדה אומר הינך לנפשך: בוודאי רוח־ההרים עוצר."

הצוואה והמורשת

סמוך למותה כתבה נחמה פוחצ'בסקי צוואה ספרותית: "הכתבתי? לא! פנאי לא היה - העבודה הקשה בלעה את הסופרת, ומה שנדפס - אינני יודעת כיצד ואימתי יצא מתחת עטי. אם לאחר שאני אשכון בדירת הנצח יימצא במישהו רצון לאסוף לתוך הקובץ את מה שימצאו בעלים הללו ובעוד אי אלו מקומות בדפוס או בכתב יד, אבקש למסור את העבודה לידיים נאמנות, שתרצינה לטפל בעבודות שאינן גמורות." כוונתה הייתה לרומן 'מדרון' שלא הצליחה להוציא לאור. בשנת 2000 מילאו ניניה של הסופרת את צוואתה והביאו אותו לדפוס.

התשוקה לכתיבה עברה לצאצאיה. בנה, עשהאל פוחצ’בסקי היה משורר גנוז ששיריו נחו במגירה עד שנכדיו אורה, עשהאל ועצמון יניב גאלו וקיבצו אותם בספר 'גָּחֶלֶת'. שיריו של עשהאל מעידים כי היה המשורר הצבר העברי הארצישראלי הראשון. נינתה של נחמה, ד"ר אורה-נחמה עשהאל (זילברשטיין) היא יוצרת פעילה ופורייה שעד היום הוציאה לאור שמונה ספרי שירה, פרוזה ומחקר, ונינה עצמון יניב, פִרסם עד כה ארבעה ספרי שירה.