עמוס ירקוני

מנאעורה אל צה"ל

עבד אלמג'יד ח'דר אלמזאריב, בן שבט אלמזאריב, נולד ביוני 1920 בכפר נאעורה שליד עפולה, כשהארץ הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. בגיל 19, בזמן המרד הערבי בשנת 1939 הצטרף לכנופיות הערביות שחיבלו בקו צינור הנפט עירק-חיפה, אך הואשם על ידיהן בסיוע ליהודים ובבגידה. על תקופה זו סיפר: "הם כבלו אותי יחד עם שני חבריי בבור. הייתי אמור להופיע לפני שופט זקן, שבדרך כלל דן למוות את הנידונים. עליתי על הכתף של חבריי, יצאתי מהבור ועזרתי לחבריי לצאת. הלכנו אל המאהל של השבט שלנו, לרגלי גבעת המורה. בדרך היינו מתים מצמא. נענו בוואדי. אמרתי בוואדי הזה יש מים. הלכנו בוואדי ומצאנו מים, כי הרחתי ריח של מים עם האוויר הקר."

אחרי שברח פחדו בני השבט שלו מנקמת הכנופיות ועברו עם העדרים ליד מושב שמרון שזה עתה הוקם ליד נהלל. בשמרון הכיר עבד אלמג'יד את משה דיין, מפקד צעיר בהגנה שהקצה להם שטח בשכנות, סיפק להם מים ואוכל, ואף שמר עליהם. עזרה זו הותירה רושם עצום על עבד אלמג'יד ח'דר שהרגיש מחויב לישוב היהודי. לאחר שבועיים התפייס השבט עם הכנופיות וחזר למאהל המקורי שליד עפולה.

בנובמבר 1947 כשהחלה מלחמת העצמאות עבד אלמג'יד ח'דר בן ה-27 בבית הזיקוק בחיפה. למחרת תכנית החלוקה השליכו לוחמי האצ"ל מטען חומר נפץ לעבר קבוצה של ערבים בפתח בתי הזיקוק. בפיצוץ נהרגו שישה ערבים ובתגובה פרץ המון ערבי זועם לחצר בתי הזיקוק והרג במקלות ומוטות ברזל 39 פועלים יהודים. כשנודע הדבר לעבד אלמג'יד רץ לביתן החשמלאים, הזהיר אותם והציל שישה חשמלאים מלינץ' בטוח. היה זה רגע מכונן כפי שסיפר באותו יום: "אחרי שראיתי איך ערבים טובחים יהודים, נדלקה בראשי נורה אדומה. החלטתי לעזור ליהודים". באותו חודש התגייס ליחידת המיעוטים של צה"ל – יחידה 300 - שזה עתה הוקמה, ובזמנו היה הבדואי היחידי בצה"ל.

כבר בתחילת השירות הצבאי שינה את שמו לעמוס ירקוני. עמוס - כי השם מתחיל באות ע' כמו בשמו הקודם וירקוני - נגזר מתרגום שם משפחתו ח'דר – מעתה נודע כעמוס ירקוני.

התקופה בה בלטה תרומתו של עמוס הייתה בין מבצע קדש בשנת 1956 לבין מלחמת ששת הימים בשנת 1967. במהלך תקופה זו עמל המודיעין המצרי לקבל מידע על בסיסי צה"ל הממוקמים ליד הגבול. כדי להשיג את המידע אימן חיל המודיעין המצרי יחידות קומנדו, בפיקודו של קולונל מוצטפא חאפז. תפקידם של חיילי הקומנדו, שנחשבו לעילית הצבא המצרי, היה לחדור בחוליות קטנות בלילה, לסייר בין הבסיסים במרחב אשקלון, לאסוף מידע ובבוקר להתחבא עד רדת החשכה שבחסותה חזרו לשטח מצרים. בתקופה זו הנסיעה בלילה מדרום לציר אשקלון-קרית גת הייתה מפחידה ומסוכנת.

עמוס ירקוני הופקד על הסיירים ביחידה 300 וכישורי הגישוש שלו והכרת המדבר באו לידי ביטוי באיתור מטיילים שהלכו לאיבוד וגירוש בדואים שחדרו לנגב מסיני. בהמשך פיקד על יחידת רוכבי הגמלים שאבטחה את הנגב. בשנת 1953 התקבל לקורס קצינים וסיפר: "הקורס היה קשה לי רק בגלל השפה העברית והנושאים התיאורטיים שאותם לא הכרתי. אבל כשהוציאו אותי לשדה, הייתי זאב". בתום קורס הקצינים חזר ליחידת המיעוטים וקיבל פיקוד על מחלקה.

בשנת 1955 חנתה המחלקה שלו מול חאן יונס וקיבלה משימה לאתר חוליית אנשי מודיעין מצרים בביצות חמאמה ליד אשקלון. המשימה הוכתרה בהצלחה והביאה להקמת יחידה 424, היא סיירת שקד. המפקד הראשון היה צביקה עופר וסגנו היה עמוס ירקוני. באפריל 1961 מונה ירקוני למפקד הסיירת. הוא היה מפקד שזכה להערצה בזכות מקצועיותו, מה שאיפשר לו לוותר על הדיסטנס שנבע מהדרגה.

שקד, הפציעה והמרדפים

במהלך מרדף בדצמבר 1959 איבד את ידו. בשעות הבוקר התגלו עקבות שהובילו לביצות חמאמה (ניצנים). צוות מצומצם בפיקודו של עמוס החל במרדף: "הלכתי צעד אחר צעד לכיוון שלהם. השארתי תצפיות למקרה שהם ינסו לצאת ולברוח. הם התחבאו בתוך ביצת חמאמה ושם, במים, לא היו עקבות. התקדמתי בתוך הסוף. הלכתי והחבר'ה הלכו אחריי. פתאום נפלתי. יד ימין שלי נשארה תלויה. לא הרגשתי כאב. יריתי לתוך הסוף את כל המחסנית. אמרתי לסאלח לרוץ, ואני שכבתי ואמרתי לעצמי: זה הסוף!", סיפר עמוס מאוחר יותר. יחד עם ירקוני נפצע בחזהו עוזרו הקרוב נסים אלפנדרי. לא היה ברור אם אחרי הפציעה ישוב עמוס ל'שקד'. "אם משה דיין מצליח בלי עין – ירקוני יצליח בלי יד" הבהיר עמוס וחזר. חודש לאחר מכן כבר פיקד על מרדף באזור חצרים ועם יד תותבת חיסל שלושה מסתננים.

יכולות הגישוש של עמוס הפכו לאגדה עוד בחייו. האלוף רחבעם זאבי סיפר: "באחד המרדפים בגבול מצרים עמוס אמר לי שהוא יודע שהמסתננים יודעים שאנחנו דולקים אחריהם. זה כבר נראה לי יותר מדי, לא האמנתי שאפשר לדעת על-פי העקבות שהם יודעים משהו עלינו. עמוס הסביר לי: 'שים לב שאחרי כל עשרה צעדים בערך העקבות סוטים במעט, זה מפני שמדי פעם המסתננים מסתכלים אחורנית לעברנו."

גם בקרב הגששים הבדואים היה עמוס לאגדה: "אם אדם יעבור במדבר, ירים אבן קטנה, יירק מתחתיה ויחזירה למקומה, ירגיש אל-מג'ד בשינוי גם כעבור 100 שנה. אז יתכופף, יגלה את היריקה ויתחיל ללכת בעקבותיו של היורק. הוא יגיע לקברו של האיש, שנפטר בינתיים, יקיש על המצבה וישאל 'מדוע ירקת על האבן, יא נבל?"

בחג שבועות של שנת 1964 התגלו עקבות ליד קיבוץ ארז. מבדיקת העקבות הסיק עמוס ירקוני כי הייתה זו חוליית מודיעין מצרית שהייתה מורכבת מסייר, בלדר ומאבטח. לטענתו, בעת מעבר הגבול נשא הסייר את הבלדר על גבו כדי לבלבל את עמוס וחייליו. הסייר והמאבטח חזרו לרצועת עזה והבלדר המשיך לעומק הנגב כדי להיפגש עם ערבים ישראלים ולשלם להם תמורת המידע המודיעיני שאספו עבור המצרים. מיד הופעל נוהל 'יהלום אדום' שפירושו שיש לחפש חשודים בכל תחנות האוטובוסים של 'אגד', בהנחה שהבלדר ינסה לעלות על אוטובוס או לתפוס טרמפ - ואכן הבלדר נתפס בתחנת האוטובוס של קיבוץ ברור חיל. על גופו נתפסו כסף וצילומי הערבים איתם היה אמור להיפגש. בחקירה סיפר כי כעבור שבועיים הוא אמור להיאסף על ידי חוליה ליד קיבוץ ארז. עמוס וכמה מהלוחמים הכינו מארב וביום המתוכנן בשעה 21:00, נראו שתי דמויות על הכביש והחל קרב יריות. עמוס תיאר את מה שקרה באותו אירוע: "איך שנפתחה אש קפצתי ואמרתי לאנשים לרוץ קדימה. פחדתי שהמצרי יברח ובאמת הם זזו לאחור. אחד מהם נפצע ונפל. צעקתי לאנשים להסתער ואז נפגעתי ברגל. הפצוע המצרי ירה. אמרתי לחבר'ה 'תעזבו אותו, רוצו אחר השני". לבסוף חוסלה החוליה.

עמוס שכב שלושה חודשים בבית החולים אך רגלו לא חזרה לאיתנה. עם יד תותבת ורגל נגררת פנה לאלוף פיקוד דרום בזמנו, צבי זמיר, ואמר: "אין לי די כוח. אני אומנם לא זקן אבל החיילים הם זאבים. תן להם מפקד צעיר שירוצו אחריו."

זמיר לא קיבל את בקשתו לפרוש ועמוס המשיך לפקד על היחידה עוד שלוש שנים לאחר שנפצע ורשם לזכותו הצלחות רבות. אחרי מלחמת ששת הימים החליף את עמוס ירקוני שהיה ערבי מוסלמי, קצין יהודי בשם פואד (בנימין בן אליעזר) ועמוס מונה למושל חצי האי סיני, שם עבד בעיקר מול השבטים הבדואים שאת שפתם, דתם ולשונם הכיר מבית.

ההכרה, האכזבה והפרידה

בשנת 1953, עם הקמת יחידה 101 על ידי אריק שרון ניטע רעיון ההכרעה כלומר יוזמה התקפית - נכנסים לשטח האויב ומכריעים את הקרב - ניצחון ברור ואגרסיבי.

בסיירת שקד עמוס ירקוני הגה את רעיון ההימנעה. פעילותה של הסיירת דגלה בנטרול תהליך ההידרדרות למלחמה עוד בתחילתו ופירוקו מהפוטנציאל האלים שבו, ובכך למנוע מלחמות. את הרעיון שאב עמוס מהתרבות הבדואית בה היה קיים דורות על גבי דורות. בזמן שעמוס וקבוצה קטנה של חיילים שמרו על השקט בגבול הדרומי, פיתח צה"ל את יכולות הלחימה האוויריות שאפשרו הכרעה מהירה בימים הראשונים של מלחמת ששת הימים. במתודולוגיה זו משתמשת כיום גם הקהילה הבינלאומית.

וכך כתב אלוף פיקוד דרום דאז, ישעיהו גביש: "עמוס ידידי, אני יודע באיזו מידה היו שיטות פעולותיך, טכניקות הלחימה ורמת הביצוע של יחידתך - דוגמה לצה"ל כולו. אתה באופן אישי נתת את מיטב בריאותך למען מדינת ישראל. רק מעטים יודעים על מעלליך, אך צה"ל ומדינת ישראל לא ישכחו את אשר עשית. רבים חיים בזכותך."

למרות תרומתו לצה"ל, עמוס ירקוני לא רווה נחת מהיחס שקיבל מהמדינה שכה אהב. כשבנו יוסי ביקש לשרת ביחידת עילית אך בקשתו נדחתה, טען עמוס כי הדחייה נבעה בשל היותו בדואי. כך גם טען כשבתו ביקשה לעבוד בקופת חולים בירושלים אך נשלחה למרפאה במזרח העיר.

ירקוני הלך לעולמו ב-7 בפברואר 1991 לאחר שנאבק במחלה קשה. שישה קצינים בדרגת תת-אלוף נשאו את ארונו, שהיה עטוף בדגל ישראל. הוא הובא למנוחות בחלקה הלא יהודית בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. רחבעם זאבי ספד לו ואמר: "היית אבי הגששים והגששות בצה"ל. כל כך הרבה חייבים לך את ביטחונם וחייהם מבלי שידעו זאת. היית ערבי גאה וישראלי נאמן, מעוטר בצל"שים על מבצעים עלומים, שהאמין שחיים משותפים אפשריים בין יהודים לערבים. בשביל כולנו היית אלוף האלופים".

בסיס משמר הנגב המשמש את גדוד התובלה 'אבירי הדרום' וגדוד הסיור של חטיבת גבעתי נקראו על שמו. עיריית באר שבע קראה רחוב על שמו בשכונה ו' בעיר.