פרנץ ון דר הורן

מסע הרעיונות יוצא לדרך

הכול התחיל בקיץ של יולי 1911: שלושה חברים טובים שחולקים את אותם ערכים ואידיאליסטים חסרי פשרות החליטו לעזוב את חיי הנוחות שבהם התערסלו וכן את העתיד המבטיח ולצאת למסע סובב עולם. לא מדובר על טיול צעירים אחרי צבא אלא על מסע רגלי שנועד לקדם אידיאולוגיה שבה האמינו. השלושה היו אברהם מוסל, יהודי צייר צעיר ובנו של חזן, חרארד פרפורס, מלווה באהובתו מרי זוארץ שחמקה מבית הוריה בהגיעה לגיל 21, ופרנציסקוס (פרנץ) יעקובס מרינוס ון דר הורן, עלם חסון, תמיר ורחב כתפיים, שנולד בהאג למשפחה בת שמונה ילדים של סוחר ירקות שהוא גיבור הסיפור שלנו. הם לא היו סתם חברים; הם היו שותפים לאידיאולוגיה שהגדירה חזון ובעקבותיה את דרך חיים שהשפיעה על חיי היום יום שלהם. הם היו חברים נלהבים בתנועת האספרנטו (תנועה שדגלה בשפת אֶסְפֵּרַנְטוֹ, "שפה בין-לאומית", שפה שחיבר אליעזר לודוויג זמנהוף בשנת 1887, שנועדה להפוך לשפתו השנייה של כל אדם בעולם, לצד שפת האם שלו). הם האמינו באמונה יוקדת שלשון בינלאומית אחת תוכל להסיר מחיצות, לחבר בין עמים ולמנוע מלחמות. הם השתייכו לתנועה ל"חיים טהורים", היו צמחונים אדוקים, התנזרו מאלכוהול, דגלו בפציפיזם קיצוני ואנטי-מיליטריסטי, ופעלו במסגרות סוציאליסטיות שבהן נאמו, שרו וגייסו כספים למען עולם צודק ומוסרי יותר.

הם התכוננו למסע: הם התאמנו בהאבקות, הישרדות בתנאים קשים ועוד. פציפיזם זה עיקרון נעלה, אבל הם היו גם פרקטיים והתכוננו לגרוע מכל. וכך בקיץ של 1911 יצאו לדרך ברגל. הם קראו לעצמם Wereldwandelaars, "תיירי העולם". מסעם הרגלי הארוך והמפרך חצה את מרכז אירופה והרי הבלקן, המשיך לרומניה, ומשם הפליגו לאיסטנבול. הם צעדו במצרים, שוטטו בסודן והעמיקו אל סוריה. חלק מהדרך צעדו בסנדלים וחלק צעדו יחפים כשעל גבם תרמילים כבדים ובידיהם מצלמה כבדה בעלת לוחות זכוכית. את מחייתם מצאו בדרך מקורית: הם הדפיסו את תצלומיהם כגלויות, כתבו בצדן האחורי את משנתם הרעיונית בשפת המקום שבו עברו, ומכרו אותן בבתי קפה. כמו כן שלחו כתבות עיתונאיות והרצו בפני קהלים מקומיים. כפי שכתב פרנץ בעצמו: "אנו ציפורים מוזרות: בבוקר אין כסף, בערב אנו שוב אדונים לעצמנו".

בדמשק שהתה החבורה כשבוע, ובשלהי מרץ 1913 יצאו רגלית לכיוון דרום-מערב. הם צעדו לעבר הבניאס, ובמשך שלושה ימים רצופים פסעו תחת גשמי זעף שהציפו את אפיק הירדן. ב-2 באפריל 1913 פסעו לתוך העיר הקדושה צפת - אז הייתה עיר ענייה ועלובה. מצפת המשיכו לנצרת, לג'נין, לשכם, וב-10 באפריל הגיעו לירושלים, ושם החלו דרכיהם להיפרד. חרארד מצא עבודה בבית יתומים מקומי (ובהמשך נסע עם מרי לביירות, שם נישאו, וב-1914 שבו לאמסטרדם).

מירושלים לשפלת יהודה

אברהם מוסל ופרנץ פנו לעבר שפלת יהודה והמושבות היהודיות. הם גמאו כשישים קילומטרים ברגל בנוף קשה, צרוב שמש וחשוף. כך תיאר את המסע מוסל ביומנו: "ארץ שוממה, דלת אוכלוסין, ודרכיה חתחתים של אבן שוחקי סוליות... הנוף שומם ועגום... הררי טרשים ומרחבים חסרי כל צל". אך כאשר ירדו מן ההרים ופגשו ברחובות ובנס ציונה, נדהמו מן הבתים הלבנים, המסוידים, ומן הניקיון שבלט לעומת כפרי הטיט הסמוכים. כאן בארץ במשך חמישה חודשים חיו כפועלים חקלאיים לכל דבר ועניין. הם קמו בארבע וחצי לפנות בוקר, עבדו בחום לוהט עד שקיעת החמה, כשרק כאפייה רחבה מגנה על ראשם וצווארם. בערבים צנחו עם כפות ידיים מדממות וגב דואב על שקי תבן תחת סוכת קרשים רעועה, רעבים ועייפים עד לשד עצמותיהם. הם חיו מתזונה בסיסית ודלה: לחם, בצלים, זיתים ותפוזים. כאן בארץ מצאו חבורה אידיאולוגית, אומנם לא עם אותם ערכים אבל עם אותו להט; נפשם נשבתה ברוח החלוצית. הם מצאו בקרב צעירי העלייה השנייה להט שטרם ראו כמוהו. פרנץ ומוסל התפעלו מכך שלצד העבודה המפרכת החזיקו הפועלים ספריות השאלה, מועדוני ספורט ומטבחים שיתופיים (והיו שותפים בעצמם להקמת מטבח שיתופי בנס ציונה), ולמרות העייפות בסוף כל יום מצאו זמן לרקוד עד אמצע הלילה.

מוסל נדד לחוות בן שמן, משם לכנרת ולדגניה, והתאהב בניצני תל אביב. אולם בקיץ 1914, כשריח אבק השריפה של מלחמת העולם הראשונה עלה באוויר, הבין מוסל שעליו לעזוב. טרם פרידתם בוואדי חנין, הביט פרנץ בחברו והתוודה במרירות פיוטית: "העולם מכוער, פרוזאי, ואם רוצים לראות משהו יפה בחיים ולא להיחנק בתוך רפש רוחני, טוב יעשה האדם אם מדי פעם יעשה את עצמו עיוור". מוסל השיב לו באהבה מפוכחת: "החשיבה והתחושות שלך רכרוכיות מדי עבור העולם הזה". מוסל חזר להולנד (ובמלחמת העולם השנייה ימצא את מותו הטרגי באושוויץ).

פרנץ תכנן להמשיך ברגל לספרד ולתוניס, אך גופו בגד בו. התקף קדחת קשה ריתק אותו למיטתו. הוא פנה לחפש מרפא ומנוחה בבאר יעקב, מושבה קטנה, בבית משפחת יצקר מסבירת הפנים, שם מצא מחסה ועבודה, ושם גם התאהב נואשות בבת רבקה יצקר. רבקה הייתה צעירה שובת לב, עדינה ומופנמת, ופרנץ נפל שדוד בקסמה. בערבים נהגו לטייל יחד בשבילי המושבה, לשיר שירים ברוסית ובעברית, ופרנץ נקרע בין יראת כבוד לסערת יצרים: "כל כך קרה ובכל זאת בעיניה נוצצת איזו תשוקה שטרם הרגשתי בה קודם, וכמה מתוק מגע ידה". ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. התורכים, ששלטו אז בארץ, כפו גיוס חובה. פרנץ, כפציפיסט, תיעב את המלחמה ואת הדיכוי העות'מאני. הוא הפציר בפועלים שלא להתעתמן ולא לתת יד למכונת המלחמה, ובסוף 1914 לעזוב את הארץ ולשוב להולנד. נפרד ממשפחת יצקר בלב שבור לרסיסים: "נדמה היה שהנני בורח מן המערכה שפל, מוג לב בעזבי את הנפשות הטהורות ובייחוד את הנפש היקרה לי לאין סוף".

בנמל יפו נחתה עליו המהלומה: צו צבאי בהול אסר על נתינים זרים לעזוב את תחומי האימפריה. מן החוף ראה את האונייה המפליגה בלעדיו: "שמעתי את צפירת ההפלגה של האונייה, הבטתי בה ונשכתי את שפתי עד שדיממו. האונייה לעגה לי והפקירה אותי". מצד אחד התעצב שאינו יכול לעזוב, ומצד שני, בליבו פנימה, גם נסער ומאושר. צעד ברגל חזרה אל באר יעקב. הלילה ירד על המושבה, ולבו דפק כפטיש בעמדו בצל עץ ליד בית היצקרים: "והנה רבקה שרה שיר רוסי, מלא געגועים, מלא תשוקה. מי יהיה המאושר לנשק את השפתיים האלו? גש, אומר לי מישהו בקרבי... טוב לי".

באר יעקב ורבקה יצקר

שם בבאר יעקב הוא החליט ללמוד עברית, וזו הייתה השפה ה-14 שבה שלט. הוא נלחם במתקפת הארבה הנוראה של 1915 שהחריבה את יבולי הארץ, נאבק במלריה ובמגפות, וכתב יומנים סוערים. במכתב שמעולם לא נשלח לאהובתו ז'אן בהולנד, כתב על רבקה: "היא דומה לרבקה מהתנ"ך!... אי אפשר להבין מדוע רודפים עם כה תרבותי".

אך האושר עם רבקה לא האריך ימים. אל התמונה נכנס הסופר וההוגה צבי שץ, איש חוות מגדל וממניחי היסוד ל"קבוצה האינטימית". שץ כבש את לבה של רבקה. פרנץ עקב בכאב שקט אחר החיזורים תחת עץ התאנה הענק במגדל. כשאחד החברים הפטיר בלעג ברוסית כי פרנץ הוא "גוי", נצרבה המילה בליבו ככווייה: "זר אני ביניכם ידידי? האם אתם מטילים עלי חטא שלא חטאתי? כמה כואב!". שץ ורבקה נישאו ב-1917. פרנץ נסוג הצדה באצילות כואבת, אך את אהבתו לרבקה נצר עד יומו האחרון, והמשיך לכתוב לה מכתבים נוגעים ללב גם לאחר ששץ נרצח יחד עם יוסף חיים ברנר בפרעות תרפ"א.

את החור שבלב מילאה צילה רוז'שנסקי, אותה פגש פרנץ במגדל. צילה, צעירה נחושה בת 21 ממטולה, אחותה של יהודית הורביץ (ממייסדות כפר גלעדי). צילה היססה תחילה להינשא למי שאינו יהודי. פרנץ הפגוע אף הרחיק עד ביירות, אך הגעגועים הכריעו, והשניים קשרו את גורלם זה בזו. באותם ימים של 1919-1920 היה הגליל העליון אזור סְפר פרוע, נטול ריבונות ומדמם בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. כאן התחולל אחד המהפכים הדרמטיים והמרתקים ביותר בדמותו של פרנץ ון דר הורן. הצמחוני העדין, שונא המלחמות שסלד מכל כפייה אלימה, מצא את עצמו נסחף לתוך מאבק קיומי. עוד קודם לכן העריץ את אנשי 'השומר', בראשם אלכסנדר זייד שהפך לרעו הטוב ביותר. ב-1 במרץ 1920, כשהחלה ההתקפה הגורלית על חצר תל חי, פרנץ לא היסס - הוא עלה צפונה אל התופת כדי להגן על המקום שכם אל שכם עם יוסף טרומפלדור וחבריו. במכתב ארוך ורוטט ששלח לחברו מוסל לאחר מכן, חשף פרנץ את השבר הנפשי העצום שעבר עליו: "שם נעשיתי לגבר אמיתי, הרחק בגליל העליון, על הסלעים הקשים, חשוף ראש, ללא נעליים, כשעלי רק גופייה קרועה ומכנסיים מלוכלכים... חבל שלא ראית את העיניים שלי, או ליתר דיוק את העין שלי. שכן אחת עוצמים ובשנייה מכוונים לבטן, לראש ולבטן של סוס! מרגישים זעזוע, רעש של פיצוץ, ובמהירות ובקור-רוח מטעינים שוב את כלי ההרג. ותראו, הנה אדם נופל מטה, סוס מועד! וזה נותן לך סיפוק. החברים המתים שלך, פצועים ונוטפי דם, עולים בראשך במהירות הבזק, ואתה יורה עוד ועוד בסיפוק... המצוקה שוברת חוקים: הצמחוני לקח את הרובה, הרג אנשים וגם עוד חשב על נקמה כיוון שהרסו את המקום הפסטורלי שלנו".

הוא לחם בחירוף נפש, שרד את הנסיגה הלילית הקשה בגשם השוטף מתל חי הבוערת לעבר כפר גלעדי ומטולה, והתייצב מול המציאות החדשה. הפציפיזם התיאורטי התנפץ מול סלעי הגליל. פרנץ הבין כי בלי כוח מגן נחוש, לא תהיה תקומה לחלום ההתיישבות.

תל חי והפיכת פרנץ

עם שוך הקרבות והחזרה ליישובי הגליל, הפך פרנץ לחלוץ חקלאי פורץ דרך. לצד אלכסנדר זייד ניקז ביצות בכפר גלעדי, חצב אבנים, בנה בורות מים והקים משתלת ענק שבה גידל רבבות שתילי אקליפטוס לייבוש הביצות. פרנץ ניחן בטביעת עין חקלאית נדירה. הוא הבין, בניגוד לחבריו, שאדמת הגליל מתאימה למטעים ולא "אך ורק לחיטה ולמספוא" כפי שטענו חבריו. הוא הציע לכתוב לברון רוטשילד ולבקש עזרה. חבריו הביטו בו בזלזול: "מי אתה שהברון יענה לך?" פרנץ התעלם, פנה ביוזמתו ישירות לברון אדמונד דה רוטשילד בפריז, הציג תוכנית מפורטת למטע ניסיוני. כעבור זמן מה הגיעה לגליל שיירת גמלים מרשימה שהובילה מאות שתילים מובחרים מצרפת דרך נמלי לבנון. כך הקים פרנץ את "הגן הצרפתי" המפורסם בכפר גלעדי, בוסתן מפואר שבו התאקלמו לראשונה בישראל עצי פרי נשירים: תפוחי עץ מובחרים, אגסים, שזיפים, אפרסקים ודובדבנים. הוא זה שפתח את השער לענף המטעים המשגשג של אצבע הגליל.

אך תרומתו לא נעצרה שם. בשנת 1923 נסע להולנד מטעם המשק ובחר בעצמו פרות מובחרות מחבל חרונינגן להשבחת ענף הרפת בארץ. באותה נסיעה הביא עמו פקעות של פרח הדליה, והיה הראשון ששתל וטיפח את הפרח באדמת ארץ ישראל.

פרנץ הוקסם מיופיו הפראי של מפל התנור בנחל עיון הסמוך למטולה. בסוף שנות העשרים הקים עם צעירי המושבה את "האגודה למען האשד", גייס פועלים, חצב במו ידיו מדרגות ושביל גישה בן 70 מטרים אל המפל, ושכנע את פקידי פיק"א לטעת מאות עצי צפצפה במקום. מפעל זה נחשב בעיני חוקרי ארץ ישראל לראשית "החברה להגנת הטבע". בשל כל אלה הוכר ביתו על־ידי המועצה לשימור אתרים כבית לשימור, וזה שנים משמש הבית לתחנת מד"א ולמרפאת "הכללית".

החיים בקבוצה לא התאימו למזגו. הפרפקציוניזם ההולנדי שלו התנגש שוב ושוב ברוח ה"יהיה בסדר", באלתור הבלתי אחראי ובחוסר התכנון הכלכלי שאפיינו את הקיבוץ בראשיתו. וב-1924, בעקבות עזיבתו של רעו אלכסנדר זייד, עזב גם פרנץ את כפר גלעדי ועבר למטולה.

במטולה, ברחוב הראשונים 6, בנה במו ידיו בית אבן יפהפה בעל גג רעפים אדום, בסגנון אירופי מוקפד. הבית רחש תמיד תרבות וחיים: היה בו פטיפון מופעל במנואלה, צלילי מוזיקה בקעו מחלונותיו, ורבים מבני הנוער והמושבה נהגו להתכנס בו ולרקוד. במקביל מונה ליועץ חקלאי ולמדריך הראשי של חברת פיק"א בגליל, מדריך נערץ שלימד דורות של חקלאים את רזי ההרכבה, הנטיעה והזמירה.

משפחה, זהות ומורשת

לפרנץ ולצילה נולדו חמישה ילדים, ארבעה מהם שרדו: בתם הבכורה (שפרנץ ביקש לקרוא לה ז'אן, על שם אהובת נעוריו) נפטרה שעות ספורות לאחר לידתה. אחריה נולד יונתן, בנם הבכור, ולאחר לידתו הלך פרנץ לרבנים בצפת מתוך כוונה להתגייר, אך בסופו של דבר נסוג מהרעיון; הוא לא נזקק לחותמת ממסדית כדי להוכיח את זיקתו העמוקה לאדמה הזו ולתושביה. אחריו נולדו צבי וניצה, ובהמשך הבן יפדה, שנולד באוגוסט 1929 בעיצומן של הפרעות הקשות בצפת.

שנים רבות ליוותה אותו חידת זהותו. בגליל כונה כל חייו בחיוך ובחיבה "הגוי ההולנדי". אולם עשרות שנים לאחר מותו, חשפה נכדתם של חבריו למסע ממצא מרעיש ממרשם האוכלוסין בהאג: אמו של פרנץ, מריה מגדלנה, נולדה בשם שרה ון דלדן, והייתה יהודייה שהוטבלה לנצרות. פרנץ ון דר הורן, הלוחם מתל חי ואיש האדמה הגלילי, היה יהודי על פי ההלכה, מבלי שידע זאת מעולם. אולי בכך טמונה התשובה לדברים המרגשים שכתב להוריו בצעירותו על "חידת חיי, חידת אהבתי לארץ ישראל".

שנות השלושים המאוחרות הביאו עמן כאב כבד. ביולי 1938 נרצח חברו הטוב ואחיו לנפש, אלכסנדר זייד, על ידי פורעים ערבים בשייח' אבריק. פרנץ שקע באבל עמוק ורשם ביומנו: "גם הלילה לא ישנתי... משום כך כהן גמר את הקלטור". ואז, מתוך הכאב, קם, ירד אל הכרם והמשיך ללמד את פועלי כפר גלעדי כיצד לבצור ולארוז ענבים. העבודה, האדמה והנטיעה היו מגן נפשו.

במאי 1946, ביום הולדתו ה-55 בדיוק, נדם לבו של פרנץ ון דר הורן בשנתו בביתו שבמטולה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של כפר גלעדי, מול הרי החרמון והנופים שאותם הפך במו ידיו מטרשים קירחים לבוסתנים ירוקים. כעבור 14 שנה, נפטרה רעייתו צילה ונטמנה לצידו.

שנים ספורות לפני מותו, כתב פרנץ במכתב מפוכח ומרטיט לחברו מנוער מוסל, מילים שנשמעות כיום כחזון נבואי צלול: "לא אנחנו נקטוף את הפירות של המפעל הציוני, ואולי גם לא ילדינו, אבל לילדי ילדינו יש אולי סיכוי לחיים יותר מסודרים ושקטים במדינה היהודית העתידית, שתהיה בוודאי אחת המדינות הקטנות היפות ביותר על פני כדור הארץ שלנו!"

ביתו ההיסטורי ברחוב הראשונים במטולה עומד על תילו עד היום. הוא הוכרז כאתר מורשת לשימור, גגו האדום עודו ניבט אל עמק עיון, וסיפורו של "ההולנדי המעופף" שנחת בגליל מוסיף להדהד בין עצי התפוח והדובדבן, בין מימי מפל התנור, ובשורות המצהיבות של מכתבי האהבה והיומנים שהותיר אחריו.