קרל נטר

בשנת 1895 נערך משפט דרייפוס בו הואשם קצין צרפתי יהודי בריגול למען גרמניה. את המשפט סיקר עיתונאי בשם הרצל וזה הניע אותו להקים את התנועה הציונית שחרטה על דגלה הקמת בית לאומי לעם היהודי. 37 שנים לפני פרשת דרייפוס, בבוקר ה 24 לינואר 1858, דפקה משטרת האפיפיור בביתה של משפחת מורטארה, שהייתה משפחת סוחרים יהודית ידועה ומכובדת. המשטרה באה לקחת את אדגרדו בן השש. הסיבה שנמסרה למשפחה הייתה: "הילד נוצרי" והחוק אסר על גידול של קתולי בידי לא-קתולים. למשפחה ההמומה הסתבר כי כשהיה אדגרדו בן שנתיים לקחה אותו המשרתת הנוצרייה של המשפחה והטבילה אותו לנצרות.

מאמצי המשפחה להחזיר את הילד לידיהם נכשלו וכך גם ניסיונותיו של משה מונטיפיורי אצל האפיפיור פיוס התשיעי. הפרשה שהתפרסמה בעולם נודעה בשם 'פרשת אדגרדו מורטארה' חשפה את חולשתם הפוליטית של היהודים.

שנתיים לאחר החטיפה, במאי 1860, התכנסו 17 צעירים שייצגו את הבורגנות היהודית בצרפת של אז, והחליטו להקים חברה שתסייע ליהודים. המפגש, שהתקיים בביתו של קרל נטר, הוליד את תנועת 'כי"ח' (כל ישראל חברים), הידועה גם בשם 'אליאנס' (Alliance Israélite Universelle), וקרל נבחר גזבר האגודה.

הארגון ביקש להיאבק בכל מקום למען שחרורם ושיקומם של היהודים ולהגיש סיוע יעיל לכל הסובלים מעצם היותם יהודים. מטרתם הייתה להגן על זכויות היהודים, לשפר את מעמדם החברתי והפוליטי של היהודים, להנהיג תרבות מערבית בכל מקום וללמד מקצועות מודרניים כגון מתמטיקה וגאוגרפיה, מה שנחשב אז מהפכה של ממש.

קרל נטר והחזון החקלאי

קרל (בצרפתית שארל) נטר נולד בשנת 1826 בשטרסבורג. אביו היה נצר למשפחת רבנים ואיש משכיל. קרל היה איש עסקים מצליח ואמיד ויכול היה להרשות לעצמו לעסוק בענייני הציבור היהודי. במסגרת תפקידו בכי"ח (אליאנס) הוא הגיע לקהיר בשנת 1867. שנה לאחר מכן הוא הגיע לארץ ובמשך חודשיים ביקר את התושבים היהודים בירושלים, יפו, חברון, צפת וטבריה. הוא חקר את בעיותיהם, התעניין במקורות הפרנסה שלהם ובחינוך. התמונה שהתגלתה לו הייתה מזעזעת: רוב היהודים חיו בדוחק רב והם התפרנסו רק מתרומותיהם של נדבנים מהעולם. הוא הבחין כי היהודים מאסו בחיי בטלה ולימודי תורה והשתוקקו לחיי כבוד ועצמאות.

עם שובו לפריז הגיש קרל נטר דו"ח לחברי התנועה על בסיס הפתגם הידוע "תן לאדם דג, הוא ישבע ליום אחד; למד אותו לדוג, הוא ישבע כל חייו" - כלומר יש להקים בית ספר חקלאי ליהודים בארץ ישראל. ללמד את היהודים להיות יצרניים, להתפרנס באופן עצמאי ולפתח את הארץ. "יהודי חקלאי בארץ ישראל מי שמע על זה?" החברים,שחלקם הכיר וחלקם רק שמע על יהודי ארץ ישראל, התאפקו שלא לצחוק מפאת כבודו של נטר. רק אדולף כרמיה, אז נשיא אליאנס, תמך ברעיון אך בתנאי אחד - שקרל נטר בעצמו יממש את ההצעה.

היה ברור לכולם כי אם יקבל על עצמו קרל נטר את ההצעה הוא ייאלץ לעזוב את ביתו הנוח ואת אורח החיים העשיר והמפונק אליו התרגל, ולהגר לארץ חמה, חולה ומפגרת בהרבה אחרי פריז של אותה עת.

קרל הרווק היה מאושר שתכניתו אושרה והוא השקיע את כל כישוריו וכוחותיו בהגשמת חלומו. ב-5 באפריל 1870 קיבל רישיון לרכוש שטח ממזרח ליפו. מערה ברכס הכורכר הסמוך לשטח שימשה לקרל ואנשיו מקום מגורים זמני, בזמן שביה"ס החקלאי שתכנן קרל הלך ונבנה והוא פיקח על עבודות הביצוע ועל הפועלים. בסיום הבנייה שתל קרל נטר במו ידיו את העץ המפורסם - הפיקוס הבנגלי.

היישוב הישן קיבל בברכה את הקמת בית הספר החקלאי. חנוכת בית הספר נערכה בשבוע של פרשת השבוע "בחוקותי". בית הספר נקרא לפי דברי ההפטרה מספר ירמיהו "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ד`, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה, לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" (י"ד ח). האגרונום נייגו נשלח מצרפת כדי לנהל את המוסד החינוכי. בית הספר נועד לשלושים תלמידים מבני הארץ שילמדו בו חינם, ושלושים תלמידים בני חוץ לארץ שילמדו בו בתשלום. אבל התלמידים לא הגיעו כי רבני ירושלים איימו בחרם על כל מי שיילמד בבית ספר כזה שמלמדים בו מקצועות מודרניים. קרל התעקש והצליח לגייס ארבע תלמידים שאיתם החל את בית הספר לפעול.

מקווה ישראל והמורשת

עשור שלם היה 'מקווה ישראל' היישוב היהודי החקלאי היחיד בארץ ישראל. עם הגעת העלייה הראשונה הוא הפך להיות המוקד לגרעיני ההתיישבות השונים. הוא היה מקור הידע לחקלאים החדשים ולא הרחק ממנו הוקמו ישובים כדוגמת ראשון לציון, נס ציונה, גדרה, מזכרת בתיה ורחובות. בשנת 1909 הוקמה מצפון לבית הספר העיר תל אביב.

קרל ראה בבית הספר את משפחתו ואת התלמידים כבניו.‏‏ בשנת 1873 נפל קרל מסוס ונחבל בצורה קשה. בהמלצת רופאיו הוא נסע לאירופה כדי לעבור טיפולי שיקום ונאלץ לפרוש מניהול בית הספר. ב-30 באוגוסט 1882 הגיע נטר בפעם האחרונה ל'מקווה ישראל'. הוא נפגש עם הבילויים שהיו קבוצת הפועלים היהודית הראשונה בארץ ישראל ותמך בהם. יומיים לאחר מכן נפל למשכב עקב מחלת כבד כרונית שממנה סבל. קרל נטר נפטר ב-20 בספטמבר 1882 ונקבר באדמת 'מקווה ישראל', בסמוך לשער הכניסה למוסד. בשנת 1898, לא הרחק ממקום קברו של קרל נטר, ארח המנהל נייגו את הרצל, ערב פגישתו המפורסמת עם הקיסר וילהלם ושם צולמה התמונה המפורסמת של מפגש זה. שם גם נערכו פגישות היסטוריות עם שועי הארץ ועם אישים כביאליק ואחד העם. וכך כתב ברל כצנלסון: "לא זכה נטר, לא זכינוּ גם אנוּ לבּיאוֹגרף אוֹהב, אשר יגלה לפנינוּ את גלגוּלי-נפשוֹ, כּיצד נרקם בּלבּוֹ החלוֹם, וכיצד פּתר אוֹתוֹ שעל שעל, וּמה היה תגמוּל נפשוֹ בּחייו, אם תנחוּמוֹת-התקוה אוֹ מרי-יאוּש. מי יוֹדע אם דאג לזה מי בּתוֹך סביבתוֹ, אם הבין מי לרוּחוֹ. לנוּ נשארה רק העוּבדה עצמה, האגדה-חידה: יהוּדי חדש, גֵר ורחוֹק, שב ממרחקים לארץ אבוֹתיו לנעוֹץ בּה קנה לגאוּלת העם העתידה. לנוּ נשאר גם שם המפעל, הרוֹמז כּפוּלוֹת. מקוה-ישראל: קיווּי, כּנוּס העם ותקוַת העם".

דוד בן-גוריון העריך את החשיבות העצומה שהייתה למקווה ישראל ואמר: "אלמלא הוקם מקווה ישראל ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל... הכול התחיל מאז, ואנו רק באנו להשלים את המעשה מבחינה פוליטית ולאומית".

קרל נטר היה בין המייסדים והחברים של לשכת 'הבונים החופשיים' הראשונה שקמה בארץ ישראל. המושב כפר נטר שבשרון הוקם בשנת 1939 על ידי בוגרי בית הספר ונקרא על שם מייסדו.

הפיקוס הבנגלי שנטע נטר כבר חצה את גיל 100 השנים ואלפי תלמידי בית הספר החקלאי חסו בצלו של עץ זה. עץ גודלו העצום משתרע על פני יותר מדונם ונותן תחושה שמדובר במעין יער קטן, כאשר בעצם מדובר בגזע אחד עבה וכל היתר הם שורשי אוויר.