מילדות באוקראינה עד חזרה לכנרת

רבקה צ`יזיק, הרביעית בין עשרת ילדי משפחת צ`יזיק, נולדה בשנת 1894, בעיר טומשפול שבאוקראינה. בשנת 1905 עלו לארץ ישראל אחיה הגדולים: ברוך שהיה ממייסדי המושבה כנרת, וחנה שהייתה מהתלמידות הראשונות בחוות העלמות אשר נוהלה על ידי חנה מייזל בכנרת. מאוחר יותר נישאה האחות חיה לשומר המושבה חיים דב בלינקוב. בשנת 1907 עלתה רבקה עם הוריה שמואל זנוויל ובריינה ועם שאר אחיה ובהם אפרים והתיישבו בסג`רה. ב-1908 הם הצטרפו לברוך במושבה כנרת, שם גרו בצריף עץ, קיבלו משק והחלו לעבד את האדמה. רבקה נחשבה ליפה בבנות צ`יזיק. באותה שנה והיא רק בת 14, עזבה רבקה את בני משפחתה, ועברה ליפו, שם למדה ועבדה בעבודות תחרה ורקמה ב'בית ספר לתחרים' שאותו ניהלה שרה טהון. רבקה גם מכרה מעבודותיה והשתכרה שכר מועט למחייתה.

שם ביפו, פגשה רבקה באחד הימים את יוסף חיים ברנר, ומערכת יחסים חמה נרקמה בין השניים. רבקה רצתה ללמוד בגימנסיה וחסכה לשם כך מהשכר הזעום אשר הרוויחה. ברנר, שראה זאת והבין כי לא תצליח להגשים רצונה, הציע לה מכספו (הוא ערך אז את עיתון "הפועל הצעיר") כדי שתוכל לעזוב את מלאכת הרקמה ותלך ללמוד, אך רבקה סירבה להצעתו והתעקשה להיות עצמאית ולהגשים בכוחות עצמה את שאיפותיה. את ליל הסדר של שנת 1910, חגגו רבקה ואחותה חנה יחד עם ברנר בחדרו שביפו. הן ערכו את שולחן החג, ואליהן הצטרפה גם השחקנית ליזה ורון. רבקה ישבה ליד ברנר, והיא זו ששאלה את הקושיות. ברנר אהב את רבקה, אך בשל ביישנותו ואופיו הסגור, הוא לא גילה לה את רגשותיו.

מספר חודשים לאחר מכן, נודע לרבקה כי מצבם הכלכלי של בני משפחתה במושבה כנרת הינו קשה ביותר, והיא עזבה את יפו וחזרה (ברגל!) אל בית הוריה שבמושבה כנרת, כדי לעזור להם.

מותה וההנצחה של רבקה

בראשית שנת 1911, הצטרפה רבקה לפועלי 'חוות כנרת', כפועלת שכירת יום, בעבודתם הקשה בייבוש הביצות שבמוצא הירדן מהכנרת, ליד "כרך" (תל בית ירח). באחד הימים, נפצעה ברגלה מברזל חלוד. רבקה התעלמה מפציעתה, המשיכה לעבוד ולבסוף לקתה בהרעלת-דם חמורה. רבקה הובהלה לטבריה לבית-החולים של המיסיון, אך זה כבר היה מאוחר מדי ולאחר 3 ימים נפטרה רבקה בבית החולים, כשהיא בת 17 בלבד.

בני משפחתה לא היו אתה בימיה האחרונים ומקום קבורתה – אינו ידוע.

מאוחר יותר תכתוב אחותה הבוגרת שרה צ`יזיק על רבקה כך:

"הה, מה אחפוץ לראות חיים, אך חיים בהירים: אבל אם שמש האביב תקדר בעדי וחיי הם חשכים ואפלים – לא ארצה בם... שם, סביב כסא אלוהים, בין הנפשות הטהורות, אמצא את נפש אחותי! אשה את רעותה נחבק וננשק! מי ישווה לנו אז. יומם ולילה נשב ונשפוך שיחותינו, מאושרת אז אהיה...”

באותם ימים, ברנר עצמו היה מאושפז בבית החולים הזה, ומספרים שכאשר שמע על מותה של רבקה, הטיח ראשו בקירות מרוב צער. חנה צ`יזיק, אחותה של רבקה, כותבת שכאשר היא ואביה פגשו את ברנר: "הוא לא ניחמנו, לא דיבר על לבנו, הוא רק בכה עמנו. ההתפרצות הייתה עזה עד כדי כך, שאבא היה צריך להשקיטו. אולם, בבכיו זה – בצערו ובכאבו – הרגיענו.”

באותה שנה (1911), עברו בני משפחתה להתגורר במנחמיה.

ב-1911, פורסם ספרו של ברנר: “מכאן ומכאן", אותו הקדיש לשניים מיקיריו, וכך נדפס על דף השער: "את הכי נלבב וטהור בקומץ העלים האלה, אני מניח בדמע על קברי יקיריי וטהוריי הניך פסלוב ורבקה צ`יזיק.”

הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה קשור ומיודד עם האחיות רבקה, חנה ושרה צ`יזיק, פרסם, בתמיכת המשפחה, את כתביה ומכתביה של שרה צ`יזיק, לאחר שנפלה בקרב על תל-חי.

בספרו 'שכול וכישלון' (1920) מתאר ברנר את דמותה הספרותית של מרים על-פי אישיותה של רבקה. כמו רבקה, גם מרים מתה מהרעלת דם.

במרץ 1920, נהרגה האחות שרה צ'יזיק בקרב על תל-חי, יחד עם טרומפלדור. לזכרה של שרה (יחד עם שבעת הנופלים האחרים) נקראת העיר קריית-שמונה ושנים מאוחר יותר הוקם הפסל "האריה השואג" בין כפר גלעדי לתל-חי. אפרים צ'יזיק, אחיה של שרה כתב: "…בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך."

ב-2.5.1921 נרצח ברנר ביפו, במאורעות תרפ"א.

אפרים צ`יזיק, אחיהן של רבקה ושרה (השביעי בעשרת האחים), נפל בחולדה, במאורעות תרפ"ט (1929).

הזמר והיוצר המוסיקלי שמוליק צ`יזיק ז"ל, הוא בנו של יצחק צ`יזיק, צעיר האחים של רבקה. אתם ודאי מכירים את השיר שלו "אם תזכרי אותי סיוון"

אהוד יערי, עיתונאי ופרשן לענייני המזרח התיכון, הינו הנכד של מניה, האחות הבכירה של רבקה צ`יזיק.