שמואל יבניאלי

עבור יהודי תימן, ארץ ישראל מעולם לא הייתה רק זיכרון רחוק, אלא מושא בלתי פוסק של געגוע חי ופועם. הם ראו בחייהם בתימן מציאות זמנית, פרוזדור הממתין לרגע בו יבוא המשיח וישיבם לביתם. בניגוד לקהילות אחרות שהמתינו לנס, בתימן שלטה מסורת של משיחיות אקטיבית. היהודים האמינו כי עליהם לפעול באמצעים שונים כדי להחיש את הגאולה ולקרב את קץ הגלות.

הקרקע הרוחנית הבוערת הייתה המצע המושלם לקריאה שהגיעה מכיוון בלתי צפוי - המשרד הארץ-ישראלי ביפו. בשנת 1911 תחת הנהגתו של ד"ר ארתור רופין, החליט הגוף הממסדי החשוב ביותר של התנועה הציונית לא לחכות לבוא העולים אלא לצאת ולהביא אותם. כך נולדה 'שליחות יבנאלי'. שליחותו של שמואל יבנאלי לתימן הייתה הפעם הראשונה שבה התנועה הציונית נקטה ביוזמה אקטיבית וישירה של 'ייבוא' עולים. המטרה המעשית הייתה ליצור כוח עבודה יהודי 'טבעי', כזה שיוכל להתחרות בפועלים הערבים במושבות ולבסס את העבודה העברית על האדמה.

אולם מעבר למטרה הכלכלית, נולד כאן קשר היסטורי חדש. ברגע שהתנועה הציונית שלחה שליח מטעמה כדי לקרוא לאנשים לעזוב את בתיהם ולעלות לארץ ישראל, נוצרה ברית של אחריות הדדית:

מצד התנועה נוצר חוב מוסרי כלפי העולים ומחויבות לדאוג לגורלם של אלו שנענו לקריאתה, ומצד העולים נוצרה תחושת שייכות עמוקה למפעל הציוני, מתוך הבנה שהם חלק מתוכנית גדולה ומאורגנת.

אמנם יהודים מתימן עלו לארץ גם לפני 1911, אך שליחות יבנאלי שינתה את חוקי המשחק. היא הפכה את העלייה מיוזמה פרטית למפעל לאומי וקשרה בקשר בל יינתק בין הכיסופים העתיקים של יהודי תימן לציון לבין התחייה הציונית המודרנית בארץ ישראל.

עליות תימן הראשונות

כבר במאה ה-16, עוד הרבה לפני גלי העלייה המודרניים, בלטה דמותו המרתקת של רבי זכריה אלצַ'אהִרִי – מגדולי חכמי תימן, משורר נועז והרפתקן בנשמתו. כבר בגיל 20 יצא אלצ'אהרי למסע חובק עולם שעבר דרך הודו, פרס, עיראק וטורקיה, וכמובן בארץ ישראל. בספרו 'ספר המוסר' תיאר את הגעתו לצפת ולטבריה סביב שנת 1567. הוא זכה להגיע לטבריה בדיוק בימי הזוהר של ניסיונות ההתיישבות של דונה גרציה ודון יוסף נשיא, וראה במו עיניו בבניינה של העיר סימן מובהק לראשית הגאולה.

העלייה המאורגנת הראשונה, המכונה 'אעלה בתמר' החלה בשנת תרמ"ב (1882). השם נבחר בזכות הגימטריה והיפוך האותיות של המילה 'בתמר', המרמזת על שנת תרמ"ב, ובהשראת הפסוק משיר השירים "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר".

העולים שהגיעו לירושלים חסרי כל נתקלו בקשיי קליטה קשים. למרבה התדהמה העדה הספרדית, שהייתה הדומיננטית באותה עת, הטילה ספק ביהדותם. מי שנחלץ לעזרתם היה העיתונאי ישראל דוב פרומקין (עורך 'החבצלת'), שהקים את אגודת 'עזרת נידחים'. האגודה רכשה עבורם קרקעות בכפר השילוח (סילואן), שם הוקם 'כפר התימנים'. בשיאה, מנתה השכונה כ-160 משפחות של תימנים ואשכנזים שחיו אלו לצד אלו.

גל העלייה השני (1907–1909) הביא עמו תנופה חדשה למושבות כמו רחובות, ראשון לציון ופתח תקווה. האיכרים במושבות ראו בתימנים את 'הפועל הטבעי' - כוח עבודה חרוץ, מיומן וצנוע – וזול (!) המסוגל להחליף את הפועלים הערבים ולעמוד בתנאי האקלים הקשים, בניגוד לעולי אירופה שנחשבו אז למפונקים יותר.

אותם עולי תימן רצו להיות חלק מהרעיון הציוני ובניין ארץ ישראל ועל כן קיבלו עליהם כל עבודה שהוטלה עליהם. כך הפכו לעמוד השדרה של העבודה העברית בפרדסים. עם השנים, הם תקעו יתד של קבע בארץ: הם הקימו את שכונת שעריים המפורסמת ברחובות והשתלבו במושבי פועלים דוגמת נחלת יהודה ובכך חתמו את פרק הגבורה שלהם בבניית הארץ.

עם כל הכאב שבדבר, צריך לומר את האמת: מנהיגי הפועלים יוצאי אירופה הפלו את יהודי המזרח. הם התייחסו ליהדות תימן והמזרח רק ככוח עבודה שנועד לסייע בזמן שיוצאי מזרח אירופה נתפסו כ'גרעין האיכותי' שאמור להנהיג את המדינה שבדרך.

מעבר לדימוי שלהם כ'פועלים טבעיים' המסתפקים במועט, היו לעולי תימן יתרונות אסטרטגיים. ראשית, מעמדם כנתינים עות'מאניים העניק להם מעמד פוליטי עדיף על פני עולי מזרח אירופה, שנחשבו נתינים זרים. שנית, שליטתם בשפה הערבית והיכרותם עם האקלים המקומי אפשרו להם להתנהל בקלות מול השכנים ולהסתגל לתנאי העבודה בשטח. לבסוף, היותם שומרי מסורת יצרה שפה משותפת וחיבור טבעי עם איכרי העלייה הראשונה, בניגוד למתחים הדתיים שהתעוררו לעיתים מול הפועלים החילונים מאירופה.

שליחות יבנאלי לתימן

שמואל יבנאלי הגיע לעדן בינואר 1911 וחזר לארץ-ישראל באפריל 1912. בתקופה זו הוא ערך שני מסעות בתימן. האחד, בעיקר לאזוריה הכפריים של דרום תימן וגם לקהילות מרכז תימן בסביבות צנעא (ינואר-יולי 1911), והשני למחוזות דרום מזרח תימן עד חבאן (ינואר-מרץ 1912). לפני צאתו למסעו הראשון בתוך תימן חיבר יבנאלי 'כרוז לעלות': "כל אדם מכם אשר שנאה עזה לגלות ואהבה יוקדת לארץ ישראל מקננת בלבו, ואשר יש לו גוף בריא מוכשר לעבודת האדמה הקשה ואשר יש לו הוצאות הדרך עד העיר יפו, האיש אשר שלוש אלה לו יעלה לארץ ישראל."

בכרוז הייתה הבטחה לעבודה ומגורים: "עבודה במעדר, דהיינו חפירת בורות ותעלות, עידור שדות, כרמים פרדסים; חרישה, זריעה, קצירה; דהיינו, שמירת כרמים בלילה, שמירת מושבות, פרדסים, שדות; עבודה בסוסים... בני המושבות משתדלים לתת להתימנים העולים לארץ ישראל אל המושבות מקומות לדור בהם בזמן הראשון לבואם, כגון בתים, או רפתים, או אוהלים או מרתפים וכיוצא בזה".

כשביקר בקהילות היהודיות בדרום תימן הוא התרשם כי מצבן הכלכלי טוב ואף היחסים עם שכניהם המוסלמים טובים. במכתבו ממרץ 1911 לד"ר רופין במשרד הארץ-ישראלי כתב: "ולפעמים הנני מעלה במחשבתי כיצד הנני משבח לפניהם את ארץ ישראל ואת עבודת השדה, וכיצד הם יעברו מסביבה כזו ומעולם כזה אל ארץ ישראל".

בתחילה, שליחותו של יבנאלי לא עוררה התלהבות רבה. מפי מאזיניו שמע בעיקר את הטענה ש"הגאולה האמיתית עוד לא באה... ואתם הנכם דוחקים את הקץ שלא בזמנו" ואילו אחרים שהתעניינו בעלייה טענו, שאין הם יכולים לשאת בהוצאות הדרך.

לאור זאת גיבש יבנאלי את התנאים לעליית יהודי תימן: (1) יש לממן לעולים לפחות חצי מהוצאות הנסיעה...; (2) יש להכין מראש מקומות קליטה...; (3) יש לעורר "מצבי רוח ידוע: התעוררות כלפי ארץ ישראל"; (4) יש למצוא אנשים מבין התימנים שיפעלו כעוזרי יבנאלי...

ואכן המוסדות מימנו חלק מהוצאות הנסיעה. לגבי ההתעוררות מינף יבניאלי את הציפיה למשיח שפעמה בהם וכששאלו אותו "יש בפיך איזו בשורה? הקרובה השעה? היש לכם איזו סימנים? " ענה בשפתם המליצית כי "לא נביא אנכי ולא בן נביא לא משיח ולא מבשר על מלך המשיח. אבל בכל זאת מבשר אנכי ובשורה בפי. מבשר אנכי לכם על הגאולה כי קרובה היא, על גאולת עמנו על גאולת נפשות עמנו המתעוררים לעלות לארץ ישראל ולהחיותה בעבודת כפים וזעת אפים עד לידי מסירות נפש, אבל בתקוה כי קרובה ובשמחה אני מבשר על גאולת ארצנו. כל חלק מאדמת ארצנו שידיים עבריות מעבדות אותו, הרי הוא נגאל! הוא בעצמו. הארץ התחילה להשיב פרותיה לבניה עובדיה וזה לנו אות שהגאולה קרובה..."

ועוד אמר: "מי יודע שמא באמת הגיע הקץ? שמא הקריב הוא לבוא ואז הלא באמת צריך לעלות. חוץ מזה מכיון שיש אפשרות להתפרנס בארץ, הרי סוף סוף 'כל הדר בארץ ישראל מוחלין לו כל עוונותיו'."

מאזיניו ענו לו במטבע דומה: "הרבה חכמים מא"י בקרו אותנו אבל אף אחד מהם לא סיפר לנו על א"י, אף מפי אחד מהם לא שמענו את בשורת הגאולה, ורק אתה הראשון שבשורת הגאולה בפיך" - רמז לעברם הכוזב עם משיח השקר שבתאי צבי. יבניאלי חזר לעדן וקריאתו לעלות נתנה אותותיה: "העם התעורר יותר. השמועות בארץ הולכות ונעשות יותר ויותר משמחות, אגדתיות; והתנועה הולכת הלוך וגבור, הלוך ועלה."

כתוצאה מפעולותיו, עזבו תוך שנה אחת בלבד יותר מאלף יהודים את תימן בדרכם לארץ-ישראל. עוד כמה מאות יהודים הגיעו מתימן לארץ-ישראל במשך שנת 1914. אבל בארץ לא היו מוכנים לקלוט אותם ויבנאלי קיבל הוראה לעצור את העלייה.

עולים אלו נקלטו בתנאים גרועים ונוצלו בצורה מחפירה. אלפי דפים נכתבו על כך אבל הביטוי מופיע בשירושל דן אלמגור 'זמורות יבשות' המספר על האיכר יונתן מקוב מרחובות שתפס שתיים מעובדותיו התמניות שליקטו זמורות יבשות לחימום ביתן. הוא היכה אותן, קשר אותן לחמורו והוביל אותן דרך הרחוב הראשי במסע השפלה, בעוד תושבי המושבה צופים בהם וביניהם ילדיהן של השתיים. לימים גיליתי כי אחת מהן היא סבתו של חברי הטוב.

בין השנים 1949 ו-1950, במבצע 'על כנפי נשרים' (שמות, פרק י"ט, פסוק ד': "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי") הועלו רוב יהודי תימן. מבצע זה נועד לחסל סופית את הגלות. המבצע כונה גם מבצע 'מרבד הקסמים' ומבצע 'ביאת המשיח'. במבצע זה עלו כ־50,000 יהודים שהיוו את רוב יהודי תימן. העלייה האחרונה התרחשה במרץ 2016, כאשר 17 יהודים חולצו במבצע חשאי ומורכב בסיוע הסוכנות היהודית, ובכך הסתיימה למעשה עליית יהודי תימן. קבוצה זו כללה את אחרוני הקהילה.

רק לאחר שנים רבות ולמרות הקשיים הצליחו מרבית העולים להשתלב במשך הזמן בתחומי העשייה בארץ והיו לחלק אורגני מהישוב.

דרכו של שמואל יבנאלי

שמואל יבנאלי נולד בשם ורשבסקי בקיץ 1884, למשפחה ציונית שהתגוררה בכפר קאזנקה שבפלך חרסון (כיום באוקראינה). סיפורו של שמואל יבנאלי מתחיל בשורשים עמוקים של עבודת אדמה. משפחתו הגיעה מאזור שהיה בשליטת האימפריה העות'מאנית עד סוף המאה ה-18, ואז נכבש על ידי הרוסים והפך לזירה של פרויקט התיישבות יהודי-חקלאי אדיר ממדים. אמו הייתה בתו של אחד ממייסדי המושבות היהודיות בחבל חרסון, כך שעבור שמואל הצעיר, הרעיון שיהודי יכול ואף צריך לעבד את האדמה, היה טבעי לחלוטין. הוא גדל על התפיסה ששינוי אורח החיים של היהודי והפיכתו לאיכר יצרני הוא המפתח לפתרון מצוקת העם ולצמיחתו של 'יהודי חדש', כזה המשלב בין רעיונות מודרניים למסורת עתיקה. פרעות אודסה טלטלו את עולמו וגרמו לו להחליט סופית: עולים לארץ ישראל.

בחנוכה 1905 הגיע יבנאלי ליפו על סיפונה של אונייה ובה קבוצה של 85 עולים, ביניהם דמויות שהפכו לעמודי התווך של היישוב, כמו נח נפתולסקי וחנה שפרינצק. בעבודתו הראשונה היה פועל בבית חרושת לסבון חדיד (סמוך לבן-שמן), ומשם המשיך ל'אחוזת בית' הקטנה, שבבוא הימים תהפוך לעיר העברית הראשונה, תל אביב.

אולם לבו של יבנאלי משך אותו לגליל. הוא הגיע למושבה יבנאל, ושם, מתוך תחושת שליחות ורצון להיוולד מחדש כעובד אדמה, שינה את שם משפחתו ליבנאלי. ארבע שנים לאחר עלייתו, כשהוא בן 25 בלבד, כבר היה חלק מהגרעין המייסד שהתיישב על אדמות אום-ג'וני, שיהפוך לדגניה א'. שם, בין רגבי העפר, נקשרה ידידותו עם דוד בן-גוריון.

בשנת 1914 נשא לאישה את הניה, אחות במקצועה ואשת העלייה השנייה בזכות עצמה. הניה למדה בבוברויסק יחד עם דמויות מופת כמו שרה שמוקלר (אהובתו של ברל כצנלסון) ויוכבד רבינוביץ.

יבנאלי היה ממייסדי קופת חולים של פועלי השומרון ולאחר מלחמת העולם הראשונה הקדיש את עצמו לפעילות פוליטית והיה בין מקימי ההסתדרות. לאחר קום המדינה, המשיך לשרת את הציבור במסגרת משרד החינוך.

במשך שנים רבות סירב יבנאלי לדבר או לכתוב על מבצע העלאת יהודי תימן. רק בערוב ימיו, כשהושלמה עליית 'מרבד הקסמים', החליט לחשוף את מסעו בספרו 'מסע לתימן'.

באפריל 1961 הלך שמואל יבנאלי לעולמו בגיל 76. בצוואתו ביקש בקשה צנועה ומרגשת: להיקבר בבית הקברות בכנרת, לא לצד גדולי האומה, אלא דווקא בין קברותיהם של עולי תימן שנפטרו בעת התיישבותם בכנרת, סגירת מעגל של אהבה והערכה לשותפיו לדרך.

כיום, שמו מונצח ברחובות ברחבי הארץ.