שמחה בלאס

הגאון הלא מוכר...

שמחה בלאס נולד בשנת 1897 בוורשה בירת פולין למשפחה שעושרה נבע מאחוזות ויערות שהיו בבעלותה וייחוסה משושלת אדמו"רי חסידות גור. הוא עצמו היה דור שישי לגאון מווילנה וככזה גדל באחת האחוזות של סבו עם ולמד תורה אצל מורים פרטיים. שעוני הקיר שצלצלו יחדיו בבית סבו, גירו את מוחו ולא נתנו לו מנוח. כך, בגיל 17 החל ללמוד טכנולוגיה בטכניון הפולני, שם הצטיין במקצועות הטכניים והמתמטיים וכבר אז ניבאו לו גדולות. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בהגיעו לגיל גיוס אך כבר במהלך שירותו הצבאי המציא את ההמצאה הראשונה שלו בענף המטאורולוגיה האווירית שסייעה להדוף את הצבא האדום. בתום שירותו הצבאי חזר לספסל הלימודים.

מהנאום אל מכונת השתילה

בנאומו בשנת 1918 ביקש להדגיש מנהיג ה'בונד' ולדימיר דוידוביץ' מֶדֶם כמה מגוחך הרעיון הציוני וטען כי 25 שנים מאוחר יותר (קרי בשנת 1943) יהיו בארץ ישראל לא יותר ממיליון יהודים (שכן האדמה לא יכולה לספק אוכל ליותר ממספר זה), בעוד שבעולם כולו יהיו באותה שנה 25 מיליון יהודים, לכן לא כדאי להשקיע מאמץ עבור 4% מכלל היהודים ויש להתרכז ברוב היהודי שיישאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל (פלשתינה באותה תקופה). ה'בונד' היה ארגון אנטי ציוני שהתנגד לישוב היהודים בארץ ישראל אך דגל בשוויון זכויות ליהודים בארצות הולדתם. שמחה בלאס שהיה ציוני נלהב ישב באולם והקשיב לנאומו של מדם מיד חשב כיצד ניתן להגדיל את תפוקת הקרקע ובעקבותיה להגדיל את מספר היהודים בארץ. באותה עת עסקה עבודת הגמר שלו בייצור מנוע הפועל באמצעות ספירט אך לאחר אותו נאום החליט לשנות את נושא העבודה להגדלת התפוקה מהאדמה. הוא גילה כי בסין שהאוכלוסייה בה עצומה לא זורעים חיטה אלא שותלים אותה וכך החל לתכנן מכונה השותלת חיטה ושעורה - את המכונה הזו הגיש כעבודת הגמר. כך סיים שמחה בלאס את לימודיו בהצטיינות והוסמך כמהנדס מכונות.

בברלין, בה התגורר לאחר לימודיו, פגש את דוד בן גוריון שהגיע לשם את נציג ההסתדרות. בלאס הציג בפניו את מכונת השתילה. לאחר שראה כי בן גוריון מתלהב מהרעיון, מיהר לרשום פטנט על המכונה בכעשרים ארצות. המכונה עוררה עניין רב וזכתה בפרס הראשון כשהוצגה באיטליה.

ממכונת השתילה אל המים

בשנת 1927 עלה שמחה לארץ והתיישב בקיבוץ דגניה ב'. לאחר לא מעט ניסיונות שתילה עם המכונה הצליח האדמה להניב 600 קילו שעורה לדונם במקום 150 קילו. בתחילה חשב בלאס כי נפרץ המחסום להבאת יותר יהודים לארץ ישראל אבל אז גילה כי עומדות בפניו שתי בעיות גדולות יותר. הבעיה הראשונה היתה מספר האנשים המועט שיכול להפעיל את המכונה, והבעיה השנייה היתה הובלת המים לשדות שעד אז התבצעה באמצעות חביות שהובלו על גבי עגלות רתומות לחמורים. כך החליט לדחות את 'תרומתו' לגידול האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל וניגש במרץ לפתור את בעיית השקיית השדות.

ההזדמנות הגיעה כשקיבוץ בית זרע הסמוך קיבל תקציב להקמת מפעל השקיה ממי הירדן. התכנית שהונחה לפניהם על ידי מהנדסי מחלקת ההתיישבות הייתה יקרה יותר ויעילה פחות מזו שהציע שמחה בלאס והוא זכה להקים את מפעל ההשקיה. דגניה ב' הצטרפה לבית זרע וכך החל לפעול מפעל ההשקיה של שמחה שסיפק 2000 מ"ק מים לשעה במקום 300 מ"ק: "על השקאה לא ידעתי ולא כלום. אם כי בדגניה ב', בהיותי שם, השקו שטחים קטנים. עם צינורות ברזל עשיתי הכרה כאשר ביצענו את מפעל המים בשביל שתי הדגניות... עברתי אמנם קורס בגיאודסיה (מדידות קרקע) ובדגניה החזקתי בלוח-המדידה. אך לאחר ויכוח עם המודד על עמדת התיאודוליט, כדי להשיג את הדיוק הגדול ביותר (את תורת הדיוק ידעתי) ביקש המודד פועל אחר." כך כתב מאוחר יותר ניסיון קצר בהולכת מים הוא שיקבע את עתידו...

שנה לאחר עלייתו חזר לגרמניה בעקבות התעניינות במכונת השתילה. אמנם ההמצאה לא הצליחה בגרמניה אבל הוא התקדם בכיוון פתרון בעיית כמות האנשים בארץ ישראל. בזמן שהותו שם נשא לאישה את יהודית (אחותו של אליהו דובקין ממייסדי מוזיאון ישראל).

בשנת 1930 שב לישראל ובאחת מנסיעותיו ברכבת לחיפה התיישב ליד שמחה בלאס חברו הוותיק לוי שקולניק (לימים לוי אשכול ראש ממשלת ישראל), שאותו הכיר מדגניה ב'. שקולניק נזכר כיצד שמחה פתר את בעיית המים בקיבוצו ושאל אותו: "נו, הרי אתה משוגע למים, אולי תמצא דרך להביא מים לעמק המערבי?" בלאס ענה כי ניתן להוליך את מי הנעמן, הזורמים מדרום לעכו לתוך הים, אל הקיבוצים והמושבים בעמק שהקידוחים הכזיבו בהם והוסיף: "תן כסף ונביא מים לעמק..." כעבור כשנה צלצל לוי שקולניק לשמחה לבלאס ואמר לו: "אמרת פעם שתביא מים לעמק, אם יהיה כסף. תן לי תזכיר על התכנית שלך." בלאס שקד במרץ על הנושא והגיש תוכנית על שאיבה של 5 מיליון מ"ק מים מתוקים מקידוחים באזור כפר חסידים והובלתם לעמק יזרעאל.

כך בפברואר של שנת 1937 נוסדה חברת 'מקורות'. מנהלה הראשון היה לו אשכול (שקולניק), המזכיר היה פנחס ספיר (לימים שר האוצר) והמהנדס הראשי היה שמחה בלאס. הפרויקט הראשון של מקורות היה 'מפעל הקישון' שנחנך באוקטובר 1938 ופרויקט הובלת מים ליישובי עמק יזרעאל יצא לדרך.

הנגב, הצינורות וירושלים

ב-01 בינואר 1947 החל להתגשם חזונו לשינוי פני הנגב, אותו חבל הארץ הדליל בישובים. ביום זה החלו בהנחת צינורות מים שאורכם הכולל הגיע ל-220 ק"מ ויצאו מנקודה אחת בקיבוץ ניר-עם שבנגב. כבר 8 שנים קודם, ביולי 1939, הגיש שמחה תכנית להובלת מים לנגב שנודעה בשם 'תכנית יישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים'. עיקר התכנית הייתה ליישב את האזורים הריקים בנגב על ידי הבאת מים מנחלים בצפון הארץ (אזור החולה) ומנחלים במרכז (מנחל הירקון). התכנית נזנחה אך באוקטובר 1946, לאחר הקמת 11 הישובים בנגב שוב התעורר הצורך בה ושמחה נתבקש להציע במהירות תכנית מעודכנת. הפעם הציע שמחה תכנית חדשה, פשוטה וזולה יותר. הוא גילה כי אזור ניר-עם דווקא מבורך במים ובמספר קידוחים ניתן יהיה להגיע אליהם ולהוביל אותם במאות קילומטרים של צינורות 6 אינץ', שהגיעו לארץ בנסיבות יוצאות דופן וכבר עמדו לרשותו. "רווח והצלה באו לנו מחוצות לונדון, שם פירקו מאות ק"מ צינורות שהועמדו למכירה. הם שימשו בימי הבליץ הנאצי לכיבוי שריפות. צבי שריב מחברת 'ניר' שנסע ללונדון היה פונה אלי מדי פעם ושואל אם לקנותם. 'קנה כמה שתוכל', אמרתי לו. והוא קנה... ואכן, הצינורות שקודם כיבו אש בלונדון - הדליקו אור גדול, ובהם זרמו המים הראשונים לנגב." המים סופקו לישובים היהודים וגם לישובים הבדואים שבתמורה שמרו על הקו (אחד השיח'ים אף הקים בנין על מקום הברז וכך הבטיח לו שליטה ופיקוח על צריכת המים של קהל מחנהו).

באפריל 1947 החלה הזרמת המים בצינורות. ב-30 באפריל הגיעו המים לקיבוץ שובל, וחמישה ימים אחר כך למשמר הנגב. המשורר נתן אלתרמן כתב ב'טור השביעי' שלו בעיתון 'דבר' על 'המים היורדים דרומה' ועל 'קונצ'רטו לצינור'. בשני בתיו האחרונים של השיר הביע אלתרמן את דעתו ביחס לחשיבות הצינור: 'לא פעם נחלקו דעות חכם ופתי: את ההיסטוריה מי עושה? למי יתרון? אחד מכריז: עושים אותה הקבינטים! שני שר: הפקידות! שלישי טוען - ההון! אחד סח: הנשיא! אחד סח: הסנטור! נכון, אך יתכן כי עד לסוף דבר יוברר עוד שאותה עשה האינסטלטור אשר כיוון צינור עם ברז למדבר.

ואילו אחד מחברי ועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ), לאחר ביקור בנגב בקיץ 1947, אמר למלווהו הישראלי: 'צינור המים הזה ייתן לכם את הנגב'.

שמחה בלאס לא רק עסק בתכנון מים אלא אף היה היועץ בדיוני האו"ם על עתידה של מדינת ישראל בסתיו 1947 שהשפיע על עיצוב הגבולות בהתאם לצרכי ההשקיה בעתיד. שמחה בלאס לא היה אדם קל. באותם דיונים באו"ם כשמשה שרת לא קיבל את דעתו, כפי שהוא בעצמו מעיד, הוא "לחץ עליו בכל כובד משקלו" (הוא גם היה גדול בגופו). הוא היה מרים את קולו בדיונים וקטל את שחלק על דעתו. ספרו 'מי מריבה ומעש' מרמז על הסכסוכים הרבים בהם היה מעורב בקריירה שלו. בספר 'החמיא' ליריביו אך כשסיים לכתוב אותו חש שאולי הגדיש את הסאה ומצא לנכון להוסיף בפתיחה את ההערה הבאה: "בכל מקום שאני כותב 'בור' הכוונה לא חס וחלילה לבורותו הכללית של האיש אלא לחוסר הבנתו בעניין שאני דן בו לדוגמה: וקרטס היה בור בענייני מים, וכשקמה המדינה ופרצה מלחמת העצמאות שוב היה הוא שניצב להציל את גורל בירת המדינה שבדרך."

במרס 1948, הלגיון הירדני ניתק את צינור המים לירושלים והיה ברור כי אם לא יימצא פתרון במהרה, תוך מספר שבועות בורות המים יתרוקנו והעיר תיפול. גם הפעם שמחה הגיע עם תכנית מקורית לפתרון הבעיה. הרעיון שלו היה לעקוף את לטרון ולהעביר את המים מקיבוץ חולדה, לאורך דרך בורמה, אל תחנת המים בשער הגיא שהייתה מחוברת לירושלים. בן גוריון אישר את המבצע והעניק לו את השם 'מבצע השילוח' (על שם נקבת השילוח שבנה המלך חזקיהו כאשר היה תחת מצור). במשך חודש עבדו 250 פועלים במרץ ולקראת סוף יולי הגיעו המים לירושלים והעיר ניצלה ברגע האחרון. קו מים זה היה פעיל עד שנות ה-50. מעט לפני הכרזת העצמאות עסק שמחה בלאס בייצור כלי נשק, ביניהם מטול הפיאט (מטול נגד טנקים). מאחד מהמטולים האלו נורה הפגז שפגע בטנק הסורי הנמצא עד היום בשער קיבוץ דגניה בו התגורר בהגיעו ארצה.

חזונות המים והטפטוף

לשמחה בלאס היו גם תכניות שאפילו היום נראות דמיוניות, אחת מהן הייתה מערכת של מנהרות ותעלות שדרכן יזרמו מים מחופי עכו לאגם מלאכותי שיוקם מצפון הכנרת ומשם לכנרת ויהפכו אותה לימה מלוחה, דבר שיציל את ים המלח מהתייבשות. הוא הציע לנצל את הפרש הגבהים בין הים התיכון לכנרת כדי להקים שמונה תחנות לייצור חשמל: "הטיית מי הירדן צפונית מים כנרת ואיחוז מי שיטפונות המתנקזים לתוכו ישפיעו בהכרח על גודל ים כנרת" הסביר בתכניתו. "בהנחה שההתאיידות באגם היא 500-400 מיליון קוב לשנה... אולם במשך הזמן עלול הדבר להביא להתקטנותו של ים כנרת. עוד יותר ישפיע היעדר המים בירדן על ים המלח, ובמידה שינוצלו מי עבר הירדן... התקטנות הכנרת וים המלח עלולה בלי ספק להשפיע לרעה על אקלימה של בקעת הירדן, הקשה בלאו הכי. אך על ידי הכנסת מי הים התיכון לבקעת הירדן יישארו מי הכנרת וים המלח בגודלם הנוכחי". כדי ליישם את התוכנית יש צורך גם ב'תיקוני גבולות'. אלו כוללים את נהר הליטני שבעומק לבנון: "לתוך מערכת המפעל ייכנסו מקורות הירדן העליון על שלושת נחליו העיקריים (הדן, הבניאס והחצבני) ושיטפונות החולה, הירמוך וחלקם של מי הליטני". הרעיון הונח על שולחנות המנהיגים כבר בשנת 1944, טרם קום המדינה, וזה אחרי שבן גוריון, עוד בשנת 1919, הציע שהשטח הישראלי יכלול גם את הליטני הלבנוני, בהנחה שלא היה סכסוך יהודי-ערבי. אין תקדים בהיסטוריה שמדינות יוותרו על שטח ועל משאבי מים למדינה אחרת.

קצרה היריעה מלתאר את התפקידים בהם שימש שמחה בלאס. מלבד המסופר מעלה הוא גם היה יועץ ראש הממשלה לענייני מים, מנהל אגף המים במשרד החקלאות, המייסד והמנכ"ל הראשון של חברת 'תכנון המים לישראל' בע"מ (תה"ל),

הפטנט הבא של שמחה שינה את עולם החקלאות והעשיר מספר קיבוצים. מספרים כי באחד הימים שמחה התארח בחדרה בביתו של איש העלייה השנייה אברהם לובזובסקי, וזה התגאה כי יש לו עץ שגדל 'בלי מים', אך שמחה התרשם יותר מהעובדה שעץ זה היה גבוה מאחיו. כך גילה כי קיים סדק בצינור שעבר ליד עץ וממנו טפטפו מים ישירות לאדמת הגזע. כשחזר לביתו החל לבנות עם בנו ישעיהו מערכת השקיה שעובדת על עקרון הטפטוף ובשנת 1959 הם רשמו זאת פטנט והחלו לחפש שותף כדי להפוך את המערכת למסחרית. אורי ורבר, גזבר קיבוץ חצרים, שמע על המערכת והבין כי היא תתאים לקיבוצי הנגב שנאבקו לעסוק בחקלאות בתנאים הקשים של מחסור במים ואדמות מלוחות. באחד מימי הקיץ הלוהטים הגיעו שמחה ובנו לפגישה בעין גדי עם דן בניהו (בניס) והעלו בפניו את הרעיון להשקות ולדשן ירקות בעזרת המערכת וערכו ניסוי מוצלח על דונם וחצי עגבניות שתוצאותיו היו מעולות. בשנת 1965 ייסד שמחה בלאס עם קיבוץ חצרים את חברת 'נטפים'. שמחה החזיק ב-20% מהחברה והקיבוץ החזיק את היתר. בהמשך הצטרפו קיבוצים נוספים, ביניהם קיבוצי הערבה. בעזרת שיטה זו גדלה התפוקה בכ-70% וצריכת המים פחתה בכ-50%. כיום מילוני חקלאים בעולם משתמשים במערכות של 'נטפים' שנחשבת למובילה בענף. החברה פועלת בכ-110 מדינות ברחבי העולם, מעסיקה מעל 4000 עובדים ומחזור העסקים שלה קרוב למיליארד דולר בשנה

למרות תרומתו העצומה למשק המים והחקלאות בארץ ובעולם מעטים ידעו מיהו. שמחה בלאס נפטר בשנת 1982 בגיל 84 ונטמן בבית הקברות נחלת יצחק. הוא הותיר אחריו שלושה בנים (יצחק, ישעיהו וחיים) ונכדים, והרחוב הסמוך לבניין הנהלת מקורות שבתל אביב קרוי על שמו.‬‬