שרה איטה פלמן

משפחת פלמן בסומייל

הקבוצה שהגיעה בחורף 1884 מפולין כדי להתיישב בסומייל, אותו כפר עלוב ועני מדרום לירקון, עוררה תשומת לב רבה. הייתה זו משפחת פלמן החרדית. הרב דב דוד הלוי פלמן, אמו רבקה וילדיו מרעייתו הראשונה; רעייתו שרה איטה, ילדיהם המשותפים והרב מאיר רוזנבלום מלמדם של הבנים.

שלוש שנים קודם לכן נוסדה בפולין אגודה להתיישבות בארץ ישראל. לאחר התכתבות עם יחיאל מיכל פינס בעניין ההתיישבות בארץ החליט דב להגיע לארץ ולחפש נחלה לגור ולעבוד בה. בתחילה סייר בארץ עם הרב רובין ואחר כך עבר לבדו בין המושבות. אחרי שראה את מצבן הקשה ומאבקן לשרוד החליט הרב פלמן להתיישב ביישוב קיים, גם אם זה ישוב ערבי. לאחר סיורים רבים רכש ממחמד דג'אברה (אבו ג'ברא), השייח' של כפר סומייל, 40 דונם אדמה, בית ערבי ישן וכמה בהמות שם הכפר העיד על טיב האדמה - סומייל פירושה אדמה יבשה. בכפר חיו פלאחים שהגיעו ממצרים, חמולת צראפי וחמולת דג'אברה ומיעוט של בדווים מסיני. הכפר היה קטן, כ-25 בתים לכ-100 תושבים, רחוק מהעיר יפו העלובה הספונה בין החומות. לאחר שקיבל נתינות תורכית כדי שהנחלה תירשם על שמו החל הרב פלמן לחרוש ולזרוע את האדמה. שכניו רחשו לו כבוד רב וכשנסע לפולין כדי לארגן ולהעלות ארצה את יתר בני המשפחה הפקיד את המשק בידי שכן ערבי כדי שזה ימשיך לעבד אותו עד שיחזור.

הרב דב דוד פלמן

הרב דב דוד הלוי פלמן נולד בשנת 1842 במזריטש שבפולין למשפחה אמידה ובעלת ייחוס למגיד ממזריטש, שהתפרנסה מייצוא זיפים לתעשיית מברשות. הוא גדל בבית דתי וקיבל חינוך תורני. כשבגר נבחר למנהל הקהילה וקנה לו בקרב השלטונות והקהילה היהודית שם של איש הגון ומכובד. בגיל 28 נשא לאישה את אשתו השנייה שרה איטה שהייתה אז בת 14 שטיפלה בשני ילדיו היתומים אהרן ויעקב כאילו היו ילדיה.

עם הגיעו לארץ הפך דב דוד פלמן מסוחר ותלמיד חכם לחקלאי ויחד עם שני בניו הגדולים אהרן ויעקב החל לנטוע פרדס ולהרחיב את ביתו. הוא אסף את החלב והירקות ורכב ליפו למכור את התוצרת ובמקביל הקפיד להתפלל מידי יום וללמוד תורה וגמרא. ביתו היה פתוח ליהודים שבאו לבקר והוא תיאר בפניהם את נפלאות הארץ. כך עשה גם במכתביו לידידיו בחו"ל: "לידידי הרבני הנגיד מורינו ורבינו יה"ר ר' יודל, נרו יאיר רינווין, שלום! ראשית, באתי להודיע שאנחנו כולנו ברוך השם בקו הבריאה... יאמין לי ידידי, שאין לי עדיין פרנסה מן הגן, רק ברוך השם יש לי חלב משלוש בהמות ויש לי תרנגולים וגם ירקות מהגינה, על כן ההוצאה ברוך השם קטנה... וכאשר אני הולך ליפו או מיפו אני מנגן על הדרך, שזיכני השם יתברך לדרוך על אדמת הקודש ואני מברך לה' בכל הפסוקים אשר יבואו לפי בשמחה רבה ויזכני שיהיה לי עוד רב וחבר טוב שאתו אוכל ללמוד תורה לשמה." חלומו של הרב דב דוד פלמן היה להקים במקום גרעין יהודי אך הוא לא זכה להגשים את חזונו. כאשר עבד בפרדס ללא כיסוי ראש קיבל מכת שמש, הובהל לרופא ביפו שטעה לחשוב שמדובר במלריה ונתן לו תרופות שזירזו את מותו. שרה איטה נותרה בגיל 27 לטפל לבדה בשישה יתומים.

היא נסעה לבקר בירושלים את הרב מבריסק ושאלה לעצתו האם כעת עליה לעזוב את הארץ. תשובתו הייתה: "מעולם לא יעצתי לשום יהודי לעזוב את ארץ ישראל. אבל לך, אשה אלמנה עם ששת היתומים, עזובה ובודדה במדבר שומם, הרחק מישוב עברי, אני מייעץ לעזוב את הארץ ולשוב לגולה". במכתב לאחד הרבנים שבשל הקשיים הצפויים לה התירו לה לעזוב את הארץ כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו. אני לא אלך מכאן. את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב עצמו עליה."

שרה איטה והפרדס

יחד עם בניה הגדולים המשיכה שרה איטה לנהל את המשק ואת הפרדס אותו כינתה 'גינת דוד' על שם בעלה המנוח. שבועות אחדים לאחר מותו של הרב דב דוד מתה גם הבת הקטנה אלקה בטרם מלאו לה שנתיים וכעבור מספר שנים נפטרה גם חיה, הבת השנייה.

כשנקלעה לקשיים כספיים נתנה שרה איטה הוראה למכור את כל הרכוש שנותר בפולין ואת הכסף השקיעה בפרדס. כשגם כסף זה אזל פנתה לשמואל הירש, מנהל בית ספר מקווה ישראל, מקורבו של הברון רוטשילד וזה המליץ לברון לתת לה הלוואה של שלוש מאות פרנקים שתוחזר במשך עשר שנים. לאחר חמש שנים קשות החל הקטיף הראשון וכמה שנים לאחר מכן החל הפרדס להניב פרי מעולה וראוי למכירה במחיר טוב.

הפרדס התפרסם בתנובתו והופיע בעיתון 'החבצלת' הנפוץ ביותר בתקופתו: "בין כה וכה גדל הפרדס וגדלו ילדיה של בעלת הפרדס והיו לה לעזר בעבודת הפרדס, שהתגדל והשתכלל משנה לשנה בכמות עצי תפוחי הזהב וגם באיכותם וכבר החל לשאת פרי לבעליו. עתה כבר אוכלת האשה החרוצה הזאת מפרי ידיה. אחד מבניה נשא אשה ויושב בירושלים. שני בניה הצעירים נשאו להם גם הם נשים והנם חיים יחד עמן ואחותם מפרי גנם, המכניס להם סכום מסוים מדי שנה בשנה, ואשר בעצי מטעו הרבים ובפריו הטוב יוכל להתחרות עם הגנים היותר טובים ומובחרים אשר בסביבת יפו, ועתידות טובים מאוד נשקפים להגן הזה כי יגדל ויתפתח ומחיר פריו ירבה משנה לשנה... האם לא תוכל האשה החרוצה הזאת להיות למופת גם לרבים מאחינו האיכרים בחריצותה, אומץ לבה וסבלנותה הגדולה?"

הרב שתמך בהישארותה בארץ היה הרב אריה ליב פרומקין, ממייסדי פתח תקווה. כשהתחדשה ההתיישבות במושבה בשנת 1883 רכש ממנה הרב פרומקין את הכנות שהיו הבסיס לפרדס בפתח תקווה ואף לקח עמו את בנה נחמן ללמדו תורה וממנו ללמוד את סודות הפרדס.

שכניה הערבים העריכו מאד את אומץ ליבה, התמדתה וחכמתה של שרה איטה וכינו אותה "סית שרה" (גברת שרה). השייח' אבו ג'ברא הודיע לכולם כי מי שיפגע בה כאילו פגע בו ואכן כשנשדדו בהמותיה תפסו אנשי השייח' את הגנבים והחזירו את הבהמות. באחד הימים טבע ילד ערבי בבריכת בפרדס (לימים 'גן הדסה'). מבין הערבים היו מי שטענו כי שרה איטה הטביעה אותו ורצו עם גרזנים לכיוון הפרדס. אמו של הילד נעמדה מולם, גוננה עליה בגופה וקראה לעברם: "סית שרה אהבה את הבן שלי כמו את הילדים שלה ואוי למי שיפיל שערה מראשה."

עם התקדמות הצבא הבריטי בסיני חששו התורכים כי היהודים יבגדו בהם ויסייעו לבריטים ובפסח 1917 גירשו התורכים את כל היהודים תושבי יפו והאזור. שרה איטה פלמן הפקידה את רכושה בידי השייח' אבו ג'ברא ועברה עם משפחתה לטבריה. אחרי המלחמה חזרו בני המשפחה להפעיל את הפרדס באמצעות פועלים שכירים והרחיבו את עסקיהם בענפים נוספים.

שרה איטה פלמן הייתה היחידה שפרעה את ההלוואה שלקחה מהברון דה רוטשילד. בשנת 1899 בביקורו השלישי של הברון בארץ, ביקשה שרה איטה למסור לו מכתב תודה ובאה עם בנה לפתח תקווה. הברון חשב שמדובר בבקשה לכסף והגיב בכעס "מדוע אתם מגישים לי מכתבי בקשה? הרי החלטתי לחדול לתת תמיכות". הברון נדהם כאשר שמע מהבן אהרן כי מדובר במכתב תודה. "היש עוד בארץ ישראל המחזיקים לי טובה על עבודתי בתוכם?" ולאשתו ואמר "שמעי נא, אדלאידה. יש כאן עוד אנשים המעריצים את עבודתי. מביעים לי תודה ופורעים לי הלוואה שקיבלו."

באותה שנה הוקמה שכונת אחווה בסמוך לנווה צדק. השכונה שהוקמה על ידי חרדים והיתה בסביבה יהודית קרצה לחיים בנה של שרה איטה שהצטרף למיזם ובנה את ביתו בשכונה (הבית שכן ברחוב אחווה 25 פינת רחוב בוסתנאי 6). שרה איטה ראתה כי תושבי השכונה טובים ולאחר שסיימה להחזיר את החוב לברון הצטרפה לתושבי השכונה הראשונים וכל בוקר רכבה על גבי החמור לפרדס והמשיכה לעבוד בו.

הילדים ממשיכים את הדרך

את הלהט החלוצי והשאיפה למצוינות הורישה גם לילדיה. אהרן נשא לאישה את רבקה בתו של הרב אברהם מקלב, ממייסדי שכונת 'בית יעקב' בירושלים, ובכספי הנדוניה רכש לו חלקת אדמה בפתח תקוה והתיישב בה עם רעייתו. הוא נודע כמומחה להדרים ובשנת 1891 פרסם את ספרו הראשון בשפה העברית כיצד נוטעים פרדס: "מעין גנים הלכות נטיעות גנים ופרדסים באה"ק" אמר. חיים נשא לאישה את חיה פייגה, בתו של הירש ליב לדרברג, סוחר יהודי מרוסיה שעלה ארצה ופתח בירושלים את בית המסחר המודרני הראשון לכלי זכוכית וחרסינה ומכשירי כתיבה. עסקיהם של חיה וחיים אמנם הצליחו אך הזוג העדיף לשוב לכפר סומייל ולעזור לשרה איטה בפרדס. בהמשך היו ממקימי בית ספר 'תחכמוני' בשכונת אחווה. חיים ואחיו נחמן פתחו ביפו נציגות של יקב ראשון לציון וייצאו יינות לחו"ל. בית המסחר שלהם ביפו שימש כמרכז מודיעין לעולים שהגיעו לארץ והתעניינו במקומות להתיישבות. נחמן נשא לאשה את מיכל בת הרב יהושע שלאנק מירושלים, ויחד עם חלוצים אחרים המשיך בפיתוח ענף הפרדסנות. נחמן היה ממקימי 'אחוזת בית', עליה קמה העיר תל אביב וממייסדי שכונת 'בית וגן' מדרום ליפו (בת ים). הנכדים ירשו את אותו הלהט והיו פעילים גם הם בפיתוח הארץ כדוגמת ייסוד גבעת אלישיב והקמת בית הספר הריאלי בחיפה.

העיר תל אביב התרחבה מהר ובשנת 1934 עלה הביקוש למגרשים לבנייה. ילדיה ונכדיה של שרה איטה בחרו לממש את הקרקע שעליו היה נטוע הפרדס ומכרו אותה לקבלנים. שטח הפרדס היה גדול מאד, מצומת אבן גבירול-ארלוזורוב לשלמה המלך ומשם לכיכר רבין ובניין העיריה. בתום המכירה ציינו בחגיגה גדולה את יובל החמישים לפרדס הראשון בהשתתפות אנשי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף שהכתירו את שרה איטה פלמן בתואר 'חלוצת הפרדסנות העברית'.

ראוי לציין כי לשרה איטה קדמו הרב יהודה הלוי מרגוזה שבשנת 1851 נטע את הפרדס היהודי הראשון בארץ ישראל. שתיים עשרה שנים אחריו הגיע הפרדסן היהודי השני אהרון מויאל, שבשנת 1863 קנה פרדס. אולם, לא רבי יהודה הלוי מרגוזה ולא אהרון מויאל ראויים לשאת בתואר 'הפרדסן היהודי הראשון', מאחר שמעולם לא עיבדו את הפרדס אלא רק השקיעו בו.

בתום האירוע חזרה שרה איטה לביתה ברחוב אחווה. הפרידה מהפרדס שהיה מפעל חייה הייתה קשה. היא הסתגרה בביתה ולא יצאה ממנו במשך חצי שנה עד למותה בגיל 80. שרה איטה נטמנה בקבר המשפחתי שבבית הקברות ברחוב טרומפלדור.

שני רחובות בארץ מאזכרים רק את פועלה של שרה איטה פלמן 'רחוב הפרדס', רחוב קטן סמוך לעיריית תל אביב ורחוב 'חלוצת הפרדסנות' בפתח תקווה אך אין אף רחוב על שמה או על שם בעלה דב דוד. עם קום המדינה ברחו תושביו הערבים של הכפר סומייל ליפו ונטשו אותו, ובמקום הוקמה שכונה יהודית יוקרתית.