תמר

תמר ויהודה

אישה בשם תמר מוזכרת לראשונה בספר בראשית, פרק לח', פסוק י'. הסיפור נפתח במשפט: 'וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ תָּמָר.' ליהודה היו שלושה בנים, ער, אונן ושלה. ער, בכורו של יהודה, התחתן עם תמר אך חטא לה' ומת. ע"פ דין הייבום, על אחיו של המת להינשא לאלמנה ולהביא בנים כדי לשמר את זרע המת. לרוע המזל, אונן השחית זרעו ארצה (מכאן הפועל 'לאונן'), חטא חמור בגינו מת אונן.

תמר נשלחת לבית אביה להמתין ששלה, צעיר בניו של יהודה, יגדל. אך בחלוף הזמן החלה לחשוד כי יהודה לא באמת מתכוון להשיא אותה לבנו. בינתיים מתה אשתו של יהודה. שמה לא ידוע והיא מכונה בַּת שוּעַ ('וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיה'). נישואין אלו אסורים על פי ההלכה ('לא תתחתן בם' - בכנענים).

בתום האבל ירד יהודה לבקר את רועי צאנו הנמצאים בתמנתה (מזוהה עם תל בטש ליד בית שמש). תמר, ששמעה כי יהודה עומד לעבור בסביבתה, התחפשה לזונה, פיתתה את יהודה, שלא זיהה אותה ככלתו, ושכב עמה. לאחר שלושה חודשים, נודע ליהודה כי תמר הרה, על-כן פסק יהודה כי כלתו הנואפת תוצא להורג. תמר הציגה בפני יהודה את החפצים שהשאיר בידיה כעירבון כנגד התשלום שהיה אמור לתת לה על שירותיה. יהודה הבין כי הוא האחראי להריונה של תמר, וביטל את פסק דינו. תמר ילדה תאומים: פרץ וזרח. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ: פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן... וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד (רות, פרק ד', פסוקים י"ח-כ"ב). כלומר עברו של דוד מתחיל בנשואי תערובת אסורים, עובר דרך סיפורה של תמר, וממשיך לסיפור הגיורת רות המואביה (סבתא רבתא).

ועוד תמר...

הפעם הבאה בה מוזכרת תמר בתנ"ך, היא בסיפור אמנון ותמר:

אמנון, היה בנו בכורו של דוד המלך שהתאהב באחותו (למחצה) היפהפייה תמר. הוא העמיד פני חולה ופיתה אותה לבוא אל חדרו ולהגיש לו את ארוחתו. האחות נענתה לבקשתו, ואז אנס אותה. יש לציין כי כשתמר הבינה מה הוא זומם היא הציעה "וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים י"א–י"ד), כלומר בקש רשות מאבי דוד המלך. ברור שיחסי מין בין אחים ואחים למחצה נאסרו בחוק המקראי. חלק מהמפרשים טוענים שהיה זה תכסיס של תמר להרוויח זמן ולהרגיע את אמנון ויש הטוענים שבמשפחות מלוכה, כמו הפרעונים והאינקה, היתה זו נורמה מקובלת. כך או אחרת אמנון ידע שאחיה אבשלום יבקש לנקום את עלבונה. לאחר שאמנון ביצע את זממו הוא גירש אותה מהבית (שמואל ב' פרק י"ג פסוקים א'-י"ד).

האגדה על הפרח אמנון ותמר

להבדיל מהסיפור הקשה שלעיל, להלן סיפורו של הפרח היפהפה 'אמנון ותמר'.

הרוסים קראו לפרח זה 'אִיבָן דה מְַריה'. אגדת עם רוסית מספרת על אחות ואח שהגורל התאכזר אליהם והם הופרדו בילדותם אך בהיותם בוגרים נפגשו דרכי השניים. הם לא ידעו על קרבתם המשפחתית ואהבה עזה ניצתה ביניהם. לימים, כשנודעה להם זהותם, ביקשו את נפשם למּות. האל חס על בני הזוג והפך אותם לפרח אחד. בהשפעת אגדה זו הציע המשורר שָאּול טְשְֶרנִיחֹובְסְִקי לכנות את הפרח בשם אמנון ותמר. בדרך דומה הלכו גם האנגלים וקראו לפרח זה ג'ק וג'יל. כך זכה הפרח היפה לשֹאת את שמם של זוגות מפורסמים.

ובהקשרים אחרים...

המוסלמים שלטו בהודו שנים רבות, ובעת שהותם שם הפיקו משקה מתוק מפירותיו של תמר הודי שבערבית נקרא Tamr Hindi (יש המאייתים תמרינדי). בלטינית של ימי הביניים TAMARINDUS משם לספרדית ולאיטלקית TAMARINDO ובצורה דומה באנגלית TAMARINDI כך קרה שהמילה השמית 'תָּמָר' התגלגלה בזכות המשקה ללשונות האירופיות.

הנפת ענף דקל, כעין הצדעה בכף יד הנישאת אל-על, הייתה מקובלת בעולם העתיק כאות כבוד למנצח ושבח למצוינות. חגיגיותה של כף התמרים היא שגרמה להרחבת 'מצוות כפות תמרים' בחג הסוכות. את יום א' בשבוע הפסחא, היום בו נכנס ישו לירושלים, חוגגים הנוצרים בתהלוכות תוך נשיאת כפות תמרים ולפיכך מכונה Palm Sunday ('יום ראשון של כפות התמרים'). תיאורו של צליין השב מארץ הקודש ועמו כף התמרים שנשא באותה תהלוכה נקרא בשעתו 'Palmer'.

לאלה התמהים בוודאי על כפל המשמעות של date בלשון האנגלית 'תאריך' וגם 'פרי התמר' - ואינם יודעים פגישה עם נערה, שאף-היא מכונה date נקראת כך בשל מועדו הקבוע מראש או בשל טעמו המתוק, נספק את התשובה: 'תאריך' ו'ראיון' שניהם מלשון datum ('נתון, קבוע מראש' בלטינית) - בעוד date התמר אינו אלא קיצורו של dactulus הנזכר.

ונסיים בדבריו של האלכימאי, כפי שכותב פאולו קואלו: "אולי אלוהים לא ברא את המדבר, אלא כדי שהאדם יתענג למראה עצי התמר."