ארישטידש דה סוזה מנדש

הדרך אל בורדו

'בְּלִיצְקְרִיג' (מלחמת בזק) היא תורת לחימה איומה ודורסנית שפיתחו הגרמנים ומבוססת על תנועה מהירה וניצול כוח האש הגדול של טנקים ומטוסים ששבר את קווי האויב והביא להכרעה מהירה. בפעילות כזו היו חלק מהחיילים הגרמנים תחת השפעת סמים כדי שיוכלו לעמוד בלחץ העצום. הפעם הראשונה בה פעלו הגרמנים בשיטה זו היתה בספטמבר 1939, אז ריסקו הגרמנים את הצבא הפולני תוך 28 ימים בלבד. חלק מהשיטה היה הפצצות האוכלוסייה האזרחית שבעורף על מנת ליצור דמורליזציה בקרב הכוחות הלוחמים. רעש המטוסים הגרמנים נתפרסם בכינוי 'רעשן המוות של העם הגרמני ברחבי העולם'.

הצרפתים האמינו כי הם מוגנים באמצעות 'קו מאז'ינו' שהיה קו ביצורים שצרפת בנתה לאורך גבולותיה עם גרמניה כדי לעצור בזמן הצורך את הטנקים הגרמנים. ב-10 מאי החלו הגרמנים בבְּלִיצְקְרִיג השני ודהרו לתוך בלגיה, תוך עקיפת קו מאז'ינו. כעבור חמישה ימים הבין ראש הממשלה הצרפתי פול ריינו כי הצבא הצרפתי נחל תבוסה.

הצבא הצרפתי נסוג דרומה בהלה וכאוס שלטו ברחבי צרפת. פליטים רבים שנמלטו לכיוון דרום מערב היו תקועים בכבישים הבוציים. מאות אלפי צרפתים הצטרפו לטורים הארוכים של הבלגים, ההולנדים, הפולנים והיהודים, המוני אדם שמטרתם אחת - להתרחק מהגרמנים.

שיירות הפליטים שמילאו את כבישי צרפת לאורך מאות קילומטרים כונו על ידי הסופרים הצרפתים 'אנשי האסון'. לאחר שאזל הדלק ברכביהם המשיכו הפליטים ברגל כשהם רעבים ומותשים. כולם היו בדרכם אל העיר בורדו ומשם לספרד הניטרלית ופורטוגל. הפליטים בכבישי צרפת היו כמו ברווזים במטווח. הטייסים הגרמנים טסו בגובה צמרות העצים והמטירו אש על פליטים שנסו על נפשם לכל עבר. כשחזר השקט נתגלו בצדי הכבישים הגופות ומי שהצליח לשרוד המשיך בדרכו. ארבעה ימים אחרי המתקפה נכתב בעיתון היומי של בורדו 'La Petite Gironde' על הגעתם ההמונית הקרובה של הפליטים. אט אט התמלאה העיר באלפי פליטים שישנו ברחובות ובפארקים. היהודים התקהלו סביב בית הכנסת בעיר.

במכתבו למוזיאון 'יד ושם' תיאר חיים קרוגר את מה שהתחולל שם: "לפנות ערב הגיעה מכונית גדולה עם נהג, ופתאום נעצרה על ידינו והדיפלומט הנ"ל יצא ודיבר איתי. הוא הזמין אותי לבוא לביתו ביחד עם זוגתי הרבנית וחמשת ילדינו, שהיא אז בגיל של הבכורה 10 והצעירה בת 2 שנים. כשבאנו לביתו הוא אמר לי שהוא הקונסול הכללי של פורטוגל בצרפת ושיש לו 13 ילדים. הוא הציע לנו להשתמש בכל הנוחיות של דירתו... הודיתי לו בעד אדיבותו. בבוקר חזרנו לאחינו המתגוללים בחוצות, ואח"כ שבתי לדבר עמו ולהסביר לו שיש לנו רק הצלה אחת - וזה אם ייתן לנו ויזות לפורטוגל... מר מענדעס (מנדש) אמר לי שלי ולמשפחתי ייתן ויזות, אולם בנוגע ליתר הפליטים הוא צריך לשאול במיניסטריום שלו בליסבון."

הקונסול הפורטוגלי בבורדו

ארישטידש דה סוזה מנדש ואחיו התאום סזאר נולדו ביולי 1885 בצפון פורטוגל לבית קתולי, אריסטוקרטי ואמיד. אביהם חוסה היה שופט בית משפט גבוה וכך למדו לכבד את החוק. בשנת 1907 סיימו שניהם את לימודי המשפטים באוניברסיטת קוימברה העתיקה. לימים מונה סזאר לשר החוץ בממשלתו של הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזר וארישטידש בנה קריירה דיפלומטית.

לפני שנכנס לשירות החוץ בשנת 1910 התחתן ארישטידש עם אהבת נעוריו, בת דודתו היפה אנג'לינה, או 'ג'יגי' כפי שכינה אותה ובמהלך השנים נולדו להם 14 ילדים. היא היתה אישה צנועה ובעלת לב ענק ואומץ בלתי רגיל. היא הצטרפה לכל המשימות של בעלה, הנעימות והמפרכות כאחד. יחד הם עבדו בגיאנה הבריטית, ספרד, קליפורניה ועוד. זמן האיכות המשפחתי היה אחד הדברים החשובים ביותר לארישטידש ולכן הקפיד מדי יום לאכול את ארוחת הערב עם המשפחה, ומדי יום ראשון הלכה המשפחה אל הכנסייה שהיתה סמוך לביתם.

שנת 1929, הייתה שנה טובה עבור שבט ארישטידש. הדיפלומט הועלה לדרגת קונסול כללי והוצב בעיר הנמל הבלגית השוקקת אנטוורפן. הם התגוררו בלובן הסמוכה ושם נולדו שני הילדים הצעירים שלהם בעוד ילדיהם הגדולים כבר למדו באוניברסיטה. אנטוורפן הייתה המשימה המתגמלת ביותר בקריירה של ארישטידש. הוא הפך לאחד הדיפלומטים החשובים בעיר, ובסלון ביתו אירח בקביעות את ראש העיר ואורחים מכובדים אחרים כמו המחזאי מוריס מטרלינק ואפילו אלברט איינשטיין. את החופשות בילו בפורטוגל באחוזה המשפחתית המשופצת שהיתה ברשות המשפחה שנים רבות. שנת 1934 היתה קשה עבורם. כשהתכנסה המשפחה באחד מהערבים לחגוג את סיום לימודיו באוניברסיטה של הבן השני מנואל, הוא התעלף ומת. חודשיים אחר כך, בעודה מנסה להתאושש מן הטרגדיה הראשונה, איבדה המשפחה את צעיר בניה. מותו שינה את חיי המשפחה לנצח. המשפחה ביקשה לעזוב את המקום שהפך לגביהם זיכרון של אובדן קשה, ולעבור למזרח הרחוק. בקשתו של ארישטידש סורבה והוא הועבר לבורדו שבצרפת. באוגוסט 1938 עברה המשפחה לעיר הנמל הצרפתית וקבעה את מקום מגוריה ברח' המלך לואי ה-18. הבית היה גדול ושפע חדרי מגורים לצד זה משרדים. לאיטם חזרו החיים למסלולם. הילדים נקלטו בבתי הספר המקומיים ורכשו חברים חדשים. הם אהבו את מזג האוויר הנעים שטוף השמש ואת הטיולים המשפחתיים באזורים הכפריים של צרפת.

חוזר מספר 14

ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. ארישטידש שלח את ילדיו לפורטוגל, רחוק מהקרבות ונשאר בצרפת עם אשתו אנג'לינה ושני ילדיו הגדולים אשר העדיפו להישאר יחד עם הוריהם. רגישותו של ארישטידש לאנשים שחייהם בסכנה והיכולת שלו לסייע להם על חשבון הפרת הוראות ברורות ניכרה עוד בטרם הגיע זרם הפליטים לבורדו. החיכוכים שלו עם משרד החוץ בליסבון החלו בשתי ויזות שהנפיק. הראשונה ניתנה בנובמבר 1939 לפליט היהודי ארנולד ויזניצר ורעייתו, והשנייה ניתנה במרץ 1940, לד"ר אדוארדו ניירה לפורטה שהיה רופא רפובליקני מספרד. לבני הזוג ויזניצר ולד"ר לפורטה נשקפה סכנת כליאה במחנות הריכוז בצרפת. בעקבות מתן האשרות הללו ננזף ארישטידש באמצעות מברק מליסבון: "כל הפרה או עבירה נוספת בתחום זה תיחשב להפרת משמעת ותשמש עילה להליך משמעתי שבו יובא בחשבון כי מעשיו (של הקונסול), המחייבים הזהרות וגינויים, חוזרים ונשנים". כשהחלה נהירת הפליטים ההמונית באביב 1940 כבר קיבל מכתב אזהרה והיה על הכוונת של הממשל בליסבון.

באותם ימים נשלטה פורטוגל על ידי הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, שבנטיותיו היה פאשיסט אך מתון יותר מהמשטר בגרמניה, באיטליה ואף בספרד. הוא הכריז על ניטרליות וכך שמר על שלטונו לאורך ימים אך מצד שני הוא לא רצה להרגיז את גרמניה וגם לא את ספרד. בנובמבר 1939 פרסם משרד החוץ בליסבון את 'חוזר מספר 14' לכל השגרירויות והקונסוליות של פורטוגל בעולם, שקבע תקנות חדשות להגבלת מתן אישורי כניסה לקבוצות מסוימות של אנשים שיידרשו אישור מיוחד של המשרד. הקטגוריות כללו 'יהודים שגורשו ממדינות אזרחותם או ממדינות מהן הם יוצאים', 'חסרי אזרחות' וכן 'כל אלה שאינם יכולים לחזור בבטחה למדינות מהן הם באים'.

שלושה ימים של הצלה

ב-16 ביוני 1940 ארישטידש לא הצליח להירדם. מתחת לחלונו בבניין הקונסוליה התגודדו אלפי פליטים. הוא אירח בביתו את הרב חיים קרוגר שבקשתו לאשרה נדחתה. ארישטידש הבטיח לרב כי ישיג לו ולמשפחתו את הוויזה אך הרב סירב ואמר "זה לא רק אני שזקוק לעזרה, אלא כל חבריי היהודים שחייהם נתונים בסכנה", דברי הרב לא נתנו לו מנוח, הם ישבו על החינוך הקתולי ואהבת אדם. למחרת היום החליט ארישטידש להעניק אשרה לכל מי שביקש, וללא תשלום. לאנשי הצוות שלו הסביר: "ממשלתי דחתה את כל הבקשות לוויזות, אבל איני יכול להניח לכל האנשים האלה למות. החוקה שלנו אומרת כי דתו או לאומיותו של אדם לא יכולה לשמש עילה נגדו. החלטתי לפעול לפי עיקרון זה. אני עומד לאשר ויזה לכל מי שיבקש אותה, וגם אם יפטרו אותי בשל כך, איני יכול אלא לנהוג כנוצרי ולפעול לפי צו מצפוני". יחד עם הדיפלומט הספרדי אדוארדו פרופר דה קאייחון ובעזרת הרב קרוגר, אשתו של ארישטידש ושני בניו שהתגייסו גם הם למשימה, החתימו במשך שלושה ימים רצופים אלפי דרכונים של פליטים באשרות כניסה ולחסרי הדרכונים הונפקו פיסות נייר עם האשרה המיוחלת. כ-30 אלף פליטים קיבלו אשרות שהצילו את חייהם, מתוכם כ-10,000 יהודים, מה שהעמיד את ארישטידש כמי שהציל את המספר הגדול ביותר של יהודים אחרי ראול ולנברג השוודי. בין האלפים שחבים לו את חייו היו בני משפחת המלוכה מבית הבסבורג, בראשם אוטו פון הבסבורג, יורש העצר של הכתר האוסטרו-הונגרי, הפסנתרן נורברט ג'ינגולד, הסופר הצרפתי שארל אולמון, הסופר הפולני-יהודי יוליאן טובים, האמן הסוריאליסטי סלבדור דאלי, בני משפחת רוטשילד ורוב ממשלת בלגיה הגולה העתידית.

הנפקת האשרות לא הסתיימה בבורדו. כשהופצצה בורדו ב-19 ביוני עבר ארישטידש עם פליטים רבים לעיר באיון הקרובה לגבול ספרד כשהוא משאיר מאחור את רעייתו ושני בניו. כשהגיע לבאיון המשיך להנפיק אשרות ושלושה ימים לאחר מכן נשלחו אליו מברקים מסלזאר המורים לו להפסיק בפעולתו, אך הוא כבר היה בדרכו לעיר אנדה שגבול פורטוגל. שגריר פורטוגל בספרד ניסה לעצור אותו מלהמשיך ובדיווח לליסבון ציין כי ארישטידש נוהג 'כאדם מופרע' והוא נשאר עם הפליטים ברחוב כדי לעזור להם. עם הידוק הפיקוח בגבול ניצל ארישטידש את היכרותו עם הנהלים והוביל שיירה של פליטים אל מעבר קטן, שאותו נהג לחצות כדי להימנע מפקקים בדרך חזרה לליסבון. וכך כתב הרב חיים קרוגר: "כשבאנו לגבול ספרד כבר היה צו המינסטריום בפורטוגל שכל הוויזות שנתן הקונסול הנ"ל אין להם שום ערך. זה היה בערב שבת. ביקשנו משומרי הגבול להרשות לנו לעבור את הגבול בתור טרנזיט דרך ספרד. בעוד שאנו עומדים ומתחננים לשומרי הגבול הופיע הקונסול הנ"ל ואמר לנו לחכות קצת כי הוא רוצה לדבר עם שומרי הגבול. וכעבור שעה או שעתיים הוא בעצמו פתח לנו את הגדר ולכל מי שהיה ויזות ממנו נתנו לעבור את הגבול. משם עלינו על רכבת ההולכת ישר לליסבון..."

בעקבות פעילותו הקדחתנית של ארישטידש הפכה פורטוגל לאחת המדינות שפתחה את שעריה למספר הפליטים הגדול ביותר באירופה. התקשורת והעולם כולו שיבחו את סלזאר שליט פורטוגל על הכוונות הטובות שלו...

מן העונש אל ההנצחה

סלזאר לא סלח לארישטידש והעונש לא איחר לבוא. הוא זומן בדחיפות לפורטוגל, הועמד למשפט בדלתיים סגורות. בתצהיר שהגיש לשופטיו כתב: "זו אכן הייתה המטרה שלי להציל את כל אותם אנשים, שצרתם הייתה מעבר לתיאור ציווי מצפוני... לא חדלו להנחות אותי במילוי תפקידי, תוך ידיעה מושלמת של אחריותי." אך זה לא סייע לו.

בגיל 55 הוכרז ארישטידש כבלתי כשיר מקצועית ופוטר משירות החוץ הפורטוגזי. הפנסיה שלו נשללה ממנו וכך גם רישיון עריכת הדין שלו. הוא נותר בלא כלום. בעשור האחרון לחייו חי כעני מרוד. ניסיונותיו לערער או לזכות בשימוע עלו בתוהו. התערבותו של אחיו התאום, שר החוץ לשעבר, עלתה לאח בהשעיית משרתו לחמש שנים. כשהביע הרב קרוגר באוזניו את צערו על הסבל שנגרם לו בעקבות מעשיו, ענה לו: "אם מיליוני יהודים יכולים לסבול בגלל קתולי אחד (היטלר), קתולי אחד יכול לסבול בגלל מיליוני יהודים."

מספר שבועות לפני תום המלחמה לקה ארישטידש בשבץ ונותר משותק חלקית. בשנת 1948 נפטרה אנג'לינה רעייתו משטף דם במוח. בשנים האחרונות לחייו נאלצו ארישטידש וילדיו לאכול בבתי תמחוי של 'האגודה העברית לסעד למהגרים' (HIAS) בליסבון. ב-3 באפריל 1954 נפטר ארישטידש דה סוזה מנדש בבית חולים קתולי בליסבון. מותו הוזכר רק בעיתון אחד שיצא לאור בקונגו הבלגית. ילדיו עברו להתגורר בבלגיה, באפריקה, בקנדה ובארצות הברית. מרבית הפליטים שהציל, יהודים ושאינם יהודים, שהו בפורטוגל תקופה קצרה והמשיכו לארצות הברית ולאמריקה הלטינית.

ג'ראלד, נכדם של ארישטידש ואנג'לינה סיפר: "אף אחד במשפחה המורחבת – הגדולה מאד – מעולם לא הביע צער על הבחירה של סבא... אבא שלי אומר שההורים שלו קיבלו יחד את ההחלטה להתעלם מההוראות הרשמיות, ומעולם לא היה להם ולו רגע של חרטה, למרות כל הסבל שעברו. באשר לבנים ולנכדים אנחנו תמיד היינו גאים מאד במה שהוא עשה. ידענו שהוא הציל חיים של אנשים רבים מאד."

בשנת 1966, 12 שנים אחרי מותו, העניק 'יד ושם' לארישטידש את התואר 'חסיד אומות העולם' בזכות פעולתו להצלת עשרות אלפי יהודים.

ב-1987, בנו התשיעי, ג'ון פול אברנשש, שהתגורר בקליפורניה, הקים את הוועד הבינלאומי להנצחתו של ארישטידש דה סוזה מנדש. באותה שנה העניק נשיא פורטוגל מריו סוארש לארישטידש את אות 'מסדר החירות' והתנצל פומבית בפני המשפחה על העוול שנגרם לו על ידי ממשלת סלזאר.

חלק מהפליטים שהציל הופיעו בפני הפרלמנט הפורטוגלי ושנה לאחר מכן החליט הפרלמנט פה אחד על החזרתו הרשמית לרשומות הסגל הדיפלומטי של פורטוגל. באותה שנה הוענקה לו גם אזרחות כבוד של מדינת ישראל. ב-1994 חנך נשיא פורטוגל פסל בדמותו, שהוצב בבורדו.

סיפורו של ארישטידש התפרסם והוא זכה לעיטור 'הצלב הגדול' של מסדר כריסטוס, שניתן מטעם הצלב האדום בפורטוגל. בשנת 1952 כתב בנו, סבסטיאן מיגל דוארטה דה סוזה ארישטידש, ספר ראשון על פועלו. ב-2004 יצא לאור בהוצאת יד ושם ספר הקומיקס של ג'וזה רוי: 'ארישטידש דה סוזה מנדש – גיבור בתקופת השואה'. ב-2011 הופק סביב סיפורו סרט דרמה (דובר פורטוגזית) 'הקונסול של בורדו' (O Cônsul de Bordéus). בשנת 2014 חברת התעופה הלאומית הפורטוגלית TAP קראה למטוס על שם מנדש. ב-2017 נפתח בווילאר פורמוסו, עיירת גבול בין פורטוגל לספרד, מוזיאון המתעד את פעילות ההצלה של ארישטידש. ב-2020 חנך הפרלמנט אנדרטה על שמו בליסבון. בתל אביב קיים על שמו רחוב. בפתח תקווה קיים על שמו גן ציבורי ובירושלים נקראה כיכר על שמו.