ברוריה קופמן

שנת הפלאות של איינשטיין

שנת 1905 הייתה שנה מרגשת באופן יוצא דופן עבור קהילת הפיזיקאים, עד כדי כך שהם העניקו לה את התואר המכובד 'שנת הפלאות' (Annus Mirabilis). באותה תקופה, אלברט איינשטיין, שבסך הכל היה בן 26, עבד כפקיד זוטר במשרד הפטנטים בשוויץ. למרות מעמדו הצנוע, הוא פרסם באותה שנה ארבעה מאמרים מדעיים ששינו לחלוטין את פני הפיזיקה המודרנית. אחד המאמרים המכוננים ביותר עסק ב'תורת היחסות הפרטית' וראה אור ביוני 1905.

עד לאותו רגע, העולם נתפס כמקום די משעמם מבחינה פיזיקלית: הזמן נע בקצב קבוע ובציר אחד בלבד, וכוח המשיכה הצטייר כמעין מגנט שטוח וגדול המושך אליו גופים. והנה, איינשטיין הופיע והוכיח שכל זה פשוט לא נכון. הוא גילה כי ככל שאתה נע מהר יותר, הזמן האישי שלך עובר לאט יותר ביחס למישהו שעומד במקומו. בנוסף, הוא קבע שישנו גבול מוחלט בטבע שאף אחד אינו יכול לעבור - מהירות האור. באותה נשימה, הוא הניח את התשתית למשוואה המפורסמת ביותר בעולם: E=mc² המשוואה הזו מלמדת אותנו שאנרגיה וחומר הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע. אפילו בכמות זעירה של חומר חבויה כמות עצומה ובלתי נתפסת של אנרגיה.

תורת היחסות הכללית

עשר שנים מאוחר יותר, איינשטיין הרחיב את התיאוריה שלו כך שתכלול גם את כוח המשיכה (הגרביטציה). בנובמבר 1915 הוא הציג את המשוואות הסופיות של 'תורת היחסות הכללית' בפני האקדמיה הפרוסית למדעים. בהתייחסותו החדשנית למרחב ולזמן הוא חשף שכוח המשיכה אינו מגנט אלא שהיקום פועל בדומה לבד גומי מתוח.

הוא הסביר זאת באמצעות דימוי פשוט: אם תניחו כדור כבד (כמו השמש) על הבד, הוא ייצור בו שקע. אם תגלגלו כדור קטן יותר (כמו כדור הארץ) בסמוך אליו, הוא "ייפול" לתוך השקע שנוצר ויתחיל להסתובב סביב הכדור הכבד. התיאור הזה מראה שכוח המשיכה אינו "משיכה" מסתורית ובלתי נראית, אלא פשוט תוצאה של העובדה שגופים כבדים מעקמים פיזית את המרחב שסביבם.

אם הצלחתם לשרוד את ההסברים המדעיים עד כאן, סביר להניח שאתם תוהים איך זה משפיע על חיינו. תופתעו לגלות שתורת היחסות לא רק שינתה את מה שפיזיקאים משרבטים על הלוח, אלא שינתה פיזית את העולם שבו אנו חיים, מהטכנולוגיה שנמצאת אצלנו בכיס ועד להבנה העמוקה של מאיפה באנו ולאן היקום הולך.

הדוגמה הבולטת ביותר שאנו נתקלים בה מדי יום היא יכולת הניווט שלנו (GPS). הלוויינים בחלל נעים במהירות גבוהה מאוד ונמצאים באזור שבו כוח המשיכה חלש יותר מזה שעל כדור הארץ. לפי החישובים של איינשטיין, השעונים של הלוויינים הללו נעים מהר יותר ב-38 מיקרו-שניות בכל יום לעומת השעונים שעל הקרקע. אולי זה נשמע מעט אבל ללא התיקון המתמטי המדויק המבוסס על תורת איינשטיין, ה-GPS שלכם היה טועה בלא פחות מ-10 קילומטרים בכל יום ויום!

הדוגמה הבאה היא אולי הדרמטית (והשנויה במחלוקת) ביותר: הנוסחה שגילתה כי בתוך כמות קטנה של חומר חבויה אנרגיה אדירה. היכולת שלנו לייצר חשמל בכורים גרעיניים מבוססת ישירות על המרת מסה לאנרגיה. במקביל, גם פיתוח פצצת האטום היה יישום ישיר וטרגי מבחינתו של איינשטיין של אותה תובנה עמוקה.

בנוסף, תורת היחסות הכללית העניקה לנו את הכלים להבין את המאקרו של היקום: המפץ הגדול - התחזית שהיקום מתפשט (מה שמוביל למסקנה שהייתה לו נקודת התחלה) נובעת ישירות מהמשוואות שלו. החורים שחורים - איינשטיין חזה את קיומם של גופים כה דחוסים עד שהם מעקמים את המרחב בצורה אינסופית – מושג שהפך ממדע בדיוני למציאות מוכחת. גלי כבידה - רק לאחרונה הצלחנו למדוד 'גלים' במארג המרחב-זמן, מה שפתח דרך חדשה לחלוטין לחקור את היקום.

כל אלו הפכו את איינשטיין לאייקון תרבותי של המדען האיש שבעזרת כוח המחשבה בלבד הצליח לשנות את חוקי המשחק של היקום, והפך למילה נרדפת לגאוניות יוצאת דופן.

החלום לאחד את הכוחות

לאחר ההישגים הללו, החל איינשטיין לעבוד על אחד מ'הגביעים הקדושים' של המדע. זה נשמע מדע בדיוני, אך הוא למעשה השאיפה הגדולה ביותר של הפיזיקה המודרנית- תורת השדה המאוחדת.

דמיינו שאתם נכנסים למטבח ענקי ורואים המון מכשירים חשמליים: המיקסר עובד בשיטה אחת, התנור פועל לפי היגיון אחר והמקרר בכלל מדבר בשפה שלישית. זה קצת מעצבן, נכון? הייתם רוצים שיהיה לכם שלט רציונלי אחד שמסביר איך הכל עובד יחד בסנכרון. זה בדיוק מה שאיינשטיין ניסה לעשות עם היקום שלנו.

בטבע קיימים ארבעה כוחות יסודיים שדרכם הכל קורה: כוח הכבידה: מה שמחזיק אותנו על הקרקע ואת כדור הארץ במסלולו. הכוח האלקטרומגנטי: האחראי על חשמל, מגנטים, אור וגם על העובדה שהטלפון שלכם עובד. הכוח הגרעיני החזק: ה"דבק" שמונע מהאטומים להתפרק. והכוח הגרעיני החלש: האחראי על תופעות של רדיואקטיביות.

כדי להסביר את הכוחות הללו, יש לנו כיום שתי מערכות חוקים שונות לגמרי: עבור הדברים הגדולים (כמו כוכבים וגלקסיות) יש לנו את תורת היחסות של איינשטיין. עבור הדברים הקטנים (כמו אטומים וחלקיקים) יש לנו את מכניקת הקוואנטים. הבעיה היא שהן פשוט לא מסתדרות זו עם זו. כשמנסים לשלב ביניהן מתמטית מתקבלות תוצאות חסרות היגיון. תורת השדה המאוחדת היא התיאוריה (שעדיין מחפשים אחריה!) שתצליח לאחד את כל הכוחות הללו תחת קורת גג אחת ולהוכיח שכל הכוחות שנראים לנו שונים הם בעצם פנים שונות של כוח אחד, יחיד ומאוחד.

איינשטיין הקדיש את 30 השנים האחרונות לחייו בניסיון למצוא את הנוסחה הזו אך לא הצליח. גם כיום, פיזיקאים העוסקים בתורת המיתרים או בכבידה קוונטית עדיין מנסים לפתור את הפאזל הזה.

לצדו עמדה אחת הנשים המרשימות ביותר והיא גיבורת הסיפור שלנו ברוריה קופמן. תרומתה הייתה קריטית בפיתוח משוואות השדה הלא-סימטרי ובכתיבת הנספחים המתמטיים המורכבים. לו איינשטיין וקופמן היו מצליחים במשימתם, השפעתה הייתה מתבטאת באיחוד כוחות הכבידה והאלקטרומגנטיות תחת מבנה גיאומטרי אחד.

ושוב עולה השאלה: איך זה משפיע עלינו? אם נמצא אי פעם את התיאוריה הזו, נוכל להבין לעומק איך היקום התחיל (המפץ הגדול), מה באמת קורה בתוך חורים שחורים, ואולי אפילו נלמד איך לשלוט בכבידה או לנוע במרחב בדרכים שכרגע נראות בלתי אפשריות. דמיינו נסיעה למאדים בדקות בודדות או הגעה לאילת בשברירי שניות. כן, זה נשמע דמיוני לחלוטין כרגע – אבל בדיוק כך נראה העולם לפני התגליות המהפכניות של איינשטיין.

ברוריה קופמן בפרינסטון

בשנת 1947 הגיעה ברוריה קופמן למכון למחקר מתקדם בפרינסטון (IAS). בתחילה שימשה כעוזרתו של ג'ון פון נוימן, אך תוך זמן קצר החלה לעבוד בצמוד לאלברט איינשטיין - שיתוף פעולה פורה שנמשך עד יום מותו ב-1955. תפקידה לצידו לא היה טכני בלבד, היא הייתה שותפה אינטלקטואלית של ממש שסיפקה את המעטפת המתמטית המורכבת למחשבתו.

באחת הפעמים התחבט איינשטיין במשך שבועות ארוכים בנוסחה סבוכה שלא הניבה את התוצאה המצופה. קופמן עברה על החישובים ותוך זמן קצר גילתה כי איינשטיין שכח 'פקטור של 2', טעות אלגברית פשוטה שעיכבה את המחקר כולו. כאשר פנתה בחשש לאחד מעוזריו הקודמים הוא הרגיע אותה והסביר שאיינשטיין אכן נטה לטעויות חישוביות מסוג זה. תגלית זו ביססה את מעמדה כמי שיכולה לאתגר ואף לתקן את גדול הפיזיקאים של המאה.

קופמן הייתה שותפה לכתיבתם של שני מאמרים מדעיים יחד עם איינשטיין, הישג נדיר ויוצא דופן, ואף תרמה נספח מתמטי מפורט למהדורות הרביעית והחמישית של ספרו הקלאסי 'משמעות היחסות'. עבודתה זו ניצבה בחזית המחקר הפיזיקלי של אותה תקופה והיוותה נדבך משמעותי בפיתוחו.

משפחה, לימודים ופריצת דרך

ברוריה קופמן נולדה וגדלה בסביבה שהייתה ספוגה כולה בלמדנות עמוקה, תרבות עשירה וציונות שורשית. היא נולדה בניו יורק ב-21 באוגוסט 1918, למשפחה יהודית שהיגרה מאוקראינה. הוריה היו יהודה קופמן (אבן שמואל) ושרה פרומה לבית קרוגר. אביה, יליד באלטה, היה איש אשכולות שלמד בישיבות ובאוניברסיטאות באירופה, שם צבר ידע רחב ומרשים בפילוסופיה ובבלשנות. לאחר שהיגר לקנדה ב-1913, הוא פיתח את המילון העברי-אנגלי המפורסם שלו ('מילון קופמן') וערך עיתונים עבריים.

בשנת 1926 עלתה המשפחה לארץ ישראל בעקבות הזמנתו של חברו הקרוב של האב, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שביקש ממנו לערוך מילון. יהודה, שהיה משכיל רב-תחומי ובוגר לימודי משפטים, בלשנות, היסטוריה ופילוסופיה, הפך לימים לעורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית. שנה לאחר העלייה נולד אחיה של ברוריה, שמואל, ויהודה אימץ רשמית את השם אבן שמואל. לכבוד הולדתו של שמוליק, כתב לו ביאליק שיר הקדשה: "אֲנִי נוֹתֵן מַתָּנָה זוֹ / לַיֶּלֶד שְׁמוּאֵל אָשֵׁר / לְמַעַן יִהְיֶה יְהוּדִי / תָּמִים וְכָשֵׁר". בארץ נודע יהודה בעיקר בזכות תרגומו המופתי ל'ספר הכוזרי' ופירושו המונומנטלי ל'מורה נבוכים' של הרמב"ם.

השילוב הייחודי בין חשיבה לוגית קפדנית, כזו שאפיינה את הרמב"ם, לבין תשוקה יוקדת לשפה ולמדע, עבר בירושה מהאב לבתו. יהודה, ששימש גם כמנהל מחלקת התרבות של הוועד הלאומי, היה מקורב לדמויות מפתח כמו ברל כצנלסון וביאליק. היה זה ביאליק שחלק עם הבת הבכורה רגעים משפחתיים וחיוך ואף חרז עבורה בחביבות את המשפט: "ברוריה, ברוריה שערורייה."

ברוריה למדה ב'בית חינוך לילדי עובדים' בתל אביב והמשיכה לגימנסיה הרצליה. כבר בילדותה הפגינה כישרון יוצא דופן, לא רק במדעים, אלא גם בנגינה בפסנתר. המוזיקה ליוותה אותה כחלק בלתי נפרד מחייה, והיא אף למדה קומפוזיציה אצל המלחין סטפן וולפה. כשעברה המשפחה לירושלים, הקדיש לה ביאליק שיר נוסף לכבוד בת המצווה שלה, בו תיאר אותה כ"כלילת תום וטוהר, אין קץ לחסד עלומיה".

מכתבים שכתב לה אחיה שמוליק באותן שנים מהווים תיעוד מרתק של רוח התקופה. במאורעות 1936-1939 כתב לה בהתרגשות: "יום פלא לא נהרג גם יהודי אחד!" בשנת 1938 סיימה ברוריה את תוארה הראשון במתמטיקה באוניברסיטה העברית בימיה הראשונים בהר הצופים.

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1941, חזרה ברוריה קופמן לניו יורק כדי להמשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קולומביה. בסוף אותה שנה נישאה לבלשן זליג הריס, חוקר בעל שם עולמי מאוניברסיטת פנסילבניה ומורו של נעם חומסקי (שלימים התכחש לרבו). בני הזוג היו שותפים לאידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית עמוקה. הריס היה דמות מפתח בתנועת 'אבוקה' שדגלה בחזון של דו-קיום יהודי-ערבי ושוויון חברתי. יחד הם שילבו כוחות בפרויקטים של בלשנות מתמטית, ניסיון חלוצי ליישם נוסחאות מתמטיות על מבנה השפה, עבודה המהווה כיום את התשתית לעולם הבינה המלאכותית ועיבוד השפה הטבעית (NLP).

שנה לאחר נישואיה נפטרה אמה פרומה. ברוריה הייתה אז בת 24 ושמוליק בן 15 בלבד. שנתיים לאחר מכן התגייס שמוליק לשורות הפלמ"ח.

בשנת 1948 קיבלה ברוריה את תואר הדוקטור מאוניברסיטת קולומביה, הישג נדיר ויוצא דופן לאישה באותה תקופה, בוודאי בתחום תובעני כמתמטיקה גבוהה. באותה שנה, לצד דמויות כמו אלברט איינשטיין, בעלה זליג הריס וחנה ארנדט, חתמה על מכתב מחאה חריף לניו יורק טיימס נגד ביקורו של מנחם בגין בארה"ב, תוך שהם מגדירים את תנועת החירות כפשיסטית.

הישגה המדעי הגדול ביותר, שבוצע בשיתוף פעולה עם חתן פרס נובל לארס אונסאנגר בשנת 1949, עסק בפיזיקה סטטיסטית וב'מודל איזינג' (Ising Model). כדי להבין את מורכבות המחקר ניתן לדמיין קהל באצטדיון שבו כל צופה (המייצג אטום) יכול לבחור בין הנפת שלט 'כן' לבין שלט 'לא'. מודל איזינג חוקר כיצד נוצר סדר בתוך הקהל ומתי כולם מחליטים פתאום להניף את אותו שלט בו-זמנית. במונחים פיזיקליים, המודל מתאר מגנטיות: כל אטום במתכת מתנהג כאלמנט מגנטי זעיר (ספין). בעוד שבטמפרטורה גבוהה המצפנים הללו מצביעים לכל עבר באי-סדר מוחלט, מתחת לטמפרטורה מסוימת הם 'מתיישרים' יחד והמתכת הופכת למגנט. לארס אונסאנגר אמנם פתר את הבעיה עבור רשת דו-ממדית ב-1944, אך הפתרון שלו היה כה סבוך מתמטית עד שפיזיקאים רבים באותה עת לא הצליחו ליישמו בפועל, עד שהגיעה תרומתה של ברוריה קופמן.

בשנת 1949 הציגה ברוריה קופמן פתרון חדש ומהפכני למודל איזינג, שהתבסס על כלי מתמטי מורכב המכונה 'אנליזה ספינורית'.(Spinor Analysis) הספינור הוא אובייקט מתמטי ייחודי הניחן בהתנהגות יוצאת דופן: בעוד שעצמים רגילים חוזרים למצבם המקורי לאחר סיבוב של 360 מעלות הספינור הופך לשלילי של עצמו לאחר סיבוב כזה. כדי להחזירו למצבו הראשוני יש להשלים סיבוב כפול של 720 מעלות. קופמן השכילה להשתמש בתכונה מתמטית חמקמקה זו כדי לפשט בצורה דרמטית את חישוביו הסבוכים של אונסאנגר. פריצת הדרך שלה הפכה את המודל לנגיש ושימושי עבור הקהילה המדעית כולה, ועד היום נחשב פתרונה לאחד ההישגים האלגנטיים והמרשימים ביותר בתחום הפיזיקה התיאורטית.

שכול, קיבוץ והמשך החיים

לצד הנסיקה המקצועית, חוותה ברוריה את אחת התחנות הכואבות ביותר בחייה ובחיי משפחתה כשאחיה הצעיר והאהוב, שמוליק נפל.

הטרגדיה התחברה באופן מצמרר לדמויות מפתח בהיסטוריה הישראלית. בבוקר ה-3 באוגוסט 1948 ישבו האחיות רות וראומה בסלון בית הוריהן ברחביה (רות, אשתו של משה דיין, וראומה, לימים אשתו של עזר ויצמן). רות, שעמדה ליד הכיור במטבח, הבחינה דרך החלון במטוס 'פרימוס' ממריא לאט ממנחת המטוסים המאולתר בעמק המצלבה. לפתע, נשמע טרטור מנוע קטוע, המטוס דמם בטרם צבר גובה וצנח כאבן אל הקרקע. רות וראומה מיהרו למקום במכוניתו הפרטית של משה דיין, מצוידות בסדינים וחומרי חיטוי. כשהגיעו לשברים, נגלה לעיניהן מראה נורא שלא שכחו לעולם: שתי גופות שלמות ששכבו דוממות לצד המטוס המרוסק. אחת מהן הייתה של זהרה לביטוב, הלוחמת והטייסת המיתולוגית.

זהרה הייתה ידועה בציבור כ'זהרה של שמוליק' (אחיה של ברוריה). סיפור אהבתם היה לשם דבר עוד בימי שירותם בפלמ"ח, אז חתמו השניים על 'כתב התחייבות' מרגש להתחתן מיד עם שחרורם מהשירות הפעיל. זהרה הייתה אישה יוצאת דופן – שנונה, יפה, דעתנית ובעלת כושר מנהיגות נדיר. היא הכירה את שמוליק בעין חרוד, שם שירת כמפקד. שמוליק עצמו היה בחור מחונן בעל כישרון כתיבה יוצא דופן, שגדל בין ענקי תרבות כביאליק, בן-צבי וברל כצנלסון. במכתביו לזהרה ביטא את עומק רגשותיו: "הופעתך באופק חיי המסה את המסכה הנוראה... הגם את חשה בכאב 'חוט הלב' שלנו?"

אהבתם ניצתה בלהבה גדולה בעקבות 'ליל הגשרים' ביולי 1946, במהלכו נפצעה זהרה בעינה. כשחזרו לעין חרוד כזוג, חלקו אוהל משותף והפיצו סביבם אור וחום שריגשו את כל רואיהם. גם בימים של פרידה מאולצת בשל המשימות הצבאיות המשיכו להחליף מכתבים מלאי געגוע: "שום מרחק לא ישנה את היותנו שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק", כתב לה ב-1946, והיא השיבה לו בערגה: "גם העט מתגעגע אליך".

הסוף הגיע במפתיע ביום שישי, ה-2 במאי 1947. שמוליק התבקש לסייע באימון ברימון חי בקיבוץ גבע הסמוך. במהלך האימון התפוצץ הרימון ושמוליק נהרג במקום יחד עם שניים מחניכיו, בטרם מלאו לו עשרים. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה להר הזיתים, ביניהם יצחק בן-צבי שספד לו במילים: "נפל שמואל לרגלי הגלבוע, בתוך האדמה המקודשת בזיעה ובדם".

זהרה קרסה תחת נטל האובדן. היא המשיכה לכתוב לשמוליק מכתבים קורעי לב: "חזור אלי ילדי שלי. נעלמת מאופק חיי כשמש ששקע ולא יזרח". היא הקדישה את זמנה לעריכת ספר לזכרו יחד עם אביה ואביו של שמוליק, יהודה אבן-שמואל. באופן טראגי ומצמרר היא מצאה את מותה באותה התרסקות מטוס ב-1948, כשהייתה בדרכה לפגישה עם אביו של שמוליק.

סיפור האהבה והשכול הזה הפך לחלק מהאתוס הישראלי. הוא הונצח בספרים 'לאהוב עד מוות' של דבורה עומר ו'כזוהר הרקיע' של עופר רגב, ואף במחזה המפורסם 'שמוליק של זהרה' שעלה על הבימות ב-1981.

ברוריה, ששהתה באותן שנים בארצות הברית, נאלצה לחוות את הטרגדיה המשפחתית הנוראה מרחוק, אך השפעת האובדן על נפשה ועל משפחתה הייתה עמוקה ומתמשכת. בגיל 48 אימצה את בתה תמי, ובסגירת מעגל ישראלית מפעימה וסימבולית, נישאה תמי בחלוף השנים לעודד לביטוב אחיינה של זהרה, אהובתו של שמוליק המנוח.

כדי להעניק לבתה סביבת גידול אופטימלית, החליטו ברוריה וזליג הריס לעלות לישראל בשנת 1960 והצטרפו כחברים לקיבוץ משמר העמק. בקיבוץ, הרחק מאור הזרקורים של פרינסטון, השתלבה ברוריה בחיי הקיבוץ ועבדה כנהגת, כעובדת דואר וכפועלת במפעל, עד שניאותה לבסוף לחזור לאקדמיה וללמד מתמטיקה במוסד החינוכי ולאחר מכן באוניברסיטת חיפה. לצד עבודתה, אהבה ברוריה לקחת חלק בחיי התרבות של הקיבוץ, לשיר ולנגן באירועים קהילתיים. יחסה למדינת ישראל היה מורכב, שילוב של מחויבות עמוקה לצד ביקורת נוקבת, כפי שסיפר המתמטיקאי פרופ' שמואל אגמון, חתן פרס ישראל: "לעיתים קרובות היה קשה לעמוד בסטנדרטים ההומניסטיים הגבוהים והבלתי מתפשרים שהציבה לעצמה ולסביבתה." ברוריה קופמן תרמה רבות לביסוס המחקר התיאורטי בישראל במהלך שנותיה במכון ויצמן (1960–1971) ובאוניברסיטת חיפה (1972–1988). בין היתר, היא שיתפה פעולה עם הפיזיקאי הארי צבי ליפקין במחקר על 'אפקט מוסבאואר' – תגלית פיזיקלית המאפשרת למדוד שינויים זעירים באנרגיה של גרעין האטום, כלי המשמש עד היום כנדבך קריטי בפיזיקה גרעינית ובכימיה. הערכתה הציבורית חרגה מגבולות האקדמיה וב-1965 נבחרה להיות אחת משתי הנשים הראשונות בוועד המנהל של רשות השידור.

בשנת 1982 עקרה המשפחה לתל אביב ומשם המשיכה לפילדלפיה, שם לימד זליג באוניברסיטת פנסילבניה (בתקופה זו כבר החזיק בעמדות אנטי-ציוניות מוחלטות). גם שם הפגינה ברוריה את אופייה המיוחד והתנדבה כפקידה במוסד המסייע לנכים. לאחר מותו של זליג ב-1992 עברה לאריזונה בעקבות מכר ותיק חתן פרס נובל לפיזיקה, ויליס לם. הקשר ביניהם החל ארבעה עשורים קודם לכן, כשברוריה ניסתה להציע לו מודל מתמטי פשוט ואלגנטי יותר לאחת התיאוריות שלו, ובגיל 75 חזרה לעבוד לצדו במחקר מדעי פעיל. לאחר מות אשתו של לם השניים נישאו, אך הנישואין לא האריכו ימים.

בשנותיה האחרונות בחרה ברוריה לשוב לישראל, לקריית טבעון, כדי לחיות את מה שהגדירה כ"שנותיה היפות ביותר", לצד בתה ונכדתה נעם. כשנשאלה על ערש דווי מה לדעתה יגיד לה אלוהים כשתגיע לגן עדן, השיבה בשנינות האופיינית לה כי היא כבר יודעת מה היא תגיד לו: "איפה יושב באך?"

בינואר 2010, בגיל 91, הלכה ברוריה קופמן לעולמה בקריית טבעון. בצוואתה הורתה לתרום את גופתה למדע, מחווה אחרונה של אישה שהקדישה את חייה להבנת חוקי היקום. היא הותירה אחריה עולם מוסבר מעט יותר ודור שלם של מדענים הממשיכים לצעוד בנתיבים שהיא סללה בתבונתה.