גרהרד קורצבך

הצלתו של ישראל פרומר

ישראל פרומר, אז נער בן 14, תיאר את מה שראו עיניו באחד מימי חודש אוגוסט 1942: "קורצבך נכנס עם משאית צבאית לתוך הגטו והחל להעמיס עליה אנשים. הוא צעק עלינו. פחדנו ממנו פחד מוות. רק אחר כך הבנו שזה היה אליבי כדי להתחזות למי שאינו 'אוהב יהודים'. אף אחד לא ידע אז שהוא משתמש במדים כדי להציל אותנו... הוא עשה כאילו הוא מסתכל ברשימה וצרח עלי בגרמנית: 'איך קוראים לך?'... עד היום אני לא יודע אם טיפסתי על המשאית או שזרקו אותי פנימה. כולם נדחקו."

ישראל פרומר ומשפחתו שהו במשך הלילה במפעל של קורצבך. שערי המפעל ננעלו ואף יהודי לא יכול היה לצאת. כשחזרו לגטו הוא היה כמעט ריק כי בזמן שנאסרה עליהם היציאה מהמפעל נערכה בגטו האקציה שריכזה את היהודים והובילה אותם למחנה ההשמדה בלז'ץ. כך הציל קורצבך כ-200 יהודים. ואצל ישראל בבית תלויה תמונתו של גרהרד קורצבך.

מעט ידוע על גרהרד קורצבך. הוא נולד בפוזנן בשנת 1915. בשנת 1919 נפלה פוזנן לידי פולין ומשפחת קורצבך, יחד עם משפחות גרמניות נוספות, עזבו את העיר והתיישבו בבונזלאו שבשלזיה התחתית וגרהרד עבד כמכונאי רכב בבית המלאכה של אביו. באוגוסט 1939, חודש לפני ההתקפה הגרמנית על פולין, הוא גויס לוורמאכט ושירת בתותחנים. במאי 1941 הועבר לבוכניה, שם היה אחראי על מפעל לתיקון רכבים צבאיים. במפעל הועסקו בכפייה מאות מתושבי הגטו, דבר שאיפשר לו לחלץ משם מאות יהודים להצילם מהשמדה. קורצבך נעלם במארס 1943 ובדיעבד התברר כי הועבר בפתאומיות ליחידה אחרת. אות החיים האחרון ממנו התקבל במכתב ששלח למשפחתו בשנת 1944 מרומניה. הוא מת ב-1945 במחנה שבויים של הצבא האדום. האם הגרמנים ידעו על פעולות ההצלה שלו? האם נשלח לחזית כנקמה על שהציל יהודים? שאלות אלו נותרו פתוחות...

"בזכות האומץ שלו אנחנו ויהודים נוספים ניצלנו ממוות בטוח", סיפר ישראל פרומר שהיה גם האחרון שראה אותו בחיים. את רגעיו האחרונים כחייל גרמני בילה קורצבך עם רופאה יהודייה בשם ד"ר נויפלד. "הוא הגיע עם מדי הא' שלו, שכללו אקדח וחרב ארוכה. פתחתי לו את הדלת, הוא נכנס ותיכף סגרתי אותה", אמר פרומר שהיה אז נער שליח במחנה. כחצי שעה אחר כך הבחין בחמישה חיילים גרמנים חמושים שהתקרבו לחדר. הבכיר בחבורה קרב אל קורצבך, פרק אותו מנשקו ועצר אותו. מאז איש אינו יודע מה עלה בגורלו. "היו שמועות שהגרמנים עשו לו משפט צבאי וירו בו", אמר.

הוריו ושניים מאחיו של ישראל נרצחו במחנות אך הוא ואחותו שרדו. אחרי שניצל מהאקציה בזכות קורצבך, הוא ניצל מאקציה נוספת בגטו לאחר שמצא מסתור בבונקר. בהמשך שרד גם את מחנה שבנייה למרות ההתעללויות של המפקד הסדיסט גז'ימק. אחרי השואה, גז'ימק הועמד לדין כפושע מלחמה ונכלא בדכאו, ופרומר, כדבריו, עוד הספיק 'לירוק לו בפנים' לפני שנתלה. ישראל פרומר שרד גם את מחנות בירקנאו, ייבישוביץ', בוכנוולד וטרזנשטט. "אכלתי ציפורים, בישלתי עשב, גנבתי אוכל מכלבים בכלבייה"... פרומר שרד את הזוועות ובשנת 1948 עלה לישראל ומיד עם הגיעו כבר נלחם במלחמת העצמאות. בארץ הקים משפחה ושתי בנותיו, אירית ורוחמה, נקראו על שמן של שתיים מאחיותיו שנרצחו בשואה. כשנודעו לו פרטי המשפחה של גרהרד קורצבך, כתב לה מכתב: "משפחת קורצבך היקרה, בקיץ הקרוב אהיה בן 85. מאז ומעולם אני מודה לאדם שהציל אותי ממוות. את חיי אני חב לסמל ראשון קורצבך בבוכניה (פולין). הוא הציל אותי, את הוריי ואת אחי הצעיר ממני בשלוש שנים מהטרנספורט למחנה ההשמדה. בזכות האומץ שלו אנחנו ויהודים נוספים ניצלנו ממוות בטוח". הוא הוסיף "הייתי העד היחיד שראה את חיילי הוורמאכט החמושים נכנסים לגטו ולבניין בו עבדתי". את המכתב חתם: "בהכרת תודה, ישראל פרומר."

חמישית מתושבי בוכניה היו יהודים. ביולי 1941, כשנכבשה העיר על ידי הגרמנים, הוקם הגטו שהתגוררו יהודי העיר והסביבה. הצפיפות הקשה הביאה מחלות והן הביאו את המוות. באוגוסט 1942 החלו הגירושים לבלז'ץ. חלק גדול מיהודי הגטו עבדו בכפייה בצי הרכב הצבאי - HKP. חלק מהניצולים סיפרו כי גרהרד קורצבך הוריד אותם מהטרנספורטים, הסתיר אותם בבית המלאכה והעביר אותם למקום מבטחים. זאב יעקובוביץ', אחד מהשורדים העיד: "כשנודע לנו שמתוכנן גירוש... הצלחנו להסתתר. שאר המשפחה נלקחה לרכבת... אחד הדודים שלי היה אחראי על תיקוני רכבים והוא הגיע לתחנה עם ראש בית המלאכה. הגרמני (קורצבך) הוריד מהרכבת 200 יהודים בתואנה שהוא צריך אותם לעבודה. ביניהם היו ההורים שלי... הוא לקח אותנו למחנה הצבא... 200 היהודים נלקחו בחזרה לגטו... ובאו לעבודה כל יום..."

גרטה יונקלר, כתבה על הישרדותה באוקטובר 1945: "הגירושים החלו ביולי 1942. ידענו על הפשיטות בקרקוב ובטרנאו והנחנו שאותו דבר יקרה בבוכניה. בעלי הקים מחבוא בבניין המגורים שלנו... בשבת הוא הלך לעבודה, אבל הוא לא חזר... אני נשארתי במחבוא שלושה ימים עם שני ילדים, כיכר לחם, קילו סוכר ודלי מים. ביום שישי הוציא אותנו דודי, המהנדס יעקובוביץ', ויחד עם הסמל הגרמני קורצבך, שהיה ראש ה-HKP הציל כמה מאות משפחות יהודיות. הגיעה משאית רפואית. אחותי הייתה שם... באמבולנס היו עוד אנשים שהתחבאו בבית החרושת ללבנים. לקחו אותנו ל-HKP, שם הסתתרו כמה מאות משפחות יהודיות. נשארנו שם שבוע. האחראים על ה-HKP החביאו אותנו והאכילו אותנו, וכעבור שבוע חזרתי לגטו עם אחותי ומשפחת יעקובוביץ'. שישה שבועות לאחר מכן נודע לי שבעלי נלקח למחנה בנמל התעופה של רקוביץ'. קורצבך הלך למחנה ולקח את בעלי בחזרה לגטו, שם שהינו עד 1 באוגוסט 1943, אז החל חיסול הגטו."

עדותו של רומק מרבר

השורד רומק מרבר, מעצב גרפי מצליח מבריטניה שאייר ועיצב שערים לעיתונים וכריכות לספרים, הגיע לטקס בברלין שבו הוענק לגרהרד קורצבך תואר חסיד אומות העולם שנמסר למשפחתו. "אני עומד כאן מולכם היום בזכות האיש שבתמונה", אמר מרבר בנאום שנשא בטקס. "קורצבך הצליח להציל אותי ועוד יהודים, אבל העובדה שהוא ניסה להציל חשובה אפילו יותר מכך שהצליח. הוא עשה זאת נגד הזרם ותוך אומץ אישי רב... אנחנו לומדים מכך שאלה ששונאים ומפיצים אידיאולוגיה של שנאה מפסידים בסוף. אין עתיד לשנאה."

רומק מרבר נולד בשנת 1925 בעיר טורק בפולין. הייתה לו אחות תאומה, רומה, ואח קובה. עם פרוץ המלחמה גורשה המשפחה לגטו בוכניה. היום הגורלי בחייו היה 23 באוגוסט 1942, כשנשלח לעבוד בסדנת כלי הרכב מחוץ לגטו עליה פיקד קורצבך. "נאמר לנו שעלינו להישאר לעבוד שם בלילה ושער המפעל נסגר", סיפר.

כששב לגטו גילה רומק כי משפחתו נשלחה למחנה ההשמדה בלז'ץ. הוא הצליח להימלט באמצעות מסמכים מזויפים אך נתפס וגורש למחנה פלאשוב. משם התגלגל למחנות אחרים עד שחרורו באפריל 1945. בתום המלחמה עבר לאיטליה, שם נודע לו כי אביו ואחיו שרדו אף הם והיגרו לבריטניה. רומק זנח את תכניתו המקורית לעלות לארץ והתאחד עמם. בבריטניה עבד למחייתו במפעל בגדים. מעצבת שעבדה שם עודדה אותו לפתח את כישוריו בתחום הגרפי, אותם הפגין עוד כשהיה בבית הספר בפולין, לפני המלחמה. תחילה השתתף בקורס ערב בבית ספר לאמנות ובהמשך קיבל מלגה כפליט פולני, וזכה ללמוד בקולג' המלכותי לאמנות.

בתום הלימודים פתח סטודיו משלו. הוא עיצב מדריכים עירוניים ללונדון ומוצרים שונים. ב–1960 הוא מונה למעצב במגזין 'אקונומיסט'. במהלך הקריירה שלו עיצב שערים ל'ניו סוסייטי' ול'אובזרבר', עבד עם הפקות טלוויזיה וקולנוע ועיצב מודעות. במקביל עסק גם בהוראה, בין היתר כראש המחלקה לעיצוב גרפי במכללת 'הורנסי' לאמנות בלונדון בין 1967 ל–1989.

ההכרה בקורצבך והטקס

המקרה של גרהרד קורצבך ענה על הקריטריונים לתואר חסיד אומות העולם(מי שאינו יהודי שסיכן את חייו למען הצלת יהודים). לאחר שהוחלט להעניק לו את התואר, פעלו אנשי 'יד ושם' ושגרירות ישראל בברלין לאיתור קרובי משפחה שלו על מנת שיוכלו לקבל את התואר בשמו.

עד מהרה התברר כי המשפחה מפוצלת בין המדינות בוואריה וברנדנבורג וכי שני חלקי המשפחה לא נפגשו מעולם. "קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בהם כשהתקשרתי אליהם. איש מהם לא הכיר את קורצבך, אבל הם התחילו לבכות", סיפרה סנדרה ויטה, עובדת שגרירות ישראל בגרמניה, שממונה על ארגון הטקסים לחסידי אומות העולם הגרמנים. אחד מהם, אחיינו של קורצבך, התרגש מהפנייה הרשמית שקיבל מישראל והעביר למוזיאון 'יד ושם' תמונות של דודו וכן מסמך נדיר - מכתב שקיבלה אשתו של גרהרד קורצבך בשנת 1943 מיהודים שבעלה הציל מיד לאחר שעזב את המפעל ונעלם: "200 אנשים אבלים על עזיבתו", הם כתבו לה, "נפרדנו לא רק מן הממונה עלינו, שאותו אהבנו וכיבדנו, אלא גם ממי שהיה לנו כמו אב וחבר טוב, שלו כל אחד מאתנו אסיר תודה."

בטקס שהתקיים בדצמבר 2011 נכחו מאות תלמידי תיכון גרמנים. הם היו מרותקים לדברים ומחאו כפיים בעמידה כשסיים מרבר לדבר. רובם בני 15-16 - הגיל שבו היה מרבר כשעבד במפעל של קורצבך.