הרב דוד בן שמעון

השכונות הראשונות מחוץ לחומות

בשנת 1860 הקים משה מונטיפיורי את שכונת 'משכנות שאננים' שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, אך יהודי העיר קיבלו את השכונה בהיסוס רב.

על השכונה השנייה מחוץ לחומות היו במשך שנים הדעות חלוקות. לא היה ברור אם השכונה השנייה היא 'נחלת שבעה' או 'מחנה ישראל'. תעודה שהתגלתה לאחרונה (אוסף יעקב סארנה) מצביעה על כך ששכונת 'מחנה ישראל' קדמה בשנתיים ל'נחלת שבעה'. קרקע השכונה היה שייך לנוצרי בשם יוראיי. השטח נרכש על ידי בני העדה המערביים (מרוקאים) מכלוף זירגוואל, שלמה איטבול, ואליהו עזרא. בשנת 1866 רוב השטח באזור שכונת ממילא היה בבעלות יהודית. ייסוד השכונה היה על ידי יחידים אבל אין ספק כי מי שנתן לה את התנופה היה הרב דוד בן שמעון שרכש את הקרקע מאליהו עזרא ועל שטח זה נבנה בית הכנסת. אם הקריטריון של הקמת שכונה הוא יום רכישת הקרקע הרי ששכונת 'מחנה ישראל' קדמה ל'נחלת שבעה'.

באותה עת הייתה העדה הספרדית בארץ מורכבת בעיקר מצאצאיהם של מגורשי ספרד ועולים מארצות האסלאם שהגיעו לארץ בשנים 1840-1831 וכונו על ידי הספרדים 'מוסתערבים'. השלטון העות'מאני הכיר רק בעדה הספרדית שבניה היו נתינים תורכים ובנציגם, החכם באשי, כמייצג באופן בלעדי את כל יהודי ארץ ישראל. לקראת 1850 החלו העדות השונות לשאוף לעצמאות ארגונית והראשונים שהתנתקו ממרות הספרדים היו האשכנזים ומיד אחריהם היו עולי מרוקו.

עשרים שנה נמשכו המאבקים בין המוגרבים לבין הספרדים בנושאים הלכתיים שונים כמו קבורה, כשרות, הזכות לשלוח שד"רים (שליחים דרבנן - לגיוס כספים) ועוד, דבר שגרם לתסכול ובקרב המוגרבים התפתחה ציפייה למנהיג חזק שייקח אחריות על העדה ויוביל אותה.

דוד בן שמעון במרוקו

דוד בן שמעון נולד בשנת 1826 במלאח (כינוי לרובע היהודי בערי מרוקו) ברבאט בירת מרוקו, למרגלות המצודה שעל שמה נקראת העיר. הוא נולד למשפחה אמידה של צאצאי מגורשי ספרד שייחוסם מגיע עד לבית דוד. רבים מבני המשפחה היו שימשו כרבנים במרוקו, בצפת, ירושלים, מצרים ובוכרה. בן שמעון למד אצל החכם סעדיה מאראג'י שהפך אותו למורה מסייע ובהמשך אף מסר בידו כיתת תלמידים נבחרים על מנת שילמד אותם. דוד בן שמעון נשא לאישה את רחל, בתו של חכם מסעוד סבאח. מגיל צעיר ניכרו בו תכונות של מנהיג קפדן ונחוש הדואג לאנשי קהילתו, מארגן אותם, מגונן ודואג להם כאילו היו בניו. הוא אסף סביבו תלמידים מוכשרים והכשיר אותם להיות דיינים, מוהלים, שוחטים, סופרי סת"ם ושליחי ציבור. תלמידיו שימשו בקודש בקהילתם ובקהילות אחרות ברחבי מרוקו והם דאגו לפאר את שמו בכל מקום אליו הגיעו.

בשנת 1854, לאחר שנקרע בין אהבתו לבני קהילתו ברבאט לבין אהבתו לארץ ישראל, עלו הרב דוד בן שמעון ובני משפחתו ארצה. בין העולים היו גם תלמידי חכמים ומשפחות אמידות כמשפחת בן טובו ומשפחת אבושדיד. הדרך הקשה ארצה עברה ממרוקו לאלגי'ר ומשם למצרים. כשהגיע הרב ליפו, והוא בן 28, כרע ברך ונישק את האדמה. מאוחר יותר הסביר: "כיוון שארץ ישראל היא מושב השכינה, היא בעצמה קודש קודשים, כתיק של ספר תורה שהוא מקודש, ונמצא נשיקת אבני ארץ ישראל כאילו מנשק את השכינה השוכן בה".

לאחר שהות קצרה ביפו עבר לירושלים. הוא ראה את מצבם העגום של יהודי ירושלים בין החומות ואת מצבה הירוד של עדתו בתוך העדה הספרדית. הרב אירגן את עדת המערביים ובשנת 1860 הצליח לקבל עצמאות חלקית ופרש מהעדה הספרדית. הוא הקים את 'ועד העדה המערבית בירושלים' וקיבל את הכינוי 'צוף דב"ש' (רשי תיבות דוד בן שמעון או הרדב"ש - הרב דוד בן שמעון).

הרדב"ש היה מבוני העיר. בתחילה, בעזרת כסף שנתרם על ידי משפחת שרביט, ייסד שכונה ברובע היהודי (היום רחוב פלוגות הכותל). בשכונה נבנו בתי מגורים, שלושה מקוואות, שלושה תלמודי תורה ושני בתי כנסת - האחד כונה 'הגדול' והשני נקרא על שם ר' אלעזר (גביר העדה והתורם ר' אלעזר בן טובו). בהמשך פלשו בתי המוגרבים לרובע המוסלמי שם שכנה ישיבה 'טובי ישבעו' של העדה.

שיא פעולתו של הרדב"ש היה ללא ספק הקמתה של 'מחנה ישראל' - השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות אך בתחילה היה שמה שכונת המוגרבים. השכונה לא הייתה גדולה ולא מפוארת, תעיד על כך העובדה שעשירי העדה התגוררו במקומות אחרים, בעוד הרדב"ש עבר לגור בה. משפחת עמיאל, למשל, בנתה את ביתה בין שכונת נחלת שבעה לבין מגרש הרוסים, אהרון מויאל גר בנחלת שבעה ומשפחת אלעלוף נשארה בעיר העתיקה. מאוחר יותר התיישבו המוגרבים גם בשכונות החדשות והקימו בהן בתי כנסת.

פועלו בירושלים ובארץ

בנוסף לפעילותו למען עדתו ובני הקהילות האחרות עסק הרדב"ש גם בפעילות תורנית. תכניתו הייתה לכתוב ספר ('שערי צדק') ובו ארבעה חלקים: 'שער החצר' - לקט מקורות על שבחה של הארץ; 'שער המטרה' - אוסף הלכות הקשורות בארץ; 'שער הקדים' - על מצוות התלויות בארץ ו'שער המפקד' - על מנהגי ישראל וירושלים. בשנת 1862 שמונה שנים לאחר עלייתו ארצה זכה הרדב"ש לראות רק את 'שער החצר' אשר בו השקיע את מירב הונו, בחלק זה הוא מביא מגוון עצום של מאמרים מאשכנזים וספרדים, מתנגדים וחסידים ומחכמי דורו, וכולם כתבו בשבחי הארץ. הספר הופץ בעילום שם וזכה להד עצום.

הרב יהודה לייב פישמן מיימון, ממקימי תנועת 'המזרחי' סיפר כי כאשר הגיע הספר לבית הוריו על ידי שד"ר מארץ ישראל, התעורר בו הרצון לפעול למענה. הספר גם היה אחד המניעים ל'אעלה בתמר' - עליית יהודי תימן (תרמ"א-תרמ"ב). בספרו 'עולת ראי"ה', מתייחס הרב אברהם יצחק הכהן קוק לחלק מרעיונות 'שער החצר'.

הרדב"ש דחף להתיישבות חקלאית וביקש לראות יהודים מקיימים את המצוות הקשורות בארץ ובעבודת האדמה. לאחר שמונטיפיורי ביקר במרוקו ב-1860 סיכם אתו על מעבר של חמש משפחות ליפו שיעבדו בפרדס שלו (כיום שכונת מונטפיורי). בעתון החבצלת (1862) נכתב "יש מאנשי העדה שבאו לארץ והם מוכשרים לעבודת האדמה..."

לגבי היורדים מהארץ נהג לומר: "לא כל אדם זוכה שתהיה נשמתו קשורה ומחוברת לארץ ישראל. לדבר זה דרושה נשמה שיש בה ניצוצות די-נור, ושכל איבריו, רוחו ונשמתו שבאפיו קרוצים מחומר של הארץ הקדושה. מי שאין בו כל אלה – גם אם יעלה ויתיישב בארץ ישראל, אין הארץ הקדושה סובלתו, ואחרי מותו יבואו מלאכי עליון ויחזירוהו לחוץ לארץ, למקום שמשם נצטבר עפרו ונוצרה נשמתו."

הרדב"ש גם כונה 'אבי היתומים ודיין האלמנות' מאחר שאסף לשולחנו יתומים ואלמנות והאכיל אותם. הוא בפסח הקפיד לחלק מצות שמורות לעניי העיר וכשראה כי בני עדתו התנזרו מבשר מאחר שבעיר היה רק אטליז כשר אחד שמחירי הבשר בו היו גבוהים, הקים להם אטליז כשר ובעצמו היה מטפל בחלק האחורי של הבהמה (שבד"כ נזרק) ומכר אותו לעניים.

לא רק לעניי ירושלים דאג הרדב"ש. כשהסתובב בין קהילות מרוקו שעלו ארצה נתקל בחיפה בילד מוכשר שלא למד בשום תלמוד תורה כי לא היה כזה בעיר, והוא שכנע את הוריו של הנער לשלוח אותו ללמוד בטבריה על חשבונו. לימים גדל אותו הנער והפך להיות אחד מחכמי הדור ורבה של גיברלטר, ר' רפאל חיים משה בן נאים. ר' רפאל סיפר בהתפעלות על הרדב"ש שלמרות שהיה אדם מורם מעם לא היסס להתבונן בילד שבחנות, שבתחילה לא היה ברור כלל אם יהודי.

בקיץ 1879 זכה הרדב"ש לראות במו עיניו את שיירת הגמלים שהובילה את קציר התבואה הראשון של המושבה הראשונה פתח תקווה. מתיישבי המושבה היו שומרי מצוות והקפידו על מצוות לקט, שכחה ופאה, וגם את התרומות ואת המעשרות הפרישו כדת וכדין. יואל משה סלומון ודוד מאיר גוטמן הציגו את יבול אדמתם להמון החוגג בפעם הראשונה לאחר חורבן הבית. היה זה רגע מרגש עבור הרדב"ש, רגע בו חזה כיצד המצוות הקשורות בארץ מתקיימות לנגד עיניו. בסוף אותה שנה עצם את עיניו בפעם האחרונה והחזיר את נשמתו לבוראו. הרב נפטר בגיל 53 ונקבר בהר הזיתים.

על מצבתו נכתב: "קול נהי נשמע מציון במר צורח וירושלם תתן קולה תבכה ותתייפח כי אבדה כלי חמדתה פנה הוד פנה זיו ותפארתה ארץ צבי גדלה שעשועיה תורד עדיה מעליה אבד חסיד מן הארץ גבור לעמוד בפרץ מתוק מדבש טעמו בישראל... רועה נאמן לעדתו צדיק באמונתו חונן דלים ומחסה לאביונים איש החסד חסדי דוד הנאמנים ארי שבחבורה... הרב המופלא וכבוד ה' מלא חסידא קדישא זכה וזיכה את הרבים נר המערבי מרביץ תורה בישראל איש אלוקי קדוש המפורסם בשמו ובמעשיו מורינו הרב כמוהר"ר דוד בן שמעון זצוק"ל המחבר 'שער החצר'..."