הרב דוד ישראל צאירי (אלשריעה)

המאבק על שלט ההנצחה

בקיץ 1994, 64 שנים לאחר שהישוב נעזב, פסק נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר כי בני 'תימני כנרת' אינם יכולים לחייב את חברי קבוצת כנרת להשיב למקומו את שלט ההנצחה לפועלם של התימנים, ליד בית המוטור. יחד עם זאת ציין השופט שמגר כי "בשולי הדברים רואים אנו להוסיף כי ניתן לחסוך את ההתדיינות, שהיא לטעמנו מיותרת לחלוטין, אם תיענה בקשתם של העותרים ששלט הזיכרון הנ"ל יותקן על הקיר החיצוני של בית המוטור... אם המשיבה הראשונה תגלה רצון טוב, בהתחשב בשאיפתם העזה של העותרים להנציח פועלם החלוצי של אבותיהם."

אין זה המקרה הראשון של פינוי ישוב ואין זה גם המקרה הראשון של העברת מתיישבים ממקום אחד לאחר. במרחב שבו גרו 'תימני כנרת' הועברו לאורך אותן 18 שנים גם קבוצות אחרות אך המקרה של 'תימני כנרת' נצרב כמקרה הקשה ביותר, הן לצאצאי התימנים והן לצאצאי קבוצת כנרת, עד עצם היום הזה.

מחוז שרעב בדרום תימן ריכז באותה עת את המספר הגדול ביותר של יהודים שהיו מפוזרים ביותר מ-130 ישובים. היהודים ניכרו בפשטות חייהם, הרבו לעסוק בספר הזוהר, בקבלה ובמעשי ניסים ורבים מהם היו תלמידי חכמים. מן המפורסמות כי הכמיהה והגעגועים לארץ ישראל היו הווייתם של בני תימן כבר מיום היוולדם. במחוז זה גרו, למדו וחלמו גם רבי שלום שבזי, רבי שלום שרעבי, רבי מרדכי שרעבי ואחרים.

יעקב ספיר (שעל שמו הישוב אבן ספיר שליד ירושלים), כשחזר מאחד ממסעותיו, סיפר כי לרבי שלום שבזי היה נס קבוע: "בכל ערב שבת נעשה לו נס קפיצת הארץ ובא לארץ ישראל לשבות שם, פעם בירושלם פעם בטבריא פעם בעכו או בחברון, ואחרי מוצאי השבת שב אל ארצו."

מתימן אל חוות כנרת

בשנת 1909, בהנהגת הרב דוד ישראל צאירי המכונה אלשריעה (בערבית: הדיין) שהיה אז בן 46, החליטו מספר משפחות מהכפר שעובה שבמחוז שרעב לעלות לארץ ישראל. וכך תיאר אחד העולים את המניעים לעליה: "אינה לא משום גזרת מלך ולא מצד חוסר פרנסה ולא משום סיבה מהסיבות הגורמות לנדוד מארץ לארץ, אלא מרוב חשקה ואהבה לעלות לארץ ישראל". טרם עלייתם הסבירו העולים את מניעיהם לשכניהם הערבים: "ידידי, זו הארץ שלכם, שלכם ושל אבותיכם, אבל לא שלי; אני, שלי ארץ ישראל, רחוק בפלסטין, שם הארץ שלי ושל אבותיי". במשך שלושה שבועות מפרכים צעדו המשפחות לבירה עדן, כשלעיתים הותקפו על ידי שודדים. מנמל עדן הפליגו ליפו ומשם לחיפה, אז החלו לעבוד אצל איכרי חדרה. בשנת 1912 הגיע נציג מאגודת השומר והציע להם לעבור לעבוד בחוות כנרת.

בבית המוטור גרה לפניהם 'שלישיית יחד', כך כונו בנציון ישראלי, נח נפתולסקי ומאיר רוטברג, בני העלייה השנייה, שהיו חלק מאותם 5000 צעירים מהפכנים וחדורי מטרה לגאול את אדמת הארץ על ידי עבודה עצמית, שוויון, אחווה ואי העסקת פועלים ערבים. הם הגיעו כיחידים חילוניים שלא חסכו ביקורת מעולי העלייה הראשונה שהיו דתיים ובעלי משפחות. הם עבדו במושבות יהודה כדי לממש את חזונם והטיפו את משנתם לכל. בשנת 1909 הגיעו בנציון ישראלי ומאיר רוטברג לחוות כנרת שהוקמה שנה קודם. ב-1910 נבנה בית המוטור על מוצא הכנרת ו'שלישיית יחד' התפזרה לאחר ויכוח עם ברמן מנהל החווה. בהמשך חזר בן ציון ישראלי והנהיג את ההתיישבות של קבוצת כנרת.

בשנת 1912 עזבו התימנים את חדרה ועשו דרכם לכנרת לאחר שהובטח להם כי בכנרת ימצאו פרנסה ומגורים משופרים. חלק מהמשפחות עצרו ביבניאל ו-14 משפחות המשיכו לכנרת והתיישבו בבית המוטור שהיה למעשה חדר אחד גדול ושני חדרי עזר קטנים. לאחר מספר שנים בהן חיו בצפיפות הם הקימו חמש חושות עלובות מטיט. על בתים אלו כתב שמואל דיין, אביו של משה דיין, שהתגורר בדגניה א': "בתי התימנים הערומים מעץ מוחים מחאה אילמת. צועקים ותובעים באילמותם דין צדק מאת כולנו, הננו חייבים!...המה ערירים ועקרים בין היוצרים. את האדמה חפרו כמו כולנו בעמל ובזיעה ובקרבנות עלו על כולנה. וסובלותם גדולה משל כולם, והנאתם קטנה משל כל האנשים החיים כאן. הנדכאים והחלכאים בשטח זה."

שנתיים אחרי העלייה לקרקע פרצה מלחמת העולם הראשונה ומצבם של התימנים הלך והדרדר. בשנת 1917 הכתה בהם הקדחת ורבים מצאו את מותם. דר' פייגנבאום, מראשוני הרופאים, היה מודאג ממצבם וקבע כי "את התימנים היושבים עתה אצל ביצת כינרת הנזכרה צריך להוציא לגמרי מעמק הירדן ולהעבירם למקום אחר... 94% מהם בעלי טחול מוגדל". באותה שנה כתב גם ברל כצנלסון: "עדת התימנים הולכת וכלה. אין מוצא אחר להציל את הנשארים בחיים מאשר להעבירם לאקלים יותר נוח. התימנים קודם לא חפצו לשמוע לעצות כאלו, אבל מקרי המוות שבאו בשבועות האחרונים שינו גם את דעתם. עכשיו הם מסכימים לעזוב את המקום. רצונם ללכת לפתח תקווה."

בעוד שהתנהלות מוסדות ההתיישבות לחיפוש קרקע ותקציב להעברתם היתה איטית, המשיכו התימנים בשגרת סבלם. כל בוקר קמו לתפילה ואחריה נטעו אקליפטוסים, סיקלו את הקרקע, עקרו עצי שיזף עקשניים, סללו כבישים ועבדו במפעל החשמל בנהריים.

"רבותיי הלב שלנו כמו אש. שתי שנים עבדנו באדמת כנרת עבודה עצמית וסבלנו הוכיח ונפלו מאיתנו חללים והאדמה מתחבבת עלינו שאנחנו סקלנוה ועקרנו את הסדראות ונטענו בה אקליפטוס והשקינו אותם ופחי המים על כתפינו וסבלנו את רעתה ועכשיו לא נסבול את טובתה? ולמה מבקשים אחינו האשכנזים להעביר אותנו משם?" כך אמר בנאומו יוסף בן ישראל צאירי בפני מועצת פועלי הגליל.

התחינות לעזוב את כנרת

לקראת 1923 כבר היה המצב נואש והרב דוד בן ישראל צאירי, פנה בתחינה להנהלה הציונית: "הרשוני נא לבאר לפניכם את מצבי כמות שהוא. זהו לי אחת עשרה שנה שעזבתי את ארץ מולדתי תימן ואבוא ארצה ישראל. פה אני מתגורר במשאבת המים אשר על יד המושבה כנרת, ואני סובל פה הרבה מאוד. כל חמורי נגנבו לי על ידי גנבים שחדרו לתוך הבית, וגם עופות אי אפשר לי לגדל פה, יען שהשועלים אוכלים אותם, וגם בלילה לא אשן כי קול המכונה מנדדת את שנתי מעיני. ומחלת הקדחת תוקפת אותי לפרקים. זהו מצבי העגום פה בבית החרב הזה, בבית הזה נפלה בתי מהסולם ותמות. כי הלא חורבה היא ואין אדם יכול לדור בחורבה. ובכן, בהיות שההנהלה הציונית נזקקת תמיד לעזרתם של התימנים, לכן הנני מבקש מאת כבודו לחוש לעזרתי ולגאלני מהחורבה הזאת, שהביאני עד דכא, ולסייע בידי שאוכל להתיישב בישוב של יהודים בבית אשר יסכון לדירה. בתקווה כי בקשתי זו תמצא הד בלבבכם."

הקרקע קטנה היתה מלהכיל את קבוצת כנרת והן את התימנים. שנתיים אחר כך כתב המנהיג הציוני והסופר משה סמילנסקי: "בין השכונה האומללה הזאת (שכונת התימנים) מצד אחד ובין גבעת-כנרת וה'מחלקה' מצד שני יש סכסוך. השכונה יושבת זה 15 שנים על 80 דונם קרקע, היכולה כולה להיות מושקה. הקבוצה (קבוצת כנרת) רוצה בקרקע הזו כי היא צריכה לה כאוויר לנשימה. 'המחלקה' מסכימה עם הקבוצה להעביר את השכונה למקום אחר. והשכונה, כמובן, לא מסכימה. באופן 'אובייקטיבי' הצדק עם הקבוצה ועם 'המחלקה'. כל אדמת כנרת צרה מלהכיל 20 משפחות... כיום כולם ביחד רעבים, ולא רק לקרקע, כי אם גם ללחם. ולבוש אין גם לחברי הקבוצה. לשכונת התימנים אין זכות קיום במקום הזה, במובן הכלכלי, הסניטרי והציבורי. חוסר 'המניין' מדכא את התימנים עד עפר."

לימים כתב יוסף מרגלית, בנו של הרב דוד בן ישראל: "למעשה לא רצינו לעבור, הרבה זמן הם רצו שנעבור ואנחנו לא רצינו. הדבר היחידי שגרם לנו לעבור היה חוסר המניין בבית-הכנסת. אבא אמר: בתימן לא הייתה לי גלות. הגלות היא בארץ ישראל. אם בשבת אני לא יכול להתפלל זה גלות, אני לא יכול להישאר פה."

פרופ' יהודה ניני, בן למשפחה דתית תימנית מטירת שלום הסמוכה לנס ציונה, פרש בספרו המרגש 'ההיית או חלמתי חלום' את קורותיהם של 'תימני כנרת'. כדי למנוע שיפוטיות של אירועים אלו באמות המידה הנהוגות היום כבר בפתח הדבר הוא כתב: "הנושא שלפנינו אינו 'עדתי' במובן המקובל היום. איש מאנשי כנרת, כולל בנציון ישראלי, לא היה נגוע בנטיות מפלות מטעמי עדתיות ומוצא... והנה אף־על־פי שאני מבין אותם אנשים 'קשים', קשים לעצמם וקשים לזולתם, וכדרכם של האידיאליסטים, אמיתתם – אין בילתה. וכי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת בעולמם של אידאליסטים? בנציון ישראלי הוא גיבורו של ספר זה. הקורא 'קצר הרוח' עלול לחשוב כי הוא 'האשם' במה שאירע לתימני כנרת ולא היא. יש לראות את בנציון כמייצגו של הקולקטיב שחי ועבד בחוות כנרת שהפכה לימים לקבוצת כנרת". כאן המקום לציין כי אמנם בן ציון ישראלי מצד אחד לחץ להעבירם, אך מצד שני היה זה שהסיר את גלי האבנים מעל קבריהם והציב במקומם מצבות מכובדות.

בניגוד למה שניתן להסיק, בין התימנים למתיישבים שררו יחסים טובים. רחל המשוררת הקדישה להם את השיר 'עברייה' (ולא כפי שנהוג לייחסו למשוררת יוכבד בת מרים). היו אלה נשות התימנים שסעדו את מנהיג הפועלים א.ד. גורדון שהעריכם על שמירת השבת. ידידות גדולה היתה גם בין התימנים לבין אברהם הרצפלד, מחלוצי העלייה השנייה, ויש המספרים כי היה זה יוסף טרומפלדור שאסף על סוסו את אחת מבנות התימנים החולמניות שנותרה בשדה.

בשנת 1928 עזבו המשפחות את כנרת ועברו לרחובות שם הקימו את המושב התימני הראשון - מרמורק (כיום שכונה בתוך רחובות) ולרחוב הראשי קראו 'כנרת'. שלוש הבנות הראשונות שנולדו במושב נקראו בשם כנרת. קל לזהות את מגורי ה'כינריים', כפי שכונו, כשבחצר ביתם נטעו עצי תמר אותם הביאו מהכנרת. דוד מרגלית, נכדו של הרב צאירי, סיפר כי "קודם פטירתו, אבא ביקש ממני ומשני אחיי שנציב על קברו אבני בזלת מאזור הכנרת, וכך עשינו. הוא ואמא טמונים במרמורק, אבל על קבריהם מוצבות שתי אבני בזלת גדולות." כך המשיכו צאצאיהם לשאת בלבם את הכנרת. אחת לשנה הם נוהגים לפקוד את קברי בני משפחתם בבית-העלמין של כנרת. בצילום בנות צעירי וברקע בית המוטורים