זליג אויגן סוסקין

את השורשים העמוקים של 'אומת הסטארט-אפ' שחושבת מחוץ לקופסה וכל בעיה ומכשול הופכים עבורה לאתגר מלהיב שניתן וצריך לפתור, ניתן לזהות כבר בכניסת שבטי ישראל לארץ, סביב השנים 1150-1250 לפנה"ס. באותה עת נזכרת הישות 'ישראל' בארץ כנען, על גבי מצבת הניצחון המפורסמת של פרעה מרנפתח, בנו של גדול הפרעונים רעמסס השני (סביב 1208 לפנה"ס). אבות אבותינו הגיעו לארץ והתנחלו בהר חברון ובהרי שומרון, בעיקר מאחר שבעמקים הפוריים והנוחים כבר ישבו עמים חזקים ומבוצרים. שם, על מדרונות ההר, הם עמדו פנים אל פנים מול תנאים בלתי אפשריים של אדמת טרשים מסולעת וקשה, מיעוט שטחים לעיבוד ומחסור חמור במים. בדיוק שם, מתוך המצוקה וההכרח, נולדה יוזמתם הראשונה.

באותה תקופה קדומה עברה חקלאות המים בארץ ישראל קפיצת מדרגה טכנולוגית והנדסית שאין שנייה לה. הגידול הדמוגרפי המהיר והצורך להיאחז בקרקע ההר והמדבר חייבו פתרונות אגירה, הולכה וניהול מים מתוחכמים ביותר. לבעיה קיומית זו, שהפכה לאתגר יצירתי, נמצאו שלל פתרונות פורצי דרך כמו בורות מים מטויחים, בריכות אגירה ענקיות, תעלות השקיה מדורגות, מערכות סינון וחוקי חלוקת מים קפדניים. ההייטק הישראלי, למעשה, נולד כולו מתוך תלמי החקלאות.

חזון החקלאות המודרנית

הקפיצה הגדולה הבאה התרחשה רק בעת החדשה, עת חזר העם היהודי לארצו וביקש לבנות מחדש את ביתו הלאומי. גם הפעם, עמדו בפני החלוצים כמעט אותן בעיות קדומות: קרקע קשה, ביצות טובעניות, מחסור במים ואקלים מאתגר. וגם הפעם ידעו המתיישבים כי יזדקקו לפתרונות מקוריים וחדשניים. אחד ממובילי המהפכה החקלאית הזו היה האגרונום ד"ר זליג אויגן סוסקין, ציוני נלהב, איש חזון ומעשה כאחד, ומי שללא ספק ראוי לראות בו את אחד מהאבות המוקדמים והמשפיעים של החשיבה החקלאית המודרנית בארץ ישראל.

סוסקין לא היה אדם שבא רק לשאת נאומים חוצבי להבות על אהבת האדמה ועל חשיבות ההתיישבות אלא בא עם ידע מדעי מוצק, שיטה סדורה והבנה עמוקה שהצלחת המפעל ההתיישבותי היהודי בארץ תלויה באופן מוחלט ביכולת להפוך את החזון הלאומי למערכת כלכלית וחקלאית יעילה, רווחית ובת קיימא. החזון שלו היה פשוט בניסוחו, אך מהפכני לחלוטין בזמן אמת: במקום להסתמך על שטחים עצומים ועל עבודה חקלאית רחבת היקף שדורשת משאבים אינסופיים, יש לבנות משקים קטנים, אינטנסיביים ומגוונים, שבהם משלבים יחד רפת, לול וגידולי ירק, וממצים כל חלקת אדמה באופן המרבי והמדויק ביותר.

היום מודל כזה נשמע אולי מובן מאליו וכמעט טכני, אבל באותם ימים הייתה זו חשיבה מהפכנית ופורצת מוסכמות. סוסקין לא דיבר רק על אידיאולוגיה של עבודת אדמה לשם עבודה, אלא דיבר על פרודוקטיביות, על יעילות מרבית ועל יצירת מודל כלכלי חקלאי מוצק שיכול להחזיק קהילה שלמה לאורך זמן. בזמן שאחרים ראו בעבודה החקלאית בעיקר כלי חינוכי כדי להפוך את היהודי הגלותי ל'אדם חדש' ועובד כפיים, סוסקין ניגש לדברים מתוך גישה פרקטית ומפוכחת הוא ראה בחקלאות מקור הכנסה בטוח, בסיס לקיום בכבוד וכלי התיישבותי ממדרגה ראשונה שיוביל המוני יהודים לעלות לארץ, להיאחז באדמתה בביטחון, ולהקים בה יחד מדינה חזקה, עצמאית ומשגשגת.

באר טוביה ומשקי העזר

את צעדיו המעשיים הראשונים בארץ עשה במושבה באר טוביה. המשימה המורכבת שהוטלה עליו הייתה ניהול העבודה במושבה. הוא פעל שם ללא לאות להדרכת המתיישבים, לשיפור דרכי עיבוד הקרקע ולהכנסת זני פלחה ומטעים חדשים. עד להגעתו של סוסקין סבלה באר טוביה ממספר כישלונות כואבים ומרים. בגלגולה הראשון פעלה כמושבת הברון ונודעה בשם קסטינה (1888-1890) כשם הכפר הערבי שאת אדמותיו רכשה פקידות הברון. באותה עת עלו על הקרקע קבוצת עולים מבסרביה, אך בשל סכסוכים קשים עם מנגנון הפקידות, רוב המשפחות פרשו והתפזרו ובמקום נותרו חמש משפחות בלבד יחד עם מספר פועלים רווקים. פקידות הברון ייעדה את המקום לגידולי פלחה מסורתיים, אך המתיישבים לא הכירו את חקלאות הפלחה ואת שיטות העיבוד הנדרשות באקלים המזרח תיכוני. בנוסף לכך, בארות המים המקומיות הפיקו כמויות דלות מאוד שלא הספיקו להשקיית השדות אלא רק לצורכי שתייה בסיסיים, וכשנוספו לכך חיכוכים ובעיות ביטחוניות עם השכנים הערבים המושבה, ננטשה לחלוטין בשנת 1890.

ההתיישבות במקום חודשה ביוזמת תנועת 'חובבי ציון', ובשנת 1896 רכש הוועד הפועל (ועד אודסה) את השטח מידי הברון במטרה להקים בו מושבה לדוגמה. למקום הובאו כ-20 משפחות של פועלים מנוסים ממושבות יהודה הוותיקות, משפחות ברוכות ידיים עובדות ומסורות. אך למרות הניסיון, גם הפעם התבססה החקלאות בעיקרה על שדות חיטה ושעורה, וההצלחה הייתה חלקית ומאכזבת.

ואז הגיע ד"ר סוסקין שהציע את הרעיון הגואל: מודל 'משקי העזר'. בחצרות הבתים פיתחו האיכרים, בהנחייתו, גינות ירק עשירות לצריכה ביתית, הקימו שובכי יונים מיוחדים לאספקת בשר טרי, והחזיקו מספר מצומצם של עופות ומשק חי קטן. הרעיון הזה התגלה כהצלחה כבירה ומשנה מציאות. עד סוף שנת 1898 ביססו עצמם אנשי באר טוביה כקהילה עובדת, יציבה ועצמאית שאינה תלויה עוד במנגנון הפקידות של הברון.

מפרויקט חדרה למוסדות המחקר

מבאר טוביה עבר ד"ר סוסקין בשנת 1898 לנהל את המבצע ההנדסי והאגרונומי הנועז לייבוש ביצות חדרה באמצעות נטיעה מסיבית של יערות אקליפטוס, ובמקביל הוביל את עבודות הכשרת הקרקע המורכבות לקראת נטיעת הפרדס הנודע בגן שמואל. כאן המקום לציין פרט מרתק: התואר האקדמי שרכש סוסקין בגרמניה בשנת 1894, באוניברסיטת רוסטוק, לא היה כלל במדעי החקלאות אלא דוקטורט בפילוסופיה. איש שכל חייו ייחרטו בזיכרון הלאומי כאגרונום מעשי מבריק, איש אדמה ומים, החל את דרכו דווקא בהגות תיאורטית עיונית.

עוד בברלין, בטרם עלה ארצה, היה סוסקין חבר פעיל ב'חברה המדעית הרוסית-יהודית' - חבורה של סטודנטים יהודים צעירים ומבריקים ממזרח אירופה שהתכנסו לדון בחידושי המדע, בפילוסופיה ובשאלת עתידו של העם היהודי. בין חבריה הצעירים של אותה אגודה נמנה גם בחור נמרץ בשם חיים וייצמן, שיהפוך כעבור חמישים שנה לנשיאה הראשון של מדינת ישראל, כך שגרעין הקשרים המדעיים והמנהיגותיים שילווה את סוסקין לאורך כל הקריירה הענפה שלו נרקם, למעשה, עוד בטרם דרכה כף רגלו על אדמת הארץ.

בסתיו 1898, בעת מסעו ההיסטורי ורב-הרושם של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בארץ ישראל, נבחר סוסקין כאחד המומחים המקצועיים המרכזיים שליוו את הרצל ואת פמלייתו בסיוריהם לאורכה ולרוחבה של הארץ. סוסקין פרס בפני הרצל את מגוון האפשרויות המדעיות הגלומות בפיתוח חקלאות מודרנית ומתקדמת דווקא באזורים שנחשבו עד אז צחיחים ושוממים לחלוטין. המפגש המכונן של החוזה הגדול והמדען המעשי חיזק עמוקות את חזונו של הרצל, והוכיח לו כי ניתן לתרגם את הרעיון המופשט של 'מדינת היהודים' לתוכניות עבודה ריאליות ומעשיות המבוססות על נתונים סטטיסטיים, קרקעיים ואגרונומיים בדוקים.

שנתיים לאחר אותה פגישה היסטורית, חבר סוסקין לשני אישים בולטים ומשפיעים: האגרונום והבוטנאי הנודע אהרן אהרנסון והמהנדס המוכשר יוסף טריידל. השלושה ייסדו בזיכרון יעקב את 'המשרד האגרו-טכני' שהיה המיזם המסחרי-מדעי הפרטי הראשון בתולדות ארץ ישראל, שסיפק שירותי ייעוץ חקלאי מקיפים, סקרי קרקע מקצועיים, מדידות גיאודטיות, תכנון הידרולוגי ומיפוי מדויק ליישובים חדשים ולמשקיעים פרטיים. המשרד יזם ייבוא של ציוד חקלאי מכני מתקדם מאירופה ומארצות הברית, כולל משאבות מים חדישות, מחרשות עמוקות ומקצרות מכניות משוכללות.

סוסקין ואהרנסון זיהו בעין חדה את הפוטנציאל הכלכלי העצום הטמון בענף הזיתים, והציעו לקרן הקיימת לישראל להקים קרן ייעודית לנטיעת מטעי עצי זית נרחבים ('יער הרצל' בבן שמן ובחולדה), מתוך תחזית כלכלית מבריקה כי עצי הזית יניבו הכנסה כספית שוטפת שתממן בעתיד את הקמתם והחזקתם של מוסדות חינוך ומחקר גבוהים בארץ ישראל.

באותה שנה ביקר בארץ ישראל הבוטנאי הנודע פרופ' אוטו ורבורג. סוסקין, שהכיר את ורבורג עוד מתקופת לימודיהם בברלין, ערך בינו לבין אהרן אהרנסון הצעיר היכרות אישית. מפגש זה הפך לנקודת מפנה דרמטית במחקר ובמדע הארץ-ישראלי. ורבורג התרשם עמוקות מכישוריו יוצאי הדופן של אהרנסון, הפך לפטרונו האקדמי והבינלאומי, וסייע לו מאוחר יותר בפרסום תגליתו המרעישה של 'אם החיטה' (חיטת הבר) ובגיוס המשאבים הכספיים להקמת תחנת הניסיונות החקלאית המפורסמת בעתלית.

בראשית שנת 1903, במסגרת המגעים המדיניים הרשמיים בין הרצל לראשי ממשלת בריטניה, שיגר הרצל משלחת מדעית רב-תחומית לבדיקת חבל אל-עריש וצפון חצי האי סיני, במטרה לבחון את האזור להתיישבות יהודית אוטונומית תחת חסות הכתר הבריטי. סוסקין צורף למשלחת החשובה כאגרונום וכחוקר קרקע בכיר. בשטח ניתח סוסקין ביסודיות את הרכב החולות, את מפלס מי התהום ואת האפשרויות ההנדסיות להזרמת מים מתעלת הנילוס לצורכי השקיה. בדו"ח המדעי המקיף שחיבר הוכיח באופן משכנע כי באמצעות פרויקט הנדסי להטיית מי הנילוס ושימוש בשיטות חקלאיות אינטנסיביות, ניתן ליישב באזור זה אוכלוסייה גדולה, צפופה ופרודוקטיבית שתפרח ותתקיים בכבוד.

בשנים 1912-1904 שימשה 'הוועדה לחקר ארץ ישראל' כזרוע המחקרית והמדעית המרכזית של התנועה הציונית כולה. ורבורג וסוסקין הקימו וערכו במסגרתה כתב עת מדעי יוקרתי ששימש במה בינלאומית לדיונים אקדמיים מעמיקים על הגיאוגרפיה, הבוטניקה, המטאורולוגיה והכלכלה של ארץ ישראל המתחדשת. סוסקין הטיף ללא הרף להקמת רשת רחבה של תחנות ניסיונות חקלאיות שיבחנו שיטות גידול חדישות ומדעיות בטרם ייעשה שימוש בכספי ציבור יקרים. דרישה בלתי מתפשרת זו הובילה לרכישת קרקעות בעתלית בידי קק"ל, שם הקים אהרן אהרנסון בשנת 1910 את תחנת הניסיונות הראשונה במזרח התיכון כולו. שיתוף הפעולה הפורה בין סוסקין, ורבורג ואהרנסון הניח הלכה למעשה את היסודות לרשת מוסדות המחקר המפוארת שהוקמה בהמשך בארץ, ובראשם מכון וולקני והפקולטה לחקלאות ברחובות.

משנת המשקים הזעירים

בסוף מלחמת העולם הראשונה מונה ד"ר סוסקין למנהל מחלקת ההתיישבות והתכנון בלשכה הראשית של קק"ל. מינוי בכיר זה איפשר לו לבחון באופן שיטתי ומעמיק את מודלי ההתיישבות החקלאית המצליחים ברחבי מערב ודרום אירופה, מתוך מטרה לגבש פרוגרמה כוללת לשיקום, פיתוח והרחבה מסיבית של מפעל ההתיישבות בארץ ישראל לקראת פתיחת שעריה תחת שלטון המנדט הבריטי.

במהלך סיוריו הלימודיים בספרד הגיע סוסקין למושבה החקלאית מונטה אלגאידה (Monte Algaida) השוכנת באנדלוסיה, שם חזה בפלא חקלאי של ממש - אדמות חול צחיחות ודלות במיוחד הפכו באמצעות חלוקה מדויקת למשקים זעירים, דישון אינטנסיבי ומשטר השקיה רציף, לאחד האזורים הפוריים, המשגשגים והרווחיים ביותר באירופה כולה, שסיפקו ירקות ביכורים ופירות מובחרים לשווקים המרכזיים. סוסקין ראה במודל זה את המענה המושלם והאולטימטיבי לתנאי ארץ ישראל.

משנת המשקים הזעירים שגיבש סוסקין התבססה על ארבעה נדבכים מרכזיים מוצקים:

הנדבך הראשון - צמצום דרמטי של גודל הנחלה: במקום מודל הפלחה המסורתי שהקצה כ-100 דונם לכל משפחה, קבע סוסקין כי נחלה משפחתית אופטימלית צריכה להשתרע על פני 5 עד 10 דונמים בלבד. צמצום מהפכני זה נועד לאפשר צפיפות התיישבותית גבוהה, הוזלה דרמטית של עלויות התשתית הכבדות (דרכים, צינורות מים, רשתות חשמל וביטחון), ומניעת הצורך ברכישת שטחי ענק יקרים ובלתי מושגים.

הנדבך השני - ביסוס המשק על השקיה מלאכותית אינטנסיבית (100% שלחין) ודישון מדעי: סוסקין שלל לחלוטין את ההסתמכות הפסיבית על גידולי בעל (Dry farming) התלויים בחסדי שמיים, ודרש פריסה מלאה של רשתות צינורות והשקיה בלחץ לצד שימוש מושכל בדשנים כימיים מתקדמים, כדי לייצר שלושה עד ארבעה מחזורי גידול מלאים ורווחיים בשנה אחת.

הנדבך השלישי - מבנה משקי מדויק ורב-ענפי: כל יחידת משק תוכננה לפרטי פרטים. שטח של כ-400 מ"ר יועד לגידולי ירקות אינטנסיביים, כ-70 מ"ר לחצר ולעצי נוי, מטעים צפופים של עצי פרי ננסיים (הדרים, בננות וגפנים), ולול מודרני מתוכנן בן עשרות עופות מטילות. סוסקין חישב ומצא במדויק כי משק כזה דורש כ-340 שעות עבודה בלבד בשנה פחות משעת עבודה יומית אחת למתיישב! נתון מדהים זה אפשר למתיישבים לשלב עבודה חקלאית יצרנית עם עיסוק במקצועות חופשיים, מסחר, תעשייה זעירה או עבודות חוץ מגוונות.

הנדבך הרביעי - שילוב מושלם בין אוטונומיה פרטית להתאגדות קואופרטיבית: סוסקין שלל את הקולקטיביזם המוחלט של הקיבוץ וצידד במשק פרטי המעודד יוזמה אישית, חריצות ורווחיות ישירה של בעל המשק עם זאת, הוא ראה בארגון קואופרטיבי הדוק של רכישת תשומות (גרעינים, מספוא, ציוד חקלאי) ובשיווק מרוכז ומאורגן של התוצרת תנאי הכרחי ומכריע להצלחת המשקים הזעירים אל מול כוחות השוק והתחרות.

ההזדמנות הגדולה וההיסטורית למימוש מעשי של תוכנית המשקים הזעירים נפתחה בשנת 1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וראשיתה של העלייה החמישית. גל עלייה המוני זה הביא עמו עשרות אלפי יהודים ממרכז אירופה אנשי המעמד הבינוני, אקדמאים, רופאים, עורכי דין, אנשי רוח וסוחרים מנוסים אשר הביאו עמם הון עצמי וחפצו להקים משקים פרטיים בארץ ישראל, אך לא מצאו את מקומם בהתיישבות השיתופית של הקיבוצים או במושבי העובדים המפלגתיים של תנועת העבודה.

סוסקין חבר למהנדס והיזם יוסף לוי, לאגרונום היינריך כהן ולמהנדס שמעון רייך שיחד הקימו את חברת 'נהריה משקים זעירים בע"מ', גוף כלכלי-עסקי פרטי ששם לו למטרה לרכוש קרקעות, לחלקן למשקים קטנים, להניח תשתיות מים ובינוי מתקדמות, ולשווק את המשקים הללו ישירות לעולים בעלי ההון העצמי ללא כל תלות בתקציבי המוסדות הציוניים הלאומיים.

בתחילת שנת 1934 רכשה החברה שטח נרחב של 2,400 דונם ממשפחת טואני שהייתה משפחת אצולה נוצרית מוכרת מביירות. שטח זה השתרע צפונית לעכו, לאורך אפיק נחל הגעתון. מהנדס עיריית חיפה דאז, ד"ר שיפרין, הציע להעניק ליישוב החדש את השם נהריה, על שם הנהר החוצה אותו. הקרקע חולקה למאות משקים זעירים בני 5 עד 9 דונמים, בדיוק על פי התוכנית ההנדסית והחקלאית המפורטת שהתווה סוסקין. ביוני 1935 רכש התעשיין פיליפ ליברמן מפולין את הגוש הדרומי (450 דונם) והקים בו את אחוזת 'עין שרה' המפוארת על שם רעייתו המנוחה, ובכך עיבה וחיזק את המערך ההתיישבותי והביטחוני של הנקודה כולה.

המודל המרחבי והחברתי המבריק של סוסקין הוכח כהצלחה מרשימה ומעוררת השראה. הוקם יישוב עברי לתפארת בגליל המערבי, אשר קלט ברווחה מאות משפחות עולים, החזיק מעמד בגבורה במצור ביטחוני קשה, וצמח ושגשג על בסיס הון פרטי, ללא גירעונות תקציביים מעיקים וללא תלות בחסדי המוסדות הלאומיים.

הידרופוניקה וההכרה הרשמית

בשלהי שנות השלושים, כאשר מרבית בני דורו כבר פרשו מכל פעילות ציבורית ומדעית, פנה ד"ר סוסקין מתוך סקרנות אינטלקטואלית לחקור תחום מדעי מהפכני שעשה אז את צעדיו הראשונים בעולם כולו, גידול צמחים במצע מנותק וללא אדמה כלל (הידרופוניקה). עבור סוסקין, ההידרופוניקה היוותה את ההתפתחות הטבעית, הבלתי נמנעת והאולטימטיבית של תורת המשקים הזעירים. אם המודל של מונטה אלגאידה הראה שניתן להסתפק ב-5 דונמים במקום ב-100 דונם, הרי שההידרופוניקה אפשרה לנתק את החקלאות לחלוטין מן התלות באיכות הקרקע ובפוריותה ולייצר מזון איכותי בכמויות עצומות על פני שטחים מזעריים על גגות בתים בערים, באזורים סלעיים בלתי ניתנים לעיבוד, ואף בלב המדבר הצחיח.

בשנים 1940-1939 הקים סוסקין שתי תחנות ניסיונות הידרופוניות חלוציות בארץ ישראל, האחת במושבה נהריה והשנייה לחופי ים המלח, בסמוך למפעלי חברת האשלג הידועים. התחנה החלוצית בים המלח הוכיחה לראשונה בעולם כי ניתן להפיק ירקות טריים באיכות מעולה אפילו באזור בעל קרקע מלוחה לחלוטין ותנאי חום קיצוניים וצורבים, באמצעות שימוש בבריכות מים מוזנות ומבוקרות מדעית.

בשנות החמישים המשיך סוסקין לקדם במרץ רב את חקר ההידרופוניקה בארץ. מחקריו פורצי הדרך שימשו בסיס ישיר לפיתוח החקלאות ההידרופונית בקיבוץ חפץ חיים, שם שימשה שיטת הגידול על מים ומצעים מנותקים כפתרון הלכתי מבריק ופורץ דרך לשמירת מצוות השמיטה בחקלאות המסחרית המודרנית. בהמשך, הובילה פעילות ענפה זו להקמת 'האגודה הישראלית להידרופוניקה' בשנת 1957.

בשנת תשי"ח (1958), במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, זכה ד"ר זליג סוסקין להכרה ממלכתית מאין כמוה על מפעל חייו, כאשר הוענק לו פרס ישראל למדעי הטבע (במדעי החקלאות). בנימוקי ועדת הפרס המרגשים צוינה תרומתו החלוצית הנמשכת למעלה משישים שנה לחקר הקרקע והמים, להנחת יסודות ההתיישבות המודרנית בארץ ישראל ולהובלת מהפכת ההידרופוניקה הבינלאומית.

ד"ר זליג סוסקין נפטר ב-26 בפברואר 1959 בבית החולים הדסה בתל אביב, בגיל 85, ונטמן בבית העלמין של המושבה נהריה, המקום שבו ראה במו עיניו את התגשמות חזונו הגדול הופך למציאות חיה, נושמת ומשגשגת. עיריית נהריה הנציחה את זכרו ואת מורשתו בקריאת רחוב מרכזי במושבה על שמו.