יאן ואנטונינה ז'בינסקי

ישנם חוקרים המתייחסים דווקא ליום בו פלשה גרמניה לפולין (1 בספטמבר 1939), ליום פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתוך חמישה שבועות חולקה פולין בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, בהתאם לסיכום סודי מוקדם הידוע בשם 'הסכם ריבנטרופ-מולוטוב'. הסכם זה שנחתם בין שר החוץ הרוסי ושר החוץ הגרמני ב־23 באוגוסט 1939 כלל גם נספחים שאחד מהם היה ההסכמה בין הצדדים לחלוקת שטחי פולין בין שתי המדינות. ואכן ב-17 בספטמבר פלשה ברית המועצות לפולין. בעקבות פלישה זו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה.

גן החיות של וורשה

כשנפתח גן החיות של וורשה לציבור בשנת 1928 הוא נחשב לאחד מהגנים המודרניים בעולם. הגן השתרע על כ-300 דונם ונוהל במשך עשור על ידי יאן ז'בינסקי (Żabiński) שהשקיע בו את כל מרצו והפך אותו לאחד מגני החיות המוצלחים באירופה שמשך אליו מידי יום אלפי מבקרים. ז'בינסקי השתדל להסיר את הגדרות והמחיצות בין המבקרים לבין בעלי החיים כדי לתת תחושה של חופש ולא של כלובי מאסר עצובים. במקום גדרות יצר חפירים, בריכות ותעלות מים (דגם שאומץ גם על ידי מתכנני הספארי ברמת גן). בשנת 1931 נבנתה במרכז הגן ווילה לשימושם של יאן ז'בינסקי ורעייתו אנטונינה. הווילה תוכננה על ידי האדריכל יאן רוגויסקי בסגנון באוהאוס והיתה פונקציונלית וצנועה כמו דייריה. כיום ניתן לבקר בבית שנשמר לאורך השנים עם חלק מהריהוט המקורי הכולל גם פריטים מהאוסף הזואולוגי של הזוג ז'בינסקי. בבית ניצב עדיין הפסנתר המפורסם עליו ניגנה אנטונינה כשהגרמנים התקרבו כסימן לדיירים היהודים להסתתר ולהתכונן לביקור שיכול היה להסתיים בחיסולם של יושבי הווילה. החלק המרגש ביותר בווילה הוא סיפור ההצלה ההרואי בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית - סיפורם של הזוג ז'בינסקי אשר קיבלו את ההחלטה הנועזת לסכן את חייהם ואת חיי קרוביהם כדי להציל יהודים מהצורר הנאצי. בתחילה הסתירו את היהודים בין כותלי ביתם אך כשהבית התמלא ולא נותר מקום פנוי החלו להסתיר את היהודים בכלובי החיות בגן, וכל זאת תחת אפם של עשרות חיילים נאצים.

הזוג ז'בינסקי

יאן ז'בינסקי נולד בשנת 1897 למשפחה נוצרית עשירה. את ההון הביאה אמו שהייתה בעלת קרקעות רבים. ללא כל קשר למעמדם הם גרו בשכונה יהודית בוורשה. חבריו של יאן היו יהודים שלמדו איתו בגימנסיה החילונית וחברות זו התהדקה במהלך שירותם הצבאי במלחמת העולם הראשונה. עם חלקם המשיך לאוניברסיטה, שם קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה ולאחר מכן למד בבית הספר הגבוה לחקלאות בו התמחה בזואולוגיה. אנטונינה נולדה בסנט פטרסבורג ברוסיה למשפחה פולנית. היא גדלה אצל דודתה לאחר שבגיל צעיר התייתמה מאמה. כשבגרה נסעה לאוזבקיסטן והצטרפה לאביה שעבד כמהנדס רכבות בטשקנט. לאחר שאביה ורעייתו השנייה נרצחו על ידי מהפכנים עברה אנטונינה לפולין ועבדה שם כמזכירה בבית הספר הגבוה לחקלאות בו פגשה את המרצה המבוקש יאן ז'בינסקי ותוך פחות משנה הם נישאו. אנטונינה ניהלה יומן לאורך המלחמה. בספר הזיכרונות שכתבה 'על אנשים וחיות' תיארה את הבית והגן וכינתה אותם "גן העדן שלי" ו"הממלכה הירוקה שלי". יאן ז'בינסקי למד גם באקדמיה לאמנות, צייר, ניגן בפסנתר וכתב ספרים רבים. "הוא היה אדם בעל אופקים מאוד רחבים, איש רנסנס", סיפר עליו בנו. גם אנטונינה הייתה סופרת וחיברה ספרי ילדים על חיות. בשנת 1932, שנה לאחר כניסתם לווילה, נולד בנם הבכור והם העניקו לו את השם רישו (Rys - חתול בר בפולנית). "אמא שלי הייתה מוקפת חיות מאז ומתמיד ומאוד אהבה אותן", סיפרה בתם תרזה אשר נולדה בשנת 1944, "כשהיא היתה בהריון היא טיפלה בזוג חתולי בר, וכשרישו נולד היה ברור שכך היא תקרא לו."

עם תחילת ההפצצות בוורשה הופצץ גם גן החיות. הזוג ז'בינסקי וילדיהם עזבו את ביתם. חלק מבעלי החיים נהרגו וחלקם ברחו לרחבי העיר. גמלים, לאמות וצבאים הסתובבו על שפת נהר הוויסלה, גופות של חמורים וסוסי פוני היו מוטלות לאורך הכביש. שועלי הכסף, והגיריות, השימפנזה והציפורים האקזוטיות נעלמו. הפילה קשיה נהרגה מפגיעת פגז ולא הרחק ממנה הייתה מוטלת גופת ג'ירפה אחת שנורתה למוות יחד עם כמה מהקופים והאנטילופות. בגן נותרו רק חתולי בר שונים, ציפורים קטנות, פסיונים, טווסים, כמה קופים ושועלי כסף. רק לאחר שבועיים הורשתה אנטונינה להיכנס לגן החיות. "הממלכה הירוקה שלי" הפכה לחורבה מעלה עשן.

חודשיים לאחר כניסת הגרמנים לוורשה הגיע לוץ האק, מנהל גן החיות של ברלין, ובידיו פקודה להעביר לגרמניה את כל החיות שנותרו בחיים: "החיות יקבלו אצלנו טיפול מצוין ומיד אחרי שהמלחמה תיגמר, תקבלו אותן בחזרה". לזוג ז'בינסקי לא הייתה ברירה אלא להיענות לדרישת הגרמנים אך יאן ז'בינסקי, שביקש להמשיך לשלוט בשטח גן החיות הריק, שכנע את לוץ האק להפוך אותו לחווה לגידול חזירים שיספקו בשר לחיילי הרייך השלישי המוצבים בוורשה. כעבור ימים אחדים הועמסו החיות על משאיות ופוזרו בין גני החיות בגרמניה. החיות שנותרו בגן נורו בידי חבריו השיכורים של האק, וכך תיארה זאת אנטונינה: "היה יום חורף בהיר ויפה, ורישו ביקש לצאת לשחק בחוץ, אבל אני הכרחתי אותו להישאר בבית, ישבתי בחדרו וקראתי לו בקול את 'רובינזון קרוזו'. 'אמא, תראי איזה יום יפה', הוא אמר, 'למה את לא מרשה לי לצאת החוצה? אחר כך נשמעו היריות. 'אמא, אמא, מה זה? מי יורה? בהיתי בספר הפתוח ולא הצלחתי להוציא מלה. אז עוד לא ידעתי לכמה אנשים מצפה גורל דומה."

תכנית ההצלה

במרץ 1940 הוקמה בשטח הגן חוות חזירים שניזונו משאריות מזון ממסעדות ובתי חולים ומזבל שיאן ז'בינסקי אסף בגטו היהודי. יאן נשא אישור כניסה לגטו בזכות התפקיד החדש שקיבל מרשויות העיר. אישור זה איפשר לזוג ז'בינסקי לרקום תכנית להברחה והצלה של יהודים רבים. כבר באותו קיץ החלו להסתיר יהודים ולא יהודים בביתם שבגן החיות וברחבי הכלובים הריקים. כדי לא לעורר חשד יצרה אנטונינה תחושה שלגן מגיעים מבקרים ואורחים, שהמוסיקה מתנגנת והבית כולו שמח.

מלבד פעילותם להסתרת יהודים בביתם היו יאן ואנטונינה גם פעילים אקטיביים בהצלת יהודים כפי שיעיד המקרה הבא: אחד מידידיו של יאן ז'בינסקי היה ד"ר שמעון טננבאום, אנטומולוג ידוע. כמה ימים לפני שעבר עם משפחתו לגטו העביר ליאן את האוסף שלו שכלל כ-2500 מיני חרקים שונים. "בקיץ 41 נעצרה לפני הבית שלנו לימוזינה וממנה יצא גרמני בלבוש אזרחי". אנטונינה נכנסה לסלון והתחילה לנגן את הקטע המוסכם מ'הלנה היפה' שהיה הסימן לכולם 'להיזהר לא להוציא מילה, נאצים בסביבה', העוזרת הכניסה את הגרמני שהסתכל סביבו בפליאה ואמר: 'שמח אצלכם'. הוא הציג עצמו כציגלר, האחראי בגטו על סידור עבודה וחובב חרקים. 'טננבאום שלח אותי', אמר. 'הוא ביקש שתאפשר לי להציץ באוסף שלו, הנמצא אצלכם'. יאן ז'בינסקי הראה לציגלר את האוסף וזה התרגש עד דמעות ואמר: 'טננבאום מבקש שתבוא לבקר אותו'. יאן ז'בינסקי ניצל את הרגע והציע לציגלר לנסוע אתו מיד לגטו כדי לבקר את טננבאום. בזכות אותה נסיעה ניצלו חיי רבים: הכניסה למשרדו של ציגלר הייתה משער בניין שמחוץ לגטו ועליו הופקד שומר פולני. כשיאן ז'בינסקי נכנס לבניין הוא השתהה בכוונה ליד השומר ופיטפט בקולניות עם ציגלר רק כדי שהשומר יתרשם מקרבתו אל הגרמני. למחרת חזר לגטו וקרא לשומר מרחוק שיפתח לו את השער. הסתובב קצת ויצא באותה דרך. וכך אט אט הרגיל את השומר שהוא נכנס ויוצא והחל להוציא מהגטו יהודים. באחת מהפעולות הוא הציל את אשתו של טננבאום, לוניה, רופאת שיניים. כשיצא מהשער, במקום השומר הפולני, עמדה שם אשתו שסירבה לתת להם לצאת. יאן ז'בינסקי הרים את קולו, מספרת אנטונינה, וצעק: 'את רוצה שאני אעלה למעלה ואטריח את פאן ציגלר שירד למטה? זה יכול לעלות לכם ביוקר'. האישה נבהלה ומיד פתחה את השער. מעבר לכביש, בדיוק ביציאה, עמדו שני חיילים גרמנים. לוניה קפאה ורצתה מיד להתחיל לרוץ אבל יאן ז'בינסקי תפס אותה, התכופף בקור רוח, הרים מהארץ בדל סיגריה, שילב בנחת את ידו בזרועה ולאט מאוד התחיל ללכת לכיוון השני. לימים סיפרה בתו על אותה פעולה. "לוניה סיפרה לי אחרי שנים שהיא כמעט מתה מפחד כשאבא, לפני האף של החייל הגרמני, נעצר בכוונה והצית לעצמו סיגריה. צריך היה להיות פסיכולוג גדול כדי להבין את דרך החשיבה של האויב. הם הרי לא תיארו לעצמם שמי שבמנוסה, יעשה דבר כזה."

משה תירוש (מייטק קניגסוויין) מכרמיאל, אחד מהניצולים, היה בן חמש כשמשפחתו הוברחה לווילה: "הגענו לשם בסוף 42' אחרי שהבריחו אותנו מהגטו ונאלצנו להסתתר. סטפציה אחותי ואני גרנו במרתף הווילה, שם היו המשרדים שלהם, ואבא ואמא הסתתרו בכלובים של הפסיונים והקופים. הבן שלהם, רישו, היה מביא לנו אוכל. הוא היה מתחרה באמא שלו מי יביא לנו יותר אוכל". לימים סיפר רישו על משפחת תירוש שאותם זכר: "קראנו להם סנאים, אמא שלי רצתה שהם לא יבלטו אז היא החליטה לצבוע להם את הראש לבלונד. סגרה את כל המשפחה באמבטיה ומרחה להם חומר מבהיר על השיער, אבל מה לעשות, הראשים יצאו לגמרי אדומים ואני אמרתי לאמא, 'אוי, הם נראים כמו סנאים ומאז זו הייתה הסיסמה שלנו, 'תביאו אוכל לסנאים', 'צריך להעביר את הסנאים'". כך קיבלו כל המסתתרים בווילה שם של חיה.

חוות השועלים

בחורף 42'-43' הגיעו הגרמנים למסקנה שבמקום חזירים עדיף לגדל בשטח שועלים לפרוות שיחממו אותם בחזית מול ברית המועצות. לשם כך מינו את ויטולד ורובלבסקי שזכה לכינוי 'איש השועלים'. ויטולד גר בצריף ליד השועלים והתגלה כתומך בפעילותם של הזוג ז'בינסקי שעד סוף המלחמה הצילו בני הזוג כ-300 יהודים.

יאן ז'בינסקי הצטרף לחברי 'צבא פולין החופשית' וכשפרץ מרד גטו וורשה הצטרף למורדים ונפצע. הוא ניצל בנס ונלקח למחנה שבויים גרמני ממנו שב רק באוקטובר 1945. לקראת סוף המלחמה נסגר גן החיות ואנטונינה וילדיה הוגלו לגרמניה יחד עם ורובלבסקי 'איש השועלים'. הם הצליחו להימלט והגיעו לאחד הכפרים, שם נשארו אנטונינה וילדיה עד תום המלחמה. הכסף שהיה ברשותה אזל במהירות והדבר הובא איכשהו לידיעת הוועד היהודי הלאומי. רחל אורבך, שהסתתרה בביתם של יאן ואנטונינה, נשלחה מטעם הוועד לסייע לה.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה החליט הזוג ז'בינסקי להקים מחדש את גן החיות. הם שיפצו את הגן ואת הווילה ואספו חיות חדשות. הפתיחה הרשמית התקיימה בשנת 1949. יאן ז'בינסקי קיבל בחזרה את משרתו הישנה והיה שוב מנהל גן החיות, אך ב-1951 התפטר מתפקידו. "הכבוד שלו לא הרשה לו להמשיך" סיפרה בתו. "כל מיני פקידים מהמפלגה רצו לשתול לו בגן עובדים מטעמם והוא לא היה יכול להסכים לזה. במשך שנתיים נוספות היה מפקח על הגנים הציבוריים והמשכנו לגור בגן עד 53'. אחר כך עזבנו את הגן סופית."

באוקטובר 1965 הוזמנו בני הזוג יאן ואנטונינה ז'בינסקי לישראל ובטקס צנוע ב'יד ושם' ובנוכחות חלק מן היהודים שהצילו קיבלו את המדליה המוזהבת המוענקת לחסידי אומות העולם. גם עץ ניטע על שמם בהר הזיכרון לציון מפעל ההצלה שלהם בעת השואה. בריאיון שקיים ירון בקר נשאל יאן ז'בינסקי על מניעיו לכל אותם מעשי גבורה: "לא היתה זו גבורה... זו היתה פשוט חובה אנושית ותו לא... [הצלתי יהודים] משום שהם נרדפו עד צוואר, באכזריות. עזרתי להם לא משום יהדותם דווקא, אלא משום היותם בני אדם כמוני, שמצבם האיום נגע אל לבי עד מאד". ועל אשתו סיפר: "הגיבורה האמיתית של הפרשה הייתה אשתי. החינוך הקתולי-מסורתי שקיבלה בביתה לא הפריע לה, אלא להפך, חיזק בה את יושר הלב וההקרבה העצמית. תכונות אלה השקיעה במעשי העזרה לדייריה... תצפיותיה על בעלי חיים נתנו לה אינסטינקט שהפך אותה לחסרת פחד בהגנה על בני המין שלה. הביטחון שלה פרק מנשקם אפילו את האנשים העוינים ביותר. לא אני הייתי גיבור. זו היתה היא."

בשנת 2007 פרסמה הסופרת דיאנה אקרמן את סיפורם של יאן ואנטונינה בספר 'אשתו של שומר גן החיות' (The Zookeeper's Wife). הספר הפך לרב מכר ואף עובד לסרט באותו שם. גן החיות הפך לפופולרי ורבים באו לבקר בגן ובווילה. עיריית וורשה החליטה להפוך את המקום לאתר תיירות והשיבה למבנה את חזותו המקורית. כיום נקרא גן החיות בוורשה על שם יאן ואנטונינה ז'בינסקי.

בשנת 2008 נפגש ישראל גל (פינצ'בסקי) עם ילדיהם של בני הזוג ז'בינסקי ורכש מהם את הזכויות על היומן המקורי ובשנת 2011 הוציא אותו לאור תחת השם 'גן החיים על אנשים וחיות'. בעקבות הספר הופק הסרט התיעודי 'מקום מפלט: גן החיות של ורשה'.

יאן ז'בינסקי המשיך לעסוק בחינוך, כתב יותר מ-50 ספרים והיה בעל תכנית קבועה ופופולרית ברדיו שעסקה בחיות. אנטונינה ז'בינסקי מתה משבץ לב בשנת 1971 בגיל 63. יאן ז'בינסקי מת בשנת 1974 והוא בן 77.