יופ וסטרוויל

יופ נורה בבוקר 11 באוגוסט 1944 ליד מחנה פוכט בהולנד והותיר את רעייתו ויל וסטרויל, שהיתה גם היא מחנכת ידועה בהולנד, לגדל לבדה את ארבעת ילדיהם הקטנים. יופ היה עמוד התווך של המחתרת ההולנדית, מחתרת נועזת שסיפורי הגבורה שלה נודעו גם מחוץ לגבולות הולנד. הם סופרו בבלגיה, צרפת וספרד ועודדו את המקומיים ליטול יוזמה כנגד האכזריות הנאצית במלחמת העולם השנייה.

למפקד הצבא ההולנדי, אנרי וינקלמן, היה ברור כי לא יוכל להכניע את הצבא הנאצי שהיה גדול ומצויד היטב. לצבא ההולנדי לא היו טנקים וארטילריית שדה ונשק נ"ט היו חסרים. בלית ברירה החליט וינקלמן שהצבא יגן רק על מספר מחוזות חיוניים שכונו 'מבצר הולנד', בתקווה למשוך את המערכה עד שבעלות הברית יתערבו ויצילו אותם.

ההתקפה הגרמנית החלה בבוקר 10 במאי 1940. כוחות הלופטוואפה החלו להפציץ את שדות התעופה ההולנדיים. 4 ימים אחר כך הפציצו הגרמנים את רוטרדם. מרכז רוטרדם נהרס כמעט כולו, 900 מתושבי העיר נהרגו ו-80,000 תושבים נותרו ללא קורת גג. ההפצצה הקשה, איום הגרמנים להפציץ אף את ערי הולנד האחרות ובעלות הברית שבוששו להגיע, הביאו לכניעת הולנד בתום 4 ימי קרבות. וילהלמינה מלכת הולנד ומשפחתה עזבו את הולנד כבר ב-12 במאי באמצעות משחתת בריטית אל בריטניה, והמלכה הקימה שם ממשלה גולה.

נפילת הולנד

הולנד הייתה אחת המדינות הראשונות שהעניקו שוויון זכויות ליהודים. הם נהנו מחיי רווחה, השתלבו בחיי התרבות, היו מבוססים כלכלית וקיימו חיים קהילתיים וחופש דת מוחלט.

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון היגרו חלק מהיהודים מגרמניה להולנד, הידועה שבהם היא אנה פרנק ומשפחתה. עם הכיבוש הנאצי של הולנד חלק מהיהודים ברחו לאנגליה והיו אף כאלה שבחרו להתאבד. הגרמנים היו מודעים ליחסה של הולנד ליהודים ולכן בששת החודשים הראשונים היו זהירים וניצלו את הזמן הזה לחדור למנגנוני השליטה בהולנד. השקט היחסי ששרר נטע תקווה בלב התושבים כי בהולנד לא יעזו הנאצים להתנהג כפי שהתנהגו בארצות אחרות כלפי היהודים, אך חלק מהיהודים הבינו כי זו תקווה חסרת יסוד שכן די היה לראות מה קרה בדנמרק, שם, למרות התנגדות העם הדני, מימשו הנאצים את דרכם אל 'הפתרון הסופי'.

ערב הפלישה הגרמנית היו בהולנד כ-140 אלף יהודים, 22 אלף מתוכם היו פליטים מגרמניה שכבר ראו את חורבנה של הקהילה היהודית שם וטעו לחשוב שהגיעו לחוף מבטחים. עם הפלישה אחזה בקהילה היהודית אימה. לאחר מספר חודשים החלו הנאצים לרכז את היהודים ושלחו אותם למחנה הריכוז מאוטהאוזן.

ההנהגה הרוחנית הדתית ההולנדית עקבה אחר ההתפתחויות בחרדה. מיד לאחר הגזירות הראשונות של חוקי הגזע הופיעו הצהרות מחאה כנגד חוקים אלו מטעם 'איגוד הכנסיות' שהוקם באותה עת והמחאה הושמעה בדרשות של ימי ראשון. מחאות הושמעו גם באוניברסיטאות, הן של הפרופסורים והן של הסטודנטים.

בפברואר 1941 נכנסו מיליציות נאציות לרובעים בהם ישבו יהודים באמסטרדם והחלו להתגרות ביהודים. עוד באותו חודש החלה באופן ספונטאני שביתה כללית ברחבי אמסטרדם כנגד מעשים אלו, שביתה שלא היתה כדוגמתה בכל רחבי אירופה הכבושה. הנאצים דיכאו את השביתה באכזריות ומובן היה כי לא תהיה כל אפשרות לסכל את תכניות הנאצים להשמיד את האוכלוסייה היהודית בהולנד.

התארגנות להצלה

כשהיה ברור כי התנגדות גלויה אינה אפקטיבית כנגד הנאצים החליטו חלק מהחוגים ההולנדים לארגן מחתרת שתפקידה לעזור ליהודים.

שנת 1941 הייתה שנה בה נגזרו על היהודים גזירות קשות ששללו את זכויותיהם הבסיסיות, המשפטיות והחומריות. נאסר עליהם להתנייד ברכבות ובאוטובוסים. נאסר עליהם להחזיק באופניים, לקנות בבתי מסחר כללים, לעבור דירה, להעסיק עובדים שאינם יהודים ועוד... לבסוף רוכזו היהודים בשני גושים ברובע היהודי והם נדרשו להעביר את עסקיהם לידי ממונים אריים. חשבונות הבנק שלהם הוקפאו ורכושם הוחרם.

בצל אירועים אלו התארגנה תנועה חלוצית בת 821 חברים ב'עליית הנוער' שחלקם היו פזורים בחוות הכשרה, כשבכל חווה כמה עשרות בני נוער או בודדים שעברו הכשרה אצל איכרים פרטים. באותם ימים הכילה החווה בלוסדרכט חמישים נערים בגילאי 15-17 יוצאי גרמניה ואוסטריה שלאחר פרעות 1938 הידועות בשם 'ליל הבדולח', עברו להולנד באמצעות 'עליית הנוער' בדרכם לארץ ישראל בהנהגת בחור יהודי בשם שושו (יהויכים סימון) שהיה מבוגר במעט מהנערים והצטיין בידיעת הארץ, ספרות עברית, תנ"ך ועוד. שושו הלהיב את הנערים והם ראו בו אב מסור. פרסום 'הספר הלבן' בארץ מנע מהם לעזוב את הולנד וייאוש עמוק אחז בהם כשהאויב המסוכן ממנו ברחו עמד על סף דלתם. ביולי 1942 החלו הנאצים לרכז את היהודים במחנה וסטרבורק ושלחו אותם למחנות השמדה בפולין. היה ברור שכדי צריך להציל את הנערים צריך לאתר לא יהודים שיסכימו לסכן את חייהם ולהסתיר את הנערים אצלם ואף לזייף להם תעודות 'אריות'.

יופ וסטרויל היה מורה ומחנך ואישיות ידועה בחוגים הפדגוגיים של הולנד, ובעל ניסיון רב בפעולות ארגוניות. הפגישה הראשונה אתו התקיימה בתחילת אוגוסט 1942. הוא הגיע מרוטרדם, שם ניהל בית ספר בשיטת מונטסורי. יופ היה אב לשלושה ילדים ואשתו ויל הייתה בהריונה הרביעי, כשפנו אליו היהודים. מנחם, אחד מהניצולים סיפר כי תגובתו של יופ היתה: "חברים! זו פעולה אשר ציפיתי לה כל הימים האלה. בעבודתי עם ילדי בית הספר הרגשתי שהגעתי למבוי סתום. בשעה שאני עומד ללא תגובה בפני כל השפלות הנעשית בחוץ איני מסוגל ללמד את הנערים גם את הדברים הפשוטים ביותר". עוד הוסיף מנחם אודות יופ: "בפגישתנו הראשונה לא למדנו עדיין להכיר את מרצו היוצא מן הכלל ואת השפעתו הכבירה על בני האדם ובכל זאת, ידענו בביטחון, כי על אף הכול נבצע את המשימה. כל התכנית קבלה אופי יותר רציני ומוחלט."

הברחת הנערים

התכנית של יופ הייתה לא למסור כלום לגרמנים, שימצאו בית ריק. יחד עם חבריו יאן סמיט ובאוקה קונינג הם הסתירו את הנערים בביתם ביער. בין האחרונים שעזבו את ביתם ב-16 באוגוסט 1942 ועברו לרוטרדם היו ארבע נערים שהתגוררו בדירה ריקה שיופ אירגן. ארבעת הנערים הפכו לבני ביתו. הוא צייד אותם בחומרי לימוד וקריאה וידידות עמוקה התפתחה ביניהם. למשימה נרתמה גם ויל, רעייתו של יופ, שלקחה סיכון עצום על עצמה ועל ילדיה.

ככל שעבר הזמן היה ברור כי הנערים לא יוכלו להחזיק מעמד בתנאי המחבוא לאורך זמן ויש צורך להוציאם מגבולות הולנד. יופ וחבריו החלו להעביר בחשאי את הניצולים מגבול לגבול תוך סיכון חייהם. בהפוגות בין ההברחות היו שושו ויופ שוקעים בשיחות ובאחת מהן הביע יופ את רצונו להשתקע בארץ ישראל. שושו הזהיר את יופ לבל יתאכזב מהצפוי לו בחיי הקיבוץ.

כשהתקבלה ההחלטה להבריח את הילדים, פתח יופ את הברית החדשה וקרא את הפסוק "האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני אינו כדאי לי, והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו כדאי לי" (מתי י' 3), כך העמיד את כל עשייתו על בסיס מוסרי נוצרי. בתחילה הסתייג יופ מהמטרה הציונית בה ראו הנערים כיעד הסופי. יופ הדגיש כי הוא עוזר להם לא כי הם יהודים אלא כי הם בני אנוש נרדפים. עם הזמן הוא נדבק בלהט הרעיון הציוני להקים חברה חדשה בארץ חדשה.

ב-25 בינואר 1943 נתפס שושו כשחצה את הגבול חזרה מבלגיה. בשעת מאסרו היו עליו כסף, תעודות וטפסים ריקים של אישורי מעבר ורישיונות. הוא הצליח להבריח מבית הסוהר פתק שבו סיפר לחבריו כי יש סיכוי שיעבירו אותו למחנה וסטרבורק וביקש שיתכננו את בריחתו משם. למרות תכניתו שושו התאבד לאחר יומיים על ידי חיתוך ורידי ידיו בסכין גילוח.

דרכו של יופ וסטרויל

יופ נולד בעיר זוטפן במזרח הולנד בתחילת שנת 1899 בשם יוהאן חרארד וסטרויל. את ערכי המוסר ספג יופ מאביו שהיה בעל בית דפוס קטן והשתייך לכת נוצרית קטנה בשם 'דרביסטן סקטה' ששאבה את ההשראה מהתנ"ך והברית החדשה ועיקר משנתה היה דחיית הטבילה לגיל ההתבגרות אז יחליט הנער אם ברצונו להצטרף לכת (אנבפטיזם). המשפחה חיה בעוני לאחר שהאב הזניח את בית הדפוס והקדיש את חייו לכת, מה שהביא לחיכוכים לא מעטים בין יופ לאביו. על אף עומס מצוות הכת נהנו ילדי וסטרויל מהשכלה כללית רחבה. יופ היה מרדן באופיו וניצני המאבק על זכויות שוות לכל אדם ניטעו בו כבר בגיל צעיר. הוא נשלח ללמוד בסמינר דתי למורים אך עוד לפני תום הלימודים עזב את המוסד והוסמך להוראה בבחינות אקסטרניות. בגיל עשרים התחתן אך נישואים אלה לא החזיקו מעמד. סוער בנפשו חיפש יופ בית אידיאולוגי והפליג לאינדונזיה אך גם שם לא שרד זמן רב. הוא התנגד לגיוסו לצבא בשל היותו פציפיסט ונרשם כאזרח ההולנדי הראשון במושבות שסירב לשרת בצבא. היה זה מעשה מרדני מובהק, ללא כל תקדים, שפרץ את הסכר לאחרים. לאחר מאסרו הוא גורש מאינדונזיה, אבל גם כשהגיע להולנד המשיך בסירובו לציית לחוקים שלא היו לפי רוחו, תשלום מיסים מסוימים והחובה לשאת תעודת זהות נראתה לו פגיעה בחופש הפרט.

בשובו לאמסטרדם התמסר לעבודה החינוכית ולכריזמה שלו הייתה השפעה עצומה על הילדים. הוא כבש את ליבם בכנותו, בסערת הנפש שלו, במסירותו ובדאגה ללא גבול. הוא ידע להניע אותם ולהציב אתגרים, לפעול ולהשיג אותם. אחד ממפעליו החשובים היה מועדון הספורט וקבוצת כדורגל שהצליח ללכד ועבר איתה את כל הדרך עד שלקחה את האליפות (עדיין ניתן לראות את שמו של יופ וסטרויל על אבן הפינה במועדון הספורט). מי שהטיב לתאר אותו היה המפקח מטעם משרד החינוך שכתב עליו "אחד מפקידיי הגרועים ביותר, אך בה בשעה המורה והמחנך המעולה ביותר שהכרתי אי פעם".

בשנת 1932 עזב יופ את אמסטרדם ועבר עם משפחתו לבית הספר הקווייקרי 'ורקפלאץ' בעירה בילטהובן ולימד שם ספרות, מתמטיקה וביולוגיה. לבית הספר יצא מוניטין של המוסד החינוכי החופשי הטוב ביותר בהולנד. הורים נאורים שלחו את ילדיהם ממרחקים ובית הספר קלט תלמידים משכבות שונות ובכללם מבית המלוכה. מאחר שסירב לשלם מיסים שחלקם מימנו את הצבא, יופ גם סירב לקבל שכר וחי עם משפחתו בחדר ובו שלוש מיטות בלבד וסעד על שולחנו של המנהל. בבית הספר נחשף לראשונה לפליטים היהודים כשבשנת 1938 הוקמו לא הרחק מביתו מחנות מעבר לפליטים שכל רכושם נשדד מהם. הפעולה הראשונה שלו הייתה לקלוט למוסד קבוצה של בני נוער מקרב הפליטים. לאחר שמונה שנות עבודה במוסד עברה משפחת וסטרויל לרוטרדם לבית הספר על שם מריה מונטסורי. השיטה דגלה בלמידה עצמאית שהביאה לידי ביטוי את טבעו של כל ילד. שיטה זו דרשה מאמץ מהמחנכים להכיר כל ילד באופן אישי ולעומק, כך מי שדגל בשיטה זאת היה מורגל להיות קשוב ורגיש יותר מהרגיל.

יופ הציל יותר מ-300 נערים ובנוסף להצלתם גם נטע בהם את החזון ורעיון השליחות. מהקבוצה הראשונה שהוברחה לספרד תבע שלא ישכחו את אלה שסייעו להם לחצות את הגבולות בדרכם לארץ ולא ינתקו את הקשר עמם. הוא שוחח איתם על אחריותם כלפי העתיד, על העבודה שיעשו בבואם לארץ, על בנין עולם חדש, עולם של חופש, הבנה, אחווה וצדק: "אתם עומדים על סף השחרור; בקרוב תגיעו לארץ החרות ותתגשם שאיפתכם לבנות את ארץ ישראל כמולדת לכל יהודי עולם. אני מאחל לאיש ואיש מכם אושר והצלחה, אך אל לכם לשכוח את חבריכם שנפלו בדרך ובקורבן חייהם סללו להם את הדרך לחרות. בנו את ארצכם והציבו להם יד והנציחו זכרם. זכרו את שושו ואת קורט האנימן וכל החברים, שנתנו נפשם על הצלת חבריהם. זכרו את סבל העולם ובנו את ארצכם כך שתהיה לכל היושב בה מקור של חופש וזכות קיום ולא תדעו עוד מלחמה. לכולכם אני מאחל מעבר מוצלח לחיי חרות ואושר."

יופ ביקש להטיל על כתפי הניצולים את המשך המאבק כנעלה, צודק וטוב: "גדול, משפיע, מעין נביא. לדבריו הפשוטים ביותר הייתה גם משמעות עמוקה ומרחיקת ראות. מעולם לא הציג במרכז את עצמו, אלא את העניין הצודק, הנשגב, האנושי", סיפר אחד הניצולים. אירוע זה תואר בעיתון הולנדי: "רוח עזה נשבה ויללה. שבעים בני־הנוער עמדו מחוץ לצריף הישן ולא דיברו דבר. מבטם היה מרוכז באיש קטן הקומה שכתפיו רחבות ורעמת שערותיו פזורות לכל רוח. עייפות רבה הייתה תלויה בריסי עיניו, עייפות מלילות ללא שינה. לילות שבהם ערך מסעות הברחה על פני גבולות אירופה. עיניו העייפות הסתכלו בכל אחד ואחד, דובבו לכל אחד ואחד לפני שנשא דבריו..."

המעצר וההנצחה

מספר פעמים עמד כבר להיעצר אך הביטחון עצמי שהפגין ושלל תחפושות עזרו לו להתחמק ממאסר, ולמרות שחש את דופק הסכנה המשיך בפעולותיו, גם כשאסרו את ויל רעייתו.

במרס 1944, כשניסה להבריח לצרפת, יחד עם באוקה קונינג, את שתי הנערות היהודיות מחבורת לוסדרכט, תיאה פרלמוטר ורות׳ל דירקטור, הוא נתפס במעבר הגבול דרומה בדרכו לעיר אייבטהרבן. מקום זה היה ידוע לחבורה כמסוכן ביותר בשל תנאיו הטופוגרפיים. במאסרו החלו חמישה חודשים של עינויים, חקירות וצינוק. העינויים נועדו להוציא ממנו את שמות חברי המחתרת האחרים אך יופ עמד בעינויים בגבורה ולא הסגיר אף אחד: "אתם הרי יודעים שלא אבגוד בכם, בזאת אני בטוח בכל התנאים והנסיבות" כתב לחבריו באחד המכתבים שהצליח להבריח אליהם בעזרת רופא בית הסוהר. בפתקים אחרים שהצליח להבריח החוצה התעניין בגורל הנערים שהציל. באחד המכתבים כתב: "אני אדם פשוט כל כך, לעולם אל תעשו אידיאליזציה מאישיותי. את הימים הקשים האלה עלי לעבור ולהחזיק מעמד בהם, ואם לבסוף, בכל זאת ייחרץ גורלי, ידידים יקרים, אזי אלך כגבר." בכל מכתב עודד את חבריו להמשיך בפעולות הצלה: "אילו ידעתם מה עז רצוני להישאר במגע מתמיד אתכם, לדעת בל פרט ופרט, ושוב לעבוד אתכם כשותף פעיל. ידידים יקרים ונאמנים, הוגה אני בכם בה הרבה ורגשותיי העמוקים שלוחים אליכם." ובאחר כתב: "ואם לא נתראה עוד, תהי העבודה המשותפת משען קודש לכם כל ימי חייכם. האל יברככם." ליופ לא היתה משאלת מוות. יחד עם חבריו תכנן את בריחתו. השמירה עליו הייתה קפדנית. כשנתפס הוא היה עב זקן ומצויד בתעודת זהות של מבריח מקצועי אחר שאותו חיפשו הגרמנים שכינויו בצרפתית היה 'לה ליוור' (הארנב), ובידי הגסטאפו נזקפו לחובתו תיקי הרשעה רבים וחמורים, בהם מעשי חבלה ואפילו רצח שוטר הושתו על יופ כל אותן עבירות.

היו לא מעט ניסיונות להציל אותו. חברו יאן סמיט הגיע בעזרת שוטר של בית הסוהר באייגטהובן והצליח להיפגש אתו בארבע עיניים. הם תכננו שבריחתו תתבצע בשעת ההעברה לחקירה ברוטרדם אך ניסיון זה נכשל מאחר שההעברה בוצעה מוקדם מהמתוכנן. בתכנית אחרת היה שותף הרופא במחנה פוכט שביים שטף דם בקיבה. התכנון הייתה שהוא ישלח את יופ לבית החולים ברוטרדם ומשם כבר יוברח בידי חבריו, אך גם תכנית זאת נכשלה מאחר שהועבר לבית החולים בבית הסוהר ולא לזה שברוטרדם. במקביל נעשו מספר ניסיונות להפגיש את יופ עם ויל אשתו כשבאחת מהן אפילו הצליחו לראות אחד את השנייה מרחוק כשגדר תיל מפרידה ביניהם.

באפריל 1944 בעקבות הלשנה, נאסרו רבים מחברי המחתרת והארגון החל להתמוטט. פעיליו היו אחד עשר הולנדים וארבעה עשר יהודים, צעירים שפעלו יד ביד מתוך זהות רעיון ומעשה. אחד אחד הם נתפסו ונאסרו בהולנד ובפריז.

יופ הוצא להורג עם שלושה מחבריו למאסר, כעונש על ההתנקשות במפקד אס.אס בהולנד, פשע שכלל לא ביצע. חייו הגיעו לקיצם בגיל 45. ויל אשתו שמעה על מות אהובה מפי אחת מחברותיה שהיתה ידידתו של קאפו במחנה פוכט. היא סיפרה לויל כיצד יופ צעד לגרדום זקוף ובראש מורם והאציל מרוחו גם על חבריו. רופא שהיה אסיר באותו מחנה סיפר כיצד בקע מבעד לכותלי הבונקר בלילה האחרון, לאחר שיופ כבר ידע את גזר דינו, קולו הצלול בדקלום שיר החירות האהוב עליו.

בשנת 1964 הוכרו יופ וסטרויל וחבריו כחסידי אומות העולם. ב-1947 ניטע בהרי אפרים יער זיכרון על שמו של יופ וסטרויל ובאמסטרדם פועל בית ספר יסודי הקרוי על שמו.

מרתה, בתו של יופ, הגיעה לישראל, נישאה לישראלי וקבעה פה את חייה.

אני נצר לאדם שניצל בזכותו. הנה התמונה של ילדי ההכשרה כשהגיעו להולנד מגרמניה. סבא שלי, אז מקס קששובר עם חולצת המשבצות שורה שניה מהסוף שלישי משמאל. רק 23 מתוכם שרדו את המלחמה.

סבא שלי, שאחרי עלייתו לישראל קרא לעצמו משה קיני היה מזכיר קיבוץ גלעד והקים לזכרו של יופ את יער וסטרויל ליד הקיבוץ לצד אנדרטאות נוספות שילדי וסטרויל, כפי שקראו לעצמם, הקימו וסבא עיצב בהיותו אדריכל נוף.