רבן יוחנן בן זכאי

הרקע למרד ולחורבן

אין ספק שהגורם המרכזי שהוביל את העם היהודי למרד הגדול היה התסכול העמוק בו היה שרוי באותה עת, מה שגרר אלימות פנימית שהביאה למרד שהסתיים באסון. בין הבעיות שעמדו בפניהם היו העבודה הזרה שהתקיימה בארץ ויחסי שכנות מתוחים בינם לבין הסורים והמתייוונים, בעיות שהתבטאו בהתפרצויות אלימות שגבו חיי אדם. חיים בעלי צביון יהודי בארץ לא נראו באופק.

בשנת 40 נוספה משקולת אחרת על גבם של היהודים בדמות גזרת הקיסר הרומי גאיוס קליגולה שהחליט להעמיד את פסלו בבית המקדש בירושלים. אם עד כה בית המקדש היה העוגן היחידי והמרכזי לעבודת הקודש לעם היהודי הרי עתה, במרכז הפולחן היהודי, החלה עבודה זרה..

בתחילה את המרד הובילו הקיצוניים שבעם ואחריהם נגררו כל היתר. ברומי ראו במרד ניסיון למהפכה וגילו חוסר סובלנות כלפי היהודים. בשל חששם מהשלכות המרד על יתר העמים שנכבשו הם הגיבו בתוקפנות קיצונית. התוצאות היו קשות. שדות וכרמים הושחתו, ישובים נמחו, ושליש מהאוכלוסייה נרצח. תוך ארבע שנים אבדו כל מנהיגי המרד בגליל, בית המקדש נשרף וירושלים נהרסה. אז דוכא המרד.

עד ימינו עומד הוויכוח האם נכון היה לפתוח במרד כאשר יחס הכוחות לא היה מאוזן, בלשון המעטה. האם הייתה זו פעולה חסרת אחריות הגובלת בהתאבדות, או שמא היה זה כורח בלתי נמנע. כך או אחרת בח' באב שנת 70 כבר עמד המצביא הרומי טיטוס בשערי ירושלים ויומיים אחר כך, בי' באב (ולא בט' באב, כפי שנהוג לחשוב) עלה בית המקדש באש. העם היהודי היה כפסע ממחיקתו מדפי ההיסטוריה. בית המקדש, שהיה אז מרכז הפולחן היחיד עבור חמישה מיליון יהודים, לא היה רק סמל עבורם. כל יהודי העלה מס לבית המקדש וציפה שימשיך להתקיים וידאג לעתידו בידיעה שאם יחדל הרי "העולם לא יהיה עוד לברכה ליושביו, והגשמים לא יבואו במועדם."

מיד עם החורבן עלו שאלות מהותיות בדבר סוגיות הנוגעות לבית המקדש כדוגמת הקרבת קורבנות והכרזת ראשי חודש שמהם נגזרו החגים. בנוסף היה צורך לטפל בבעיית הקיטוב בעם. מצד אחד עמדה האריסטוקרטיה הצדוקית מבית הורדוס ומצד שני הקנאים האנטי רומים שהשתייכו לבית שמאי. המלחמה שנתגלעה בין הפלגים ואף הביאה להרוגים היתה אידיאולוגית ופיזית. בעקבות כישלון המרד ברחו חלק מהמורדים הקנאים למצרים, שם ניסו להוביל מרד נוסף שלא צלח. כך עלה כוחם של המתונים מבית הלל שייחסו את עצמם להלל הזקן שעל פי המסורת נחשב נצר לבית דוד.

בפני העם היהודי עמדו שתי אפשרויות: להיכחד או להמציא את עצמו מחדש – שזה אומר יהדות ללא בית מקדש, עם הנהגה רוחנית ומעשית חדשה. לא פעם עלתה גם התהייה האם לא פקע בעצם תוקפה של תורת משה והגיע הזמן לכרות 'ברית חדשה' וישנן עדויות שהייתה אף נסיגה גדולת ממדים של יהודים אל זרועות פולחנים זרים ובהם הנצרות.

רבן יוחנן בן זכאי והנהגה חדשה

רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים ויורשו של רבן שמעון בן גמליאל כראש הסנהדרין לקח על עצמו את המשימה להציל את העם היהודי מאובדן. מינויו כראש הסנהדרין, אף על פי שריב"ז לא היה מבית דוד ולא מן הכהנים, היה מינוי חירום לאחר שרבן שמעון בן גמליאל נהרג במרד.

הוא החל את משימתו בתיקון התקנות בדבר המנהגים היהודיים באין בית מקדש. הוא קבע את לוח השנה העברי כפי שאנו נוהגים בו כיום. לדוגמה: מצוות נטילת הלולב במשך שבעת ימי חג הסוכות הנהוגה כיום תוקנה על ידו 'לזכר המקדש', זאת להבדיל מהזמנים בהם עמד בית המקדש, אז קיימו את המצווה רק ביום הראשון של החג. תקנה אחרת שלו קבעה כי כאשר ראש השנה נופל בשבת יש לתקוע בשופר ביבנה, בשונה מהימים בהם היה מותר לתקוע בשופר רק בבית המקדש. תקנה זו הבהירה כי הקדושה אינה קשורה רק בעיר ירושלים או במקדש עצמו.

בסוגית תהליך הגיור קבע שדי בטבילה ומילה כדי להשלים את תהליך הגיור, זאת להבדיל מתקופת בית המקדש אז היה מסתיים תהליך הגיור בהקרבת קורבן במקדש.

המידע אודות רבן יוחנן בן זכאי מועט ורק עדויות חז"ל שופכות עליו מעט אור. חז"ל מספרים כי חייו נחלקו לשלוש תקופות בנות 40 שנים כל אחת. בתקופה הראשונה עשה לביתו כסוחר או חקלאי, בתקופה השנייה למד ובאחרונה לימד ופסק. התלמוד מספר כי ריב"ז היה הצעיר שבתלמידי הלל והתואר 'רבן' (מארמית 'הרב שלנו') ניתן למעטים שהיו מצאצאי בית דוד בלבד. ריב"ז היה היחיד שקיבל את התואר ללא הייחוס המשפחתי.

המדרש מספר כי כאשר נטה הלל למות, התאספו כל 80 תלמידיו סביב מיטתו, ורק יוחנן עמד מחוץ לדלת. "היכן הוא קטן שבכם?" שאל הלל והוסיף: "הוא אב לחוכמה ואב לדורות". את הצירוף 'אב לדורות' פירשו אחדים כ'אבי העתיד', ומאחר שלא היה נצר לבית דוד עוד בחייו פינה את מקומו לרבן גמליאל דיבנה.

רבן יוחנן בן זכאי היה מתון בתפיסותיו והטיף לדו קיום עם אלה שאינם יהודים ועשה רבות כדי לגשר ולקרב בין הפלגים היהודיים השונים. ההיסטוריון גדליהו אלון תיאר אותו כ- "ריאליסט חד-עין, אשר לא היסס להזהיר את בני ארצו נגד הביטויים הקיצוניים ביותר של התלהבות פטריוטית". מספרים עליו שהיה כה ריאליסט שאמר לתלמידיו כי אם בעודם זורעים את השדה והם מתבשרים כי המשיח הגיע, עליהם לסיים את הזריעה ורק אחר-כך ללכת ולקבל את פני המשיח.

יבנה ומורשתו של ריב״ז

בשנת 68 הטיל טיטוס מצור קשה על ירושלים (בתלמוד ייחסו בטעות את המצור לאספסיאנוס). ריב"ז שנכשל בניסיונותיו למנוע את המרד החליט, למרות המצור, לצאת מירושלים. יש לציין כי גם חז"ל וגם יוספוס פלביוס מעידים כי הרומאים הציעו למורדים במהלך המצור על ירושלים הסכם כניעה שכלל הבטחה שלא להחריב את ירושלים ואת המקדש אך הקנאים סירבו להיכנע. מסופר כי ריב"ז ביקש משניים מתלמידיו שיכינו ארון קבורה, יטמנוהו בארון, יעמידו פנים כי הם מובילים את המת לקברו ויביאו אותו לפני אספסיאנוס. הקיסר הרומי שהכיר את דעותיו ואת מעמדו של ריב"ז קיבל אותו באהדה רבה ושאל לרצונו. "איני רוצה דבר למעני", השיב רבן יוחנן, "אלא את יבנה, ששם אוכל ללכת וללמד תורה לתלמידי, להקים בית תפילה, ולמלא אחר כל הדיברות". האגדה מוסיפה כי רבן יוחנן היה זה שניבא לאספסיאנוס כי יעלה לשלטון ותוך כדי שיחה הגיע שליח מרומא והודיעו כי הוא יהיה הקיסר הבא.

באותם ימים הייתה יבנה תחת שליטה מלאה של הרומים ובפיקוחם. חלק מהחוקרים טוענים שהוא אף הוגלה אליה והיא שימשה מעין מחנה ריכוז. כך או אחרת הפכה יבנה, בזכותו של ריב"ז, למרכז הרוחני החשוב ביותר לאחר נפילת ירושלים ובימי הנהגתו הייתה למקום בו שוקם והומצא מחדש העם היהודי - ללא בית המקדש וללא ירושלים. ביבנה הקים רבן יוחנן בית מדרש ובית דין, אחד נועד לדת והשני נועד להנהגה.

את שנותיו האחרונות העביר רבן יוחנן לא הרחק מיבנה והאריך חיים עד גיל 120. על סופו, מספר התלמוד (מסכת ברכות): "כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?" אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתי מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו, שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתי מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים, ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?"

כפי שניתן לייחס לאליעזר בן יהודה את החייאת השפה העברית, ולהרצל את החזון הציוני, ניתן לומר כי רבן יוחנן בן זכאי היה מייסד העם היהודי שלאחר חורבן הבית – והתחיל הכל מחדש. הוא ניסח את החוקה שעל פיה חיו היהודים ב-1,700 השנה הבאות. על שמו היישוב בן זכאי, בתי כנסת רבים ורחובות בארץ הנושאים את שמו.