שותא רוסתוולי

עלילת עוטה עור הנמר

רוֹסטֶוואן היה מלך ערבי ידוע ובנים לא היו לו. בתו טינטין הייתה נערה יפה וחכמה שיועדה לרשת את אביה. טינטין הייתה מאוהבת באבתנדיל היפה והגיבור, שר הצבא של רוֹסטֶוואן ומאנשי חצר המלוכה. באחד הימים, כאשר יצאו רוֹסטֶוואן ואבתנדיל לציד, נתקלו ליד הנהר באביר מסתורי עטוי בעור נמר ועטוף יגון. הם ניסו לדבר אתו ואף ללכוד אותו אך זה הגיב באלימות וברח. יורשת העצר טינטין הכריזה שמי שימצא את האביר יזכה בה. אבתנדיל, שרצה בה מאוד, החליט לקחת את המשימה על עצמו ויצא לחפש ברחבי הממלכה את 'עוטה עור הנמר'. לאחר שלוש שנים של חיפושים מצא אבתנדיל את האביר בתוך מערה כשהוא עדיין עטוי בעור נמר ועצוב.

טריאל, האביר השבור, סיפר לאבתנדיל את סיפור אהבתו המרגש. טריאל היה שר הצי בממלכת הודו והתאהב בנסיכה נסטאן דראג'אן, בת המלך של הממלכה הסמוכה, וזו אף השיבה לו אהבה אך אביה תכנן להשיא אותה לנסיך הפרסי חורזם. בכדי למנוע את הנישואין רצח האביר טריאל את הנסיך חורזם אבל הנסיכה הוברחה ונעלמה. טריאל חיפש את אהובתו בכל העולם עד שנודע לו כי היא כלואה הרחק משם. משהבין כי חלומו לחיות לצד אהובתו לא יתגשם, לא ראה עוד טעם בחייו ועבר לחיות לבדו במערה. הוא הרג אריה ונמרה שאת עורה עטה, כשהאריה מסמל את הנסיך הפרסי שאותו רצח והנמרה את אהובתו. הסיפור נגע לליבו של אבתנדיל שהבטיח לסייע לטריאל למצוא את אהובתו, ואכן לאחר חיפושים נרחבים הם מצאו אותה כלואה בתוך הטירה של מלך השדים קאגי'. בסיועו של צבא גדול הם שחררו אותה וחזרו יחד איתה לאביה שבסופו של דבר התרצה והסכים לתת לטריאל את בתו. השניים חגגו את חתונתם ומשם עברו להודו, שם המשיכו את חגיגות החתונה.

זו הפואמה 'עוטה עור הנמר' (בגיאורגית 'ווֶפּכיס טקַ'אוֹסַני') שכתב שותא רוסתוולי. סיפור זה מספר בחלקו הגדול את סיפור אהבתו של המחבר שותא רוסתוולי למלכה תמר שבאותה עת שלטה בגיאורגיה. יצירה זו היא החשובה ביותר לעם הגיאורגי עד כדי כך שהעתק כתב היד היה ניתן כמוהר בנישואי הבנות, גם אם לא ידעו לקרוא.

תמר והמלוכה בגיאורגיה

המלכה תמר נולדה בשנת 1166 והיא בתו של המלך גיאורגי השלישי שגם הוא, כמו רוֹסטֶוואן, היה מלך ערב. מהסיפור עולה כי גם לו לא היו בנים אלא בת, היא תמר, שכמו טינטין הייתה יפה וחכמה שעתידה הייתה לרשת את אביה. המלך גיאורגי השלישי השתייך לשושלת בגרטיוני אשר בניה האמינו שהם צאצאים לבית דוד ועל כן נקרא שמה תמר כשם בתו של דוד.

גיאורגי השלישי ידע שהעברת הכתר לבתו תהיה משימה לא קלה שהרי מעולם לא שלטה מלכה בגיאורגיה. על מנת שהאצולה תתרגל לרעיון של אישה שליטה הוא החליט לחנוך אותה לתפקיד עוד בחייו והכריז עליה כמלכה השולטת לצדו. גיאורגי נאלץ להתמודד עם מספר התקוממויות שערערו על זכותו לשלוט אך הצליח לדכא אותן ולבסס את שלטונה של תמר.

המלכה תמר שלטה עם אביה במשך שש שנים עד יום מותו. היא הייתה המלכה הראשונה בהיסטוריה של גיאורגיה ושלטה בה מ-1184 עד 1213. שנות שלטונה נחשבות לתור הזהב של הממלכה ומספרים שצבאה נהג להריע לה במלים "יחי המלך תמר". המלכה תמר הנהיגה שלטון נוצרי חזק בים של מדינות מוסלמיות והשיבה לגיאורגים את כבודם האבוד ואת הרגשת השייכות למדינה שעברה כיבושים רבים.

מיד עם עלותה לכס השלטון נאלצה תמר להתמודד עם התנגדות חזקה מבית כשהאצילים העלו את דרישתם שתינשא לגבר שיעמוד בראש הצבא, מה שהביא כל בית אצולה להציע מועמד ראוי לתפקיד. על מנת להשקיט את האופוזיציה ולהימנע מפילוגים פנימיים שיחלישו את הממלכה התחתנה תמר בשנת 1185 עם הנסיך הרוסי יורי בוגוליובסקי. מהר מאד גילתה שאותו נסיך הוא בטלן, שתיין ואינו חכם במיוחד. לאחר שנתיים התגרשה ממנו לאחר שהואשם במעשה סדום ונשלח לגלות בקונסטנטינופול. את בעלה השני, דוד סוסלן, היא כבר בחרה בעצמה. סוסלן היה חבר ילדותה והם הכירו היטב אחד את השנייה. תמר ודוד הביאו לעולם בן ובת: גיאורגי הרביעי שלימים ירש את אמו ורוסודן שמלכה אחרי אחיה.

אחד הקרבות המפורסמים שניהלה תמר היה בשנת 1202 נגד צבאו של רוח-א-דין הסולטאן הסלג'וקי של אסיה הקטנה. הסולטאן, שהיה מודאג מהתפשטותה של הממלכה הגיאורגית, צעד בראש צבא של 300,000 איש ממזרח תורכיה אל גיאורגיה. כבר בדרכו שלח הסולטאן מסרים מאיימים ומעליבים למלכה וכינה אותה "אישה טיפשה" ו"רוצחת מוסלמים", אך בו בזמן הבטיח כי אם תתנצל יסלח לה ויישא אותה לאישה. תמר התעלמה מההקנטות וההצעות ובמה שמכונה 'קרב בסיאן' הביס צבאה, שכלל 80,000 חיילים בלבד, את הצבא הסלג'וקי וגבולות ממלכתה התרחבו.

המלכה תמר זכורה בחיבה רבה כמלכה טובה ומטיבה ובשמה קשורים אגדות ושירי עם. 'מלך המלכים ומלכת המלכות'; 'תמרה הגדולה'; 'מלכת האבחזים, הגיאורגים, הקחטים והארמנים'; 'גברת המזרח והמערב'; 'אור העולם והעושר' - אלה הם רק חלק מהתארים שנקשרו לראשה של תמר המלכה המיתולוגית שהובילה את המונרכיה הגיאורגית.

רוסתוולי ותמר

שותא התאהב בתמר כבר מהמבט ראשון, כמו רבים מאצילי האומה שהתאהבו בה בשל יופייה וכוחה. הוא כתב שירים אודותיה ותיאר בהם את יופייה, את אצילותה ואת עיניה השחורות. ישנם גיאורגים שטוענים שהפואמה 'עוטה עור הנמר' נכתבה בגיאורגיה וכשסיים שותא את כתיבתו הזמינה אותו המלכה להקראה פומבית שבסופה נותרו כולם פעורי פה. באותו מעמד העניקה לו המלכה טבעת יקרה שהסירה מידה ובעלה דוד העניק לו את חרבו האישית.

פרשת האהבים בין המלכה תמר לבין הנסיך שותא שהיה שר האוצר שלה הניעה את שותא לעזוב את גיאורגיה ולהגיע לארץ ישראל. הוא הצטרף למנזר המצלבה בירושלים שם חי עד יום מותו. כל שנות בדידותו הכה שותא על חטא האהבה האסורה ביצירת מופת שלימים הפכה לאפוס, ובניגוד לסיפור שבסופו עוטה עור הנמר נישא לאהובתו, לא זכה שותא לממש את אהבתו שלו.

בינואר 1213, בזמן שניהלה המלכה תמר דיון עם שריה בטירה ליד העיר גורי, היא חשה ברע והועברה לבירה טביליסי. ב-18 בינואר מתה המלכה ממחלה קשה. כמו אביה, גם תמר הכתירה את בנה בעודה בחיים. ב-14 במאי 1213 עברה המלכה תמר קאנוניזציה והוכרזה כקדושה בידי הכנסייה האורתודוקסית הגיאורגית.

שותא רוסתוולי הוא הדמות התרבותית החשובה ביותר בגיאורגיה. הפרס הגבוה ביותר שמוענק לספרות ואומנות נקרא על שמו, הרחוב הראשי בטביליסי הבירה נקרא 'שדרות רוסתוולי' ובעיר פועל 'תיאטרון רוסתוולי' - ולא רק בגיאורגיה. הוא מונצח גם בארמניה, קייב ואפילו בירושלים. בשנת 2001 הנפיקה ישראל בשיתוף פעולה עם גיאורגיה בול לזכרו. במנזר המצלבה בירושלים הייתה תמונה אחת בלבד שתיארה כיצד נראה שותא ובתחתיתה הופיע שמו, אך בשנת 2004 השחיתו אלמונים את הציור במנזר (החשד נפל על הנזירים היוונים המחזיקים כיום במנזר). כתובת המזכירה את רוסתוולי ואת פועלו נפגעה גם היא.

המסע של התרגום לעברית

'עוטה עור הנמר' תורגם למספר שפות אך יצירה חשובה זו שנכתבה כאן בירושלים לא הייתה זמינה בעברית. סיפור תרגומה של היצירה לעברית הוא סיפור מרתק בפני עצמו – זהו סיפורו של דב (בוריס) גפונוב. גפונוב נולד באוקראינה בשנת 1934 ומשם נדדה משפחתו והגיעה לכותאיסי שבגיאורגיה כמשפחת פליטים. את העברית שבפיו למד בילדותו מסבו שהיה רב. בשנים הבאות המשיך גפונוב ללמוד עברית מקריאה והאזנה לקול ישראל בלבד מאחר שבתקופה ההיא נאסרו בברית-המועצות לימודי העברית שנתפסו כהתרסה נגד השלטון. לאחר שנות עבודה רבות שלח גפונוב לישראל את התרגום לאפוס 'עוטה עור הנמר' שיצא לאור בעזרתו של אברהם שלונסקי.

תרגום זה הוא בגדר פלא. גפונוב היה מנותק ממרכז הספרות העברית בישראל והוא למד את השפה מתוך כתבי הקודש ולא כשפה חיה. לא עמדו לרשותו דגמים לשוניים ופואטיים של כתיבת שירה בעברית מודרנית, אך זה היה גם יתרונו שכן שותא רוסתוולי שהכיר את התנ"ך הטיב לשלב בפואמה דמויות ועלילות תנ"כיות.

במקור כתובה היצירה כולה בשפה הגיאורגית. בפואמה ישנם 1,702 בתים בתבנית הידועה בשם 'שאירי' שהיא 16 הברות בכול שורה. הבתים בנויים מארבע שורות מחורזות, לכל בית חריזה משלו וכל שורות הבית חורזות זו את זו. תרגומו של גפונוב מדהים מאחר שהוא היחיד שהצליח לשמור על אותו מקצב ואותה חריזה, דבר שנעדר מהתרגומים לרוסית ולאנגלית.

התרגום התפרסם הן ארץ והן בגיאורגיה וזיכה את גפונוב בפרס שנבצר ממנו לקבלו כי לא הורשה לצאת מברית המועצות. גפונוב היה ממנסחי המכתב שנשלח בשנת 1969 לגולדה מאיר ולוועדת זכויות האדם של האו"ם על ידי שמונה-עשר פעילי עלייה מגיאורגיה, בבקשה לאפשר ליהודים לעלות ארצה. בשל פרסומו ברחבי העולם הביא המכתב לשליטי ברית המועצות להתיר ליהודי גיאורגיה לעלות לישראל, מה שהיווה את הסדק הראשון בהתנגדות הסובייטית ליציאה מהמדינה.

מאוחר יותר התדרדר מצבו הרפואי של גפונוב והוא הוטס למוסקבה ומשם לישראל. הוא אושפז בבית החולים תל השומר, שם שהה חסר תנועה ודיבור במשך כשנה ובקיץ 1972 נפטר. דב (בוריס) גפונוב נקבר בחלקת הסופרים שבקריית שאול. בין הסופדים היה גם המשורר חיים גורי שאמר: "גפונוב הוא אחד ממיליוני האלמונים, אחינו שם בארץ אשר גזרה על העברית שלו ושלנו כאילו הייתה אויב. כאשר נודעו לנו לראשונה פרטי הסיפור, חשנו משב הבשורה. ידענו כי גפונוב מאותת לנו, רומז לנו רמז דק, כאומר הכול חי. העם חי, שפתו חיה, כי אין יש מאין. הוא היה היחיד הבודד והפלאי, והוא היה בא כוחם של הרבים, שלוחה של עדה גדולה."