הרב יעקב ספיר

רוח צפונית נשבה בחוזקה והאוניה הטלטלה על גבי הגלים. כך מתאר את קורות הבוקר שלמחרת הסערה הרב יעקב ספיר במהלך מסעו להודו: "כאור בוקר עמדו הנוסעים הקדֵשים (עולי רגל מוסלמים) ויריבו בחזקה עם רב החובל, כי הדיח עליהם הרעה בהביאו איתם איש יהודי טמא לקדשם בנסיעתם (במסעם למכה) זאת המתקדשת והמיטהרת. כזוללי בשר אדם לבשו אכזר לתפשני ולהשליכני מצולה בלבב ים. אך רב החובל אשר הָפקדתי על ידו מאיש סוחר ונכבד בעיר סואֵס, אשר פקד עלי וגם ערב בעדי לשמרני לבל יאונה לי כל רע, גם ידע כי איש אירופי אנכי ובידי תעודות קונסול ונקה לא ינקה, החזיק בי בכל עוז ולא נתנני טרף לשיניהם. אבל אימת מות נפלה עלי ופחדתי לנפשי כל רגע."

מצפת אל ירושלים

יעקב ספיר נולד בשנת 1822 בעיירה קטנה ליד וילנה שבליטא. כשהיה בן עשר עלתה המשפחה ארצה והתגוררה בצפת. לאחר שנה מת אביו וכעבור מספר חודשים מתה אמו. בשנת 1834, כשהיה בן 12, נערכו פרעות ביהודי צפת ('מרד הפלאחים'). יעקב ברח לכפר זיתון וכך כתב: "וישבנו שמה ארבעים יום באימת מוות בידי השודדים, רכושנו לנגדנו בידי זרים, ולא האמנו גם בחיינו, והציגונו עירום ועריה, כי גם בגדינו הפשיטו מעלינו והריקו כל אשר בביתנו..."

את צפת עזב לאחר רעידת האדמה של שנת 1837. לבדו עבר לירושלים ושם מצא את אהבתו. בגיל 15 הוא נשא לאישה את פייגה לאה בת הרב שלמה זלמן הכהן, מראשי עדת הפרושים אליה השתייך. 'עדת הפרושים' היה הכינוי של תלמידי הגר"א (הגאון רבנו אליהו - הגאון מווילנה) שעלו לארץ ישראל כבר בשנת 1808. תלמידים אלו התיישבו ברובע היהודי בחצרו של רבי יהודה החסיד. באותה עת שימש יעקב כמלמד בתלמוד תורה 'עץ החיים', סחר באתרוגים ותחת חברה קדישא ניסח את הכתובים על המצבות. יעקב גם כתב שירים (את השיר 'כנף רננים' כתב לכבודו של משה מונטפיורי).

"איש קצר קומה אשר פניו ממחלה חורו, ועל עפעפיו כמו טבעות אדמדמות. משני עברי כובעו, הקרוע ומלא חלאה השתרגו פאות קווצותיו הארוכות, אשר כל מסרק זר להם. אין זיכרון למעיל המשי אשר עליו ולא לזהרו משנות קדם קדמתה, ונעליו אשר שלפם על המפתן נראו כנושאי כל אבק עמק יהושפט משנים קדמוניות על ראשם הנקוב" - מראהו מכוער לבושו מלוכלך - כך תיאר לודוויג אוגוסט פרנקל את רבי יעקב ספיר בספרו ירושלימה!

שליחות ומסעות במזרח

בימים בהם נסיעה הייתה יציאה להרפתקה מסוכנת וארכה ימים רבים שימש יעקב ספיר כשַׁדָּ"ר (שָׁלִיחַ דְרַבָּנן). שליחים אלו נשלחו מארץ ישראל לקהילות היהודיות בגולה כדי לגייס תרומות לקיום הישוב היהודי בארץ ישראל. השליחים גם העבירו בין הקהילות השונות מידע דתי ותרבותי וחדשות אקטואליות. גורלם של כעשרה אחוזים מהשד"רים שיצאו את הארץ לא נודע.

בשנת 1858 נשלח רבי יעקב ספיר להודו ואוסטרליה במטרה לגייס כסף לבניית בית הכנסת 'חורבת רבי יהודה' ביפו. הוא עלה על אוניה לאלכסנדריה ומשם במסע יבשתי אל תוככי מצרים. הוא ביקר בקהילות יהודיות שבדרך ותיעד אותם ותלאות דרכו. פעם אחת תיאר כיצד כמעט נרצח ופעם אחרת כיצד כמעט הפך לעיוור. ממצרים המשיך יעקב ספיר לאתיופיה והיה מהראשונים שעמד על קיומם של יהודים שם והיטיב לתארם. לאחר שרומה ונותר ללא כסף נאלץ לעצור בתימן: "ואלוקים חשבה לטובה... ומתימן שאבתי ידיעות רבות וחמודות והשגתי הסגולות תקוות נפשי וגם שכר טוב בעמלי…"

יהודי תימן ריתקו אותו. הוא התפלל בבית כנסת תימני, חגג בליל סדר כמנהג יהדות תימן והשתתף בטקסים עם מארחיו. במשך שנה בילה בחברתם. הוא היה היהודי הראשון שהביא ליהודי תימן, אשר חיו בתנאים משפילים, את הבשורה על שיבת ציון וידיעות על חיי יהודים בארצות אחרות שבהן הם מוגנים על פי חוק, ואף היה הראשון להביא את בשורת יהודי תימן לישוב היהודי בארץ.

כך היטיב לתאר את קהילת תימן: "פה סוק אל רבוע הוחלתי כשעה, וירדו מעט יהודים להשוק. בראותי אותם מרחוק עומסים משאם, הכרת פניהם ענתה בם כי יהודים המה. פאתי ראשיהם, אשר יקראו להם 'סימנים' (כי סימן טוב הוא לישראל) ארוכות עד החזה. זקניהם, אם לא ארוכות המה ומגודלות כרוב יושבי הארץ הזאת אשר מראית חזותם שחרחורת שזופי שמש, והדרת פנים בזקן מגוּדל אין להם, אבל לא נגעה בם יד תער ומספרים. ראשם מגולח ומכוסה אך במצנפת שחורה בלי צנופה בעטרה, טבולה בשמן סיכה אשר ימשחו ראשם וכל גופם בחמאה מבושלת (בערבית סֶמְנֶה), גם מלבושיהם שחורים תכליים ושמן לא יחסר. טלית עבה כאדרת שחורה מצויצת כפולה על כתפיהם מתחת למשאם, והציצית סרוחות על הארץ, כי היא כסותם ואדרתם. וכל רואיהם יכירום כי הם מבני אברהם יצחק ויעקב. בהכירנו איש את אחיהו, שמחה וגיל עוררו מחדרי לבב כמשוש חתן. ונשיקות שפתות ולבבות פתחה מקור בת עין להזיל דמעות חדוה מעיני אהבת עם סגולה."

מתימן המשיך להודו, ליאווה, לאוסטרליה ולניו-זילנד. בדרכו חזרה היה עד לחפירת תעלת סואץ. כשחזר העלה את קורות מסעותיו על הכתב בשלושה כרכים להם קרא 'אבן ספיר'. בתחילת ספרו כתב: "יסבב אדמת חם (מסע מצרים) ים סוף, חדרי תימן, מזרח הודו כולו, ארץ החדשה אוסטרליה... הארצות אשר סבבתי ותרתי ארבע שנים ותשעה ירחים וכתבתי על הספר לזיכרון. מצב ותואר אחינו ועמינו, המוסר התורי והמדיני, ואת העוברות והמוצאות אותם מאז ועד היום, ונלווה עליהם סיפורים ועניינים תורנים וחקירות והערות ישרות וציוני רשימות מצבות עתיקות והערות עליהם, ושירי קודש ובקשות ומעשים נפלאים, דבר השווה לכל נפש."

את הקשר עם יהודי תימן המשיך גם כשחזר לארץ. הוא התכתב איתם, פעל לשימור מורשתם שלהם וסייע בהדפסת הספר 'חמדת הימים' - ספרו של רבם, רבי שלום שבזי.

הגניזה ותגליות נוספות

סיפור הגניזה הקהירית יכול היה להיות בסיס לספר עב כרס מרתק. על פי המסורת ספרי קודש אינם מאבדים את קדושתם גם כאשר הם מתבלים ולכן בכל בית כנסת יש כוך או חדר גניזה בו שומרים את הספרים שהתבלו. כך היה גם בבית הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בפוסטאט, העיר העתיקה של קהיר, שהוקם בשנת 882 ובו נהג להתפלל הרמב"ם.

לאורך השנים, מלבד ספרי תורה שהועברו לחדר הגניזה, נגנזו גם מסמכים משפטיים, אגרות, רשימות שמיות ועוד. מזג האוויר האופייני למצרים שימר אוצר זה. בשנת 1864 היה יעקב ספיר הראשון שגילה גניזה זו, עמד על ערכה האדיר והוציא ממנה מספר מסמכים. הוא חשף את דבר קיומה של הגניזה בספר שכתב באותה שנה. כיום ניתן למצוא חלקים מהגניזה באוניברסיטת קיימברידג', בסנט פטרבורג, בודפשט, וינה, שטרסבורג, פריז, לונדון, אוקספורד, מנצ'סטר, ניו יורק, פילדלפיה, וושינגטון ומקומות רבים נוספים. בגניזה התגלו כ-350 אלף קטעי טקסטים המלמדים על חיי היהודים בתקופה ימי הביניים, עת פעלה הגניזה מספרד ומרוקו במערב ועד לעדן ולהודו במזרח. בגניזה נתגלו אוצרות של כתבי יד מימי הגאונים והראשונים, מכתבים בכתב ידו של הרמב"ם, תשובות הלכתיות של הגאונים ודפים ביוונית, לטינית, פרסית, ערבית ואפילו סינית. מהחומר שנמצא ניתן ללמוד על הנעשה בארץ ישראל בראשית ימי הביניים, על חקר היהדות הקראית, חקר התלמוד הבבלי ועל עשרות מחקרים בתחומים אחרים כגון המאגיה והמיסטיקה היהודית. עד היום חוקרים את הגניזה ומסתייעים במיטב הטכנולוגיה להמשך המחקר.

בשנת 1865, כשבע שנים לאחר מסעו הראשון יצא יעקב למסע נוסף באירופה. הוא ביקר ברוסיה, בצרפת ובגרמניה שם זכה לקבל מקהילת פוזן אזרחות פרוסית שהעניקה לו נתינות גרמנית.

סקרנותו לא רק שהביאה לחשיפת מסמכי הגניזה אלא גם לגילוי מהותה של 'מערת בני החזיר' שבשיפולי הר הזיתים. הרב ספיר היה מעורב גם בחברת 'פתח-תקוה' שעמדה לקנות את אדמות יריחו בשנת 1871 לצרכי התיישבות.

'כתר ארם צובא' המוצג כיום בהיכל הספר בירושלים הוא כתב היד בעל הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך שנכתב בטבריה בשנת 930 והתגלגל בין קהילות ירושלים, קהיר וחלב (סוריה). בשנת 2016 הוכרז הכתר על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי. בזמן שכתב היד היה בחלב היה רבי יעקב ספיר מראשוני חוקריו.

בשנת 1882 זכה רבי יעקב לראות את עליית יהודי תימן ('אעלה בתמר') אותם ביקר 20 שנה קודם. בצער רב ראה כיצד התגוררו בכפר השילוח במערות וכוכים כאשר איש מהקהילה היהודית לא דאג להם ואף היו מי שפקפקו ביהדותם.

שלוש שנים אחר כך נפטר הרב יעקב ספיר ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים בחלקת הפרושים ועל מצבתו נחקקה כתובת צנועה. חתניו של הרב הם שמואל ברוך, בנו של הרב חיים נסים ברוך, ויחיאל ברי"ל שהיה מראשוני העיתונות בארץ. נכדו הוא העסקן הציוני אליהו ספיר ונינו הוא יוסף ספיר, מראשי הציונים הכלליים ושר בממשלות ישראל.

בשנת 1950 הקימו עולים מתימן מושב ליד ירושלים וכאות הוקרה לרבי יעקב ספיר קראו למושב 'אבן ספיר'.