הרב יצחק יעקב ריינס

בין אוגנדה לשבת

בקיץ 1903 התכנס הקונגרס הציוני השישי בבאזל, מה שלימים כונה 'קונגרס אוגנדה'. דרמה ענקית התחוללה כאשר הרצל הציע להקים מקלט זמני ליהודים באפריקה (יש לציין כי כוונתו היתה לקניה אך בטעות יוחס הדבר לאוגנדה). ההצעה הועלתה אחרי פרעות קישינב שהתרחשו בפסח של אותה שנה והרושם שהרצל קיבל היה כי הרוסים עומדים מאחורי סדרת הפרעות בז'יטומיר ובבהומל. ההצעה התקבלה בקונגרס אך המשתתפים נחלקו לשני מחנות: תומכי ההצעה ומתנגדיה. התכנית התקבלה בעזרת תמיכתה של סיעת 'המזרחי' ובראשה הרב ריינס שאמנם היה מקורב מאוד להרצל ותמך בו, אבל יחד עם זאת סבר שקיומה של אוטונומיה יהודית תחזק את הרגש הדתי ואין זה משנה היכן תוקם. לדבריו על מנת שתתקיים יהדות צריך יהודים ולכן יש להצילם: "הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ". בסופו של דבר ההצעה לא התממשה מאחר שהמשלחת אשר יצאה לאפריקה חזרה עם דו"ח שלילי. במחנה המתנגדים להצעה הייתה קבוצת 'ציוני ציון' שרוב חבריה היו יהודים מרוסיה ובראשה עמדו מנחם אוסישקין וחיים ויצמן.

בקונגרס העשירי אשר נערך בשנת 1911 עמדה על הפרק סוגיית שמירת השבת. במחאה על חילול השבת בחוות החקלאיות של 'הקרן הקיימת' פרשו חלק מחברי 'המזרחי'. הרב ריינס נלחם נגד מגמה זו מאחר והציונות היתה בראש סולם העדפותיו.

שורשי המשפחה והאסון

אביו של הרב ריינס, הרב שלמה נפתלי, עלה לארץ יחד עם תלמידי הגר"א (הגאון רבנו אליהו, הידוע בכינוי הגאון מווילנה) בשנת 1808 ובראשם הרב ישראל משקלוב. משאלתם הייתה לעלות לארץ הקודש "לחונן את עפרה". הייתה זו קבוצה משיחית ששמה לה למטרה להביא את הגאולה. חלקם השתקעו בירושלים וחלקם, ביניהם הרב נפתלי, השתקעו בצפת, שם הקים הרב בית דפוס. בשנת 1837, בעודו בשליחות כגבאי בליטא, נהרגו ילדיו ברעש האדמה שפקד את העיר. כששמע על האסון ביקש לחזור מיד אך חבריו שכנעו אותו להישאר בליטא. שנה לאחר האסון הבין הרב נפתלי כי עליו לשקם את חייו. הוא התחתן בשנית וב-1840, שלוש שנים אחרי שאיבד את ילדיו, נולד בנו יצחק יעקב.

סיפורי אסונות רעש האדמה פצעו את נפשו של הרב נפתלי. "כשהיה מגיע בתפילת מוסף של יום הכיפורים לפסוק 'ועל אנשי השרון היה אומר יהי רצון שלא יעשו בתיהם קבריהם... היה גועה בבכייה" [מתוך ספרו של ד"ר יוסף שפירא 'הגות, הלכה וציונות'].

בספרו 'נאד של דמעות' תיאר הרב ריינס את אילן היוחסין של משפחתו אשר עבר דרך רש"י והגיע לדוד המלך. שם המשפחה שהתגאה בו הגיע מריינה אם סבתו. ריינה היתה בתו של הרב שלמה זלמן, אב בית דין במיר ומחבר 'שלחן שלמה'.

לימוד, השכלה ו'תורה ומדע'

בצעירותו נהנו היהודים משוויון זכויות (אמנציפציה) והותר להם לעסוק במקצועות חופשיים כרפואה ועריכת דין. כשהיה בן 15 החל הרב ריינס ללמוד גם פיסיקה ומתמטיקה במקביל ללימודי הקודש. עולם חדש זה הותיר עליו רושם עצום ולימים כתב: "אור חדש הופיע אז עלי בדרכי למודי". הוא למד לחשוב בצורה מדעית וכשבגר עבר לישיבת וולוז'ין שם הבריק וכונה 'העילוי מקארלין'.

רוח שוויון הזכויות והפתיחות ללימודים חילונים נשבה לתוך עיירות היהודים באירופה ולא מעט תלמידי חכמים נסחפו ועזבו את הקהילה - סכנת ההתבוללות הייתה באוויר. החתם סופר ניסה להתמודד עם הבעיה באמצעות המוטיב 'ישן מפני חדש תוציאו'.

גם הרב ריינס נחשף לבעיה אך הוא היה בין הבודדים שבחרו בדרך מקורית ופורצת דרך. הוא שילב בין לימודי הקודש, ההשכלה הכללית ופעילות ציונית. פתרון זה עימת אותו עם חלק מגדולי התורה בדורו וכך בשנת 1882 הוא ייסד בעיר שווינציאן (צפונית לווילנה) את ישיבת 'תורה ומדע'.

למרות שוויון הזכויות אי-התערבותם של הליברלים בפרעות 'סופות בנגב' (1882-1881) לא נעלמה מעיני הצעירים היהודים המשכילים. באותה עת היה הרב ריינס מקורב לאנשי 'חיבת ציון' והופעתו של הרצל תאמה את השקפתו אך הוא עדיין בחן אותו בחשדנות. בעוד החרדים ראו בחלוצים "עוברי עבירות" לא מורי מצוות ולכן אין לשתף איתם ועם הציונות פעולה ראה הרב ריינס בציונות 'אתחלתא דגאולה'.

בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901 הוחלט על מפלגת צעירים ציונית בשם 'הפרקציה הדמוקרטית' שבין חבריה היו אחד העם, חיים ויצמן, מרטין בובר ויוסף קלוזנר. ציוני רוסיה שהיו הרוב בקונגרס הצליחו להעביר הצעה בדבר חובת 'חינוך ברוח לאומי'. הרב ריינס וחבריו הדתיים חששו מהניסיון להתערב בחינוך המסורתי ומנגד הקימו בשנת 1902 את תנועת 'המזרחי'. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה סיעה דתית בתוך ארגון פוליטי יהודי חילוני.

העימות הראשון בין שתי הקבוצות היה כחודשיים לאחר ייסוד 'המזרחי' והוא נסב סביב החינוך. אמנם לרב ריינס היה רוב אך הוא החליט להגיע לפשרה. על פי הצעתו נבחרו שתי ועדות חינוך: האחת לחינוך לאומי-דתי והשנייה לחינוך מתקדם.

הקשר בין הרב ריינס להרצל ובין הדתי לציוני היה חלק מהניגודים שהיו מובנים אצל הרב ריינס. הוא - אשר שילב בין קודש וחול הקדים את זמנו ועל כן יצר לו אויבים לא מעטים. הרב הוציא לאור אחד עשר ספרים אך חיבורים אלו מהווים רק קצה הקרחון של כתביו. בספרו 'דרך בים' התווה שיטה חדשה בלימוד התלמוד המבוססת על חוקי ההיגיון המתמטיים. בשנת 1902 הוציא את ספרו 'אור חדש על ציון' ובמכתב להרצל כתב: "והנני מתכבד להגיש לפניך את ספרי "אור חדש על ציון", שהקדשתי לשמך הגדול והנעלה. בהוציאי לאור את ספרי זה הנושא אמריו על התנועה הציונית, ראיתי חובה לנפשי להקריבו למנחה ליוצר התנועה הזאת ומקריב לה את כל חייו ונפשו."

שנתיים לפני מותו כתב הרב ריינס על הקשר בינו לבין ארץ ישראל, אשר הביא אותו לתמוך ברעיון הציוני: "מֵעוֹדִי הנני קשור בעבותות אהבה ניצחת לארצנו הקדושה, ועוד בשנות הארבעים... נשאתי ונתתי עם הגאונים... בעניין ישוב הארץ, וגם שלחו לי אז כתב גַבָּאוּת [כתב רשמי המסמיך לאיסוף כספים], וכאשר החלה תנועת חיבת ציון, עשיתי כל מה שהיה ביכולתי לטובת התנועה, וכאשר החל רעיון הציוני להתפשט בעולם, לא היה קץ לשמחת לבבי בייחוד נתתי שמחה בלבי, כי שיערתי שבכל אופן תביא התנועה הזאת ברכה רבה לְהַיִשׁוּב."

הרב יצחק יעקב ריינס הלך לעולמו בשנת 1915 מבלי שזכה להגיע לארץ עליה חלם. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בליטא, אך כיום מקום קבורתו המדויק אינו ידוע מאחר שבית העלמין נהרס בשנת 1941. על שמו של הרב ריינס נקראו המושבה נווה יעקב שחרבה במלחמת העצמאות, המושב שדה יעקב, השכונה נווה יעקב בירושלים וכן רחובות רבים בערי ישראל.