פייטלוביץ ומסלולו של תאמרת

ד"ר יעקב נח פייטלוביץ לא עסק רק במחקר או תיעוד. הוא נשאב לנבכי יהדות אתיופיה והשקיע מאמצים אדירים לקידום קהילת ביתא ישראל ומניעת התנצרות בני הקהילה. הוא הבין כי על מנת לחזק את הקהילה יש להשקיע בתחום החינוך ועל כן השקיע בהכשרת מורים, שחלקם אף הקימו בהמשך בתי ספר באתיופיה וחלקם הצטרפו אליו ופעלו למען העלאת הקהילה לארץ ישראל. צאצאיהם חיים בישראל עד היום.

אין ספק שבשנת 1904 משך תאמרת עמנואל תשומת לב רבה בסמינר היהודי למורים של 'כל ישראל חברים' (כי"ח) שבפריז. כהה עור, דובר אמהרית, טיגרית, איטלקית וצרפתית, נוצרי שחזר ליהדותו שתכנן להמשיך ללימודי רבנות. בסמינר ידעו כולם שתאמרת הגיע לפריז עם הד"ר פייטלוביץ.

הוא נולד בשנת 1888 בכפר חקלאים קטן ליד גונדר, בירתה לשעבר של חבש (כיום חבש היא חלק מאתיופיה וממוקמת בצפון המדינה), למשפחה שהיתה מהשכבות הנחשלות והמדוכאות ביותר. הוריו היו יהודים אך התנצרו בהשפעת מיסיונרים, וכשנולד הוטבל לנצרות. פירוש השם תאמרת הוא 'נס'. שמו ניתן לו כי היה הזכר הראשון שנולד אחרי כמה בנות. מגיל קטן קל ניתן היה להבחין כי ניחן בקליטה מהירה והוא נשלח למיסיון השוודי באסמרה. בשנת 1904 הגיע ד"ר פייטלוביץ למיסיון וכשגילה כי חלק מהנערים הם ילדים למשפחות יהודיות שהתנצרו החל לפעול להוציאם משם. תאמרת עמנואל היה כמעט בן 16 ומלבד שפת אמו אמהרית שלט גם בטיגרית ואיטלקית. כשנודע לתאמרת כי הוא יהודי, ניתק את קשריו עם המיסיון, חזר ליהדותו ויצא ללמוד בפריז. מפריז עבר לפירנצה והשלים את לימודיו בבית המדרש לרבנים של הרב ד"ר שמואל צבי מרגליות.

בגיל 32 חזר יחד עם ד"ר פייטלוביץ לחבש מתוך כוונה ללמד את הדור הצעיר של בני הקהילה היהודית. שנה לאחר מכן ביקר בירושלים שעד אז זו הייתה מבחינתו עיר מיתולוגית הקיימת באגדות בלבד.

תאמרת עורר עניין רב אצל היהודים בארץ ישראל באותה תקופה. מעטים שמעו על יהדות חבש ורק בודדים ראו בעיניהם יהודי כהה עור מתפלל בעברית ומכיר את התנ"ך ואת ההלכות כמותם. במשך שלוש שנים העמיק תאמרת את ידיעותיו ביהדות והבין את גודל השליחות המוטלת עליו והמזל שנפל בחלקו. זמן קצר אחרי שעזב את ארץ ישראל וחזר לאתיופיה הגיע לירושלים ראס טפרי, הידוע בכינויו היילה סלאסי, קיסר אתיופיה.

בית הספר באדיס אבבה

באביב 1923 התחילה התקופה המאושרת ביותר בחייו של תאמרת. בפסח אותה שנה הקים באדיס אבבה סמינר למורים עם פנימייה לילדי הפלאשמורה (יהודים בני העדה האתיופית שהתנצרו). במשך שלוש עשרה שנים בהן ניהל את הסמינר חש תאמרת שהוא סוף סוף ממלא את ייעודו. מבית הספר, שנחשב באתיופיה מיוחד מסוגו, יצאו המנהיגים לעתיד של העדה. בבית הספר נבנה בית כנסת ובחגים היו מתכנסים יהודים אירופאים ששהו באותה עת בבירה. כשהבין כי לבית הספר חסר חומר לימודי החל לכתוב ספרים עבור התלמידים. בין היתר כתב ספרים העוסקים בהיסטוריה אתיופית, דקדוק השפה האמהרית ותולדות ארץ ישראל. מוסד זה קיבל פרסום בעיתוני יהדות הגולה ועורר עניין רב. הוא זכה לשבחים רבים על עבודתו. לכולם היתה ברורה חשיבות המוסד לצעירים הפלאשים בצעדיהם הראשונים לקראת עתיד טוב יותר. כך הפך המוסד למקור הגאווה לשבט ולקהילה.

תאמרת עמנואל היה אחד משבעת האנשים שהקימו את ועד יהודי הבירה שטיפל בענייני היהודים ובמקביל לניהול המוסד עסק בכתיבת מאמרים ותרגום התנ"ך לאמהרית. בפני הקיסר היילה סלאסי הופיע כמנהיג היהודים וזה גילה עניין רב בתרגומי התנ"ך שלו ואף תרם כסף לפעילות בית הספר.

באותה תקופה קיבל הצעות עבודה מפתות הן מהקונסוליה האוסטרית בחבש והן משגרירות צרפת, אך הוא סירב להן כי מבחינתו דבר לא ישווה לעבודת הקודש שאהב ובה עסק. שרשרת האירועים שהחלה באיטליה הביאה לסגירת בית הספר. בניטו מוסוליני עלה לשלטון והשליט במדינה משטר פשיסטי. שאיפותיו האימפריאליסטיות הביאו לכיבוש אדיס אבבה לקראת פסח 1936.

כשהבין תאמרת עמנואל כי נשקפת סכנה לבית הספר העביר את התלמידים לגונדר. הוא חכר אדמה מזרחית לעיר וייסד את הכפרים אמבו-בר ווווזבה, שהפכו למרכזי ביתא ישראל העיקריים. הוא צייד אותם בכ-200 רובים ותחמושת להגנה עצמית. הקיסר היילה סלאסי ברח לירושלים ולאחר שלושה חודשים עבר ללונדון.

לאחר ששמעו על מצבם הקשה של יהודי אתיופיה, שלח איחוד הקהילות היהודיות באתיופיה את עורך הדין והעיתונאי קרלו אלברטו ויטרבו, על מנת ליצור איתם קשר ולסייע להם. תאמרת עמנואל ליווה אותו בכל הסיורים ופעל כדי שקהילת ביתא ישראל תוכר כחלק מיהדות איטליה. ויטרבו הרבה לצלם את אותן קהילות ואוסף הצילומים שלו שמור כיום בארכיון הציוני ומהווה עדות מרתקת לחיי היהודים באותה תקופה.

בפברואר 1937 היה ניסיון התנקשות בחייו של מושל מזרח אפריקה האיטלקית, פילדמרשל רודולפו גרציאני. בתגובה טבחו גרציאני ואנשיו ללא רחמים באוכלוסייה האזרחית באדיס אבבה ובביתא ישראל, טבח הזכור בתולדות אתיופיה כ'טבח ה-12 ביכתית' ומשכילים אתיופים ואנשי ביתא ישראל נאסרו.

גלות, שיבה ופרידה

תאמרת עמנואל החליט לא להתגרות בגורלו וברח למצרים. שנה לאחר מכן הפך ליו"ר ארגון פליטי אתיופיה. הוא לימד את הפליטים היהודים שהגיעו למצרים מגרמניה ושם הגה את רעיון העלאת בני העדה לארץ ישראל. לקראת 1939 עזב את מצרים והצטרף לשליט הגולה היילה סלאסי בלונדון.

לא מעט טביעות אצבע יהודיות ישראליות תרמו לשחרור אתיופיה מהאיטלקים, הידוע שבהם היה אברהם עקביה שפיקד על 'כוח גדעון' שבראשו עמד אורד צ'ארלס וינגייט. תמונת הניצחון היא ללא ספק התהלוכה ב-5 במאי 1941 בה נכנס הקיסר היילה סלאסי לבירה אדיס אבבה ובין חברי הפמליה שהלכו לצדו היה גם תאמרת עמנואל שחזר יחד אתו לאתיופיה. תאמרת ציפה שלנוכח תמיכת היהודים בקיסר הוא יקבל אישור לפתוח מחדש את בית הספר אך לצערו האישור לא התקבל, מה שגרם לו עוגמת נפש רבה.

שש עשרה שנים שירת תאמרת את הקיסר סלאסי ובהמשך שירת גם את בנו יורשו. בין יתר תפקידיו שימש תאמרת כנשיא המועצה להשכלת העם, נספח לענייני תרבות בשגרירות אתיופיה בפריז ועמד בראש פרויקט ענק שעסק בהכנת מילון אמהרי. במשך כל אותן שנים שמר על קשר עם בני הקהילה ועם ישראל. ואז החלו דרכיו ודרכי הקיסר להיפרד... עיכוב רפורמות האדמות שהבטיח לו הקיסר לא קוימו, הוא לעג לגינוני המלכות של הקיסר ובשנת 1952, כשהבריטים עזבו את אריתריאה, היה לו ברור לו שזה רק עניין של זמן עד שהקיסר יספח אותה לאתיופיה. ב-1957 עבר תאמרת עמנואל לגור בישראל. למרות התנגדותו להתנהלותו של הקיסר, ניסיון ההפיכה באתיופיה בסוף שנת 1960 הסב לו צער רב והוא לקה בלבו. תאמרת שרף את כל ספריו ולא הותיר אחריו דבר, לא משפחה ולא נכסי רוח.

לאורך כל חייו היה עסוק בניסיונות לפתור 'בעיית' הפלאשים ותבע: "תנו בית ספר וספרות לפאלאשים, ופתרתם כליל את בעיית התחדשותו של שבט אמיץ זה". ד"ר פייטלוביץ כתב עליו: "הצעיר הזה יהיה כלי יקר לתחיית היהדות בחבש. ואכן מן הניצוץ הזה שהוצת לובתה ההתעוררות לתחיית השבט היהודי בחבש. תחייה מופלאה, שאת ראשית התגשמותה המלאה אנו רואים בעינינו בימים אלה. וזכה בצדק לכינוי 'מבשר התחייה של יהודי אתיופיה."

ביום האחרון של שנת 1963, יום חורף ירושלמי קר, נפטר תאמרת עמנואל באלמוניות והוא בן 75 והובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים.