ארנסט לייץ השני

הדרך למצלמת לייקה

ארנסט לייץ השני נולד בגרמניה בעיירה וצלר למשפחה פרוטסטנטית גרמנית חרוצה ועשירה. אביו ארנסט לייץ הראשון הקים את חברת 'ארנסט לייץ' לייצור מכשירים אופטיים. ארנסט הבן התמחה במנהל עסקים ובמכניקה עדינה ובשנת 1906 הצטרף לחברה המשפחתית. כשמת אביו הפך ארנסט לייץ השני למנכ"ל החברה והיה אמון לפיתוח המיקרוסקופ הבינוקולרי (בעל שתי עיניות). פיתוח זה הפך להצלחה מסחרית וב-23 שנים מכרה החברה כ-200,000 מיקרוסקופים.

בסוף מלחמת העולם הראשונה הייתה גרמניה במשבר כלכלי עמוקואולצה לשלם פיצויי ענק למנצחים. פיתוח המצלמה הקלה החל עוד לפני המלחמה אך על מנת להמשיך בפיתוח ולמרות הקושי הכלכלי החליט ארנסט לייץ להמשיך: "החלטתי. ניקח את הסיכון" בעוד לא מעט אנשים ניסו להניאו מלצאת להרפתקה מסוכנת זו. לצדו עבד מהנדס מבריק בשם אוסקר ברנאק שהאמין כי יצליח להתגבר על כל הקשיים שבדרך ולהביא את הפיתוח לידי סיום מוצלח.

אוסקר ברנאק היה חובב צילום שסבל מאסטמה קשה, מחלה שהקשתה עליו לסחוב מצלמה הגדולה וכחובב צילום לפתח מצלמה קטנה שתקל את השימוש בה. מבחינתו של ברנאק פנייתו של לייץ להצטרף לצוות הפיתוח היה בגדר חלום שהתגשם. בפיתוח השתמש ברנאק בסרטי הצילום ששימשו את עולם הקולנוע והתקין את הסרט במאוזן כפי שנעשה במצלמה הקולנועית. הצלע השלישית בהצלחה היה פרופסור מקס ברק פיזיקאי שהתמחה בעדשות.

עוד בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, לקח ארנסט לייץ השני את אב הטיפוס הראשון לניו יורק ורשם אותו כפטנט, למרות שעדיין נדרש פיתוח כדי להגיע למוצר שניתן למכור.

הסיכון השתלם ובשנת 1924 הכריז ארנסט לייץ השני בגאווה על המצלמה הקומפקטית הראשונה בעולם שקיבלה את השם 'לייקה'. עד שנת 1933 נמכרו כ-100,000 מצלמות ובשנת 1950 נמכרו כ-500,000 מצלמות. במהלך השנים יוצרו כ-1.5 מיליון מצלמות 'לייקה' ועד היום החברה היא זו שקובעת את התקן האופטי והיא מהמובילות בעולם המצלמות.

ההמצאה הפכה את ארנסט לייץ השני לאדם אמיד ומוכר. בביתו התארחו פוליטיקאים וידוענים. בין המבקרים היו גם תאודור הויס, נשיאה הראשון של גרמניה, הרופא וחתן פרס נובל לשלום אלברט שוויצר, והצלמים פורצי הדרך אלפרד אייזנשטאדט ואנרי קרטייה-ברסון.

ארנסט לייץ השני לא היה רק מנהל עם חזון ויכולת להעריך סיכונים ולקבל החלטות קשות אלא גם מנהל בעל רגישות גבוהה לעובדיו. בתקופה שבה לעובדים היו זכויות מועטות נהנו עובדיו מפנסיות, חופשות מחלה וביטוחי בריאות, זכויות שהונהגו עוד בתקופתו של אביו. החברה שהעריכה את ההון האנושי בחרה עובדים מעולים ומוכשרים ואלה בחרו להישאר לעבוד שם עד לגיל הפרישה. החברה נתנה תחושה של משפחה אחת גדולה מטרה משותפת לעיתים הצטרפו לחברה גם בני הדור השני של העובדים. רוב עובדי החברה היו יהודים, דבר שבאותם ימים בהחלט לא היה נפוץ.

הצלת יהודים תחת הנאצים

כשהיטלר עלה לשלטון בשנת 1933 ראה ארנסט לייץ את הנולד והחליט לקחת את סיכון חייו ולהציל יהודים. הוא הקים את מה שלימים יוכר בשם 'רכבת החופש של לייקה'. הוא העסיק יהודים רבים 'כסוכני מכירות בחו"ל'עובדי החברה היהודים, קמעונאים שמכרו את המצלמה, בני משפחתם וחבריהם היהודים, כולם נשלחו על ידי לייץ למשימות 'מכירה ושיווק' במשרדי החברה בצרפת, בריטניה, הונג-קונג וארה"ב.

בנובמבר 1938, לאחר ליל הבדולח הגביר לייץ את משלוח העובדים למשרדי החברה בניו יורק. כל אחד שהגיע ענד לצווארו את סמל החופש החדש - מצלמת לייקה. בנוסף העמיד לכול עובד דמי מחיה בגובה משכורת לשלושה חודשים ועוד חצי משכורת לשלושת החודשים הבאים, עד שהשתלבו בתעשיית הצילום האמריקנית. בין אותם ניצולים יצאו מעצבים, טכנאים, סוכני מכירות וכתבים רבים שהועסקו בעיתונות ובתעשיית הצילום. שיא הפעילות היה בשנים 1939-1938 אז שלח לייץ בכל מספר שבועות קבוצה של יהודים לארה"ב. זרם זה פסק ב-1 בספטמבר 1939 עת פרצה מלחמת העולם השנייה וגרמניה סגרה את שעריה. עד אז הספיק ארנסט לייץ השני להבריח מאות יהודים מגרמניה, רובם לארה"ב.

באופן מפתיע הצטרף ארנסט לייץ השני למפלגה הנאצית אך המשיך להשמיע את דעותיו הליברליות דמוקרטיות. מאוחר יותר הסביר כי אולץ לעשות זאת על מנת להגן על עובדיו וכדי 'למנוע את ההליכים נגדו'.

לא הרחק מהמפעל שהוסב לצרכי הצבא הנאצי היה מכרה ברזל נטוש שפעל משנת1842 עד 1928. כשהחלו ההפצצות על גרמניה הובאו למנהרות המכרה מאות נשים אוקראיניות מצלמות ומערכות אופטיות עבור הצבא הגרמני.

אלסי קואהן-לייץ בתו של ארנסט התקשתה לראות את עובדות הכפייה האומללות ועשתה כיכולתה לשפר את מצבן. במהלך המלחמה אלסי להבריח נשים יהודיות לשוויץ ופעם אחת אף נתפסה ונחקרה בעינויים אך לבסוף שוחררה. כשנתפס אלפרד טורק, מבכירי 'לייקה', ונכלא על שעזר ליהודים רבים, שחררה אותו החברה שוחד רב.

הגסטאפו ידע על הפעולות של ארנסט לייץ השני אך העדיף לעצום עין שכן המפעל היה חיוני למאמץ המלחמתי, ויותר מזה הכניס המפעל לקופת סכומים עצומים שסייעו רבות לגרמניה הנאצית.

ייתכן שכל הפרשה הזו מעולם לא הייתה נחשפת אלמלא המחקר המסור של הרב פרנק דאבה סמית, יליד קליפורניה שחי באנגליה. הרב סמית כתב בשנת 2002 את הספר 'רכבת החופש של לייקה' (Leica Freedom Train) שפורסם עלידי האגודה האמריקאית לצילומים. משפחת לייץ לא רצתה כל פרסום על פעולותיה במהלך המלחמה ורק אחרי מותו של ארנסט לייץ השני אישרה לפרסם את הסיפור.

אחרי המלחמה קיבלה אלסי קואהן-לייץ תואר כבוד מאקדמית מדעי הרוח בצרפת (1965) ומדליה מהאקדמיה האירופאית בשנות ה-70. בשנת 2007 קיבלה את פרס 'האומץ לעזור' מהליגה נגד השמצה. בטקס הענקת הפרס אמר מנהל הליגה אברהם פוקסמן: "תחת סיכון ניכר, ובהתרסה נגד המדיניות הנאצית, ארנסט לייץ נקט בצעדים נועזים להובלת עובדיו היהודים ואחרים מדרכם של פגיעה. אם רק היו יותר אוסקר שינדלרס, יותר ארנסט לייץ, אז פחות יהודים היו מתים."

ההשוואה לאוסקר שינדלר (שהציל 1200 יהודים בפולין) היא מדויקת. גם שינדלר וגם לייץ הצילו יהודים תוך סיכון עצמי עלידי העסקתם. שנים רבות אחר כך שבר גונתר, בנו של לייץ, את שתיקתו של אביו ואמר: "הוא עשה את מה שהוא עשה מכיוון שהוא חש אחראי לעובדיו, למשפחותיהם, ולשכניו בווצלר."