דונאטו מנדוצ'יו

במרץ 1948 נפטר דונאטו מנדוציו והובא לקבורה כיהודי בשם לוי מנדוציו. הוא נקבר בבית הקברות של סן ניקנדרו, לא רחוק משכניו הנוצרים. על קברו, במקום צלב, נחרטו שני מגיני דוד והמילים הבאות: 'דונאטו... חי כעובד אלילים עד 1930. אבל... בהתגלות אלוקית, נקרא על ידי האל בשם לוי... והוא הפיץ בסלע חשוך זה איחוד ה' ומנוחת השבת...'

סיפורו של דונאטו מנדוציו נחשף מתוך יומן שהוא עצמו כתב: "בדפים אלה תסופר פרשה קצרה ופשוטה. בהם תקראו איך נגה אור מתוך העלטה, אור אשר פיזר את אפלת הלילה והרחיק את צללי המוות. ואתה אישי, הקורא, אל תצחק לכתיבתי הנלוזה והמשובשת כי בכל ימי חלדי לא ישבתי אף יום אחד על ספסל בית המדרש! מורי ורבי היה אלוהי אברהם אשר גאל את אברהם אבינו מעבודת אלילים ויורהו הדרך לארץ כנען".)מתוך יומנו של דונאטו מנדוציו, מכנסייה לבית כנסת(.

המרד בטקס הקונפירמציה

הסיפור התחיל בקיץ 1892, בטקס הקונפירמציה (אישוש) אשר בו הנוצרי מאשר את נדרי הטבילה שנעשו עבורו בינקותו. בטקס זה מתקבל הנוצרי לקהילה כבוגר אחראי (מעין בר מצווה). באותו יום היתה הכנסייה הקטנה של סן ניקנדרו מלאה עד אפס מקום באנשי הכפר שנדחקו וציפו בכיליון עיניים לרגע המרגש. בנו בכורו של סוחר היין עמד לקבל עליו את עול הנצרות. אל האולם הגיע כומר הכפר, דון ז'וזפה, שירד בהדרת כבוד את חמש המדרגות כשלצדו פרחי כהונה צעירים ומולו ניצב הנער, דונאטו מנדוציו. לו הטקס היה מתנהל כשורה, היה דונאטו, שטבילתו לנצרות נערכה כבר בשנת 1885, מנשק את יד הכומר לאות ציות וכניעה ומבקש את חסד הכנסייה. אך לא כך היה הדבר. דונאטו נותר קפוא ואף הביע סלידה ברורה מהכומר. המחזה היה מוזר ורווי מתח שהתפרק לפתע בקולות צחוק רועמים. הכומר רעד כולו מזעם ובושה, שבר את השתיקה בצעקה מהדהדת: "זה יהיה עוד פושע! צא מכאן לבל אוסיף עוד לראותך, כי השטן שוכן בקרבך!" המקרה נפוץ במחוז ובלילה אחד הפך הכפר הקטן למפורסם ושמו נישא בפי כל. אביו, שבנו המיט עליו קלון לדראון עולם, כלא אותו באורווה למשך שבועיים. לדונאטו הצעיר היה ברור כי כעת, לא רק שאין לו מקום בקהילה אלא הוא ניצב מנגד ואף הפך למטרד. דונאטו הפך לבריון הכפר.

מלחמת העולם הראשונה היתה הזדמנות לדונאטו הבריון לצאת מהכפר הנידח ואולי אף לחזור אליו כגיבור. בשנת 1918, שלוש שנים אחרי שהתגייס, נפצע ברגלו ואושפז במשך שנה בבית חולים צבאי בפיזה. בעזרת פצוע אחר ששכב לצדו למד קרוא וכתוב. עבור מנדוציו, שמעולם לא ישב על ספסל לימודים, הייתה זו התגלות. מרגע שלמד לקרוא הוא לא חדל. תחילה קרא רומנים פשוטים ועיתונים ובשנת 1919 שב לכפרו סן ניקנדרו וביתו הפך למרכז רוחני שוקק. בשל פציעתו שהותירה אותו נכה הוא לא היה מסוגל עוד לעבודה גופנית, והוא חי מקצבת נכות ומסיוע של משפחת אשתו. דונאטו הבריון הפך לאיש רוח ורבים נהרו לשמוע את דעתו של המלומד. כך נוצרה סביבו קהילת חסידים. בשנת 1930 מנדוציו חלם שהוא ניצב לבדו בשדה אפל. פתאום הופיע מולו אדם זקן ובידו נר. "שא את הנר ברמה והפץ את אורי", אמר לו הזקן. מנדוציו התעורר מזועזע ומואר בו בזמן. הוא ראה בכך שליחות. כעבור יומיים הביא לו שכנו פינו, בעל בית המרזח, ספר עזוב שהשאיר אורח תמורת הלינה. "הספר הזה אולי שווה משהו רק בגלל הכריכה שלו", אמר פינו. אך כשפתח מנדוציו את הספר הוא מצא את ספר התנ"ך בתרגום לאיטלקית.

החלום והספר הראשון

במשך 3 ימים ולילות קרא מנדוציו את הספר בשקיקה. אשתו המבוהלת חשבה שדיבוק אחז בו. הכומר הוזעק לבית ואמר: "הניחו לו. כשייגמר הספר יעבור לו." אך לא עבר. מנדוציו מצא בתנ"ך אמת אחרת מזו שהכיר בכנסייה. במקום פולחן קדושים - איסור פסלים. במקום דומניקה - היום הקדוש הוא שבת, והפרושוטו אסור באכילה. כך נוצרה בכפר קהילה שהחלה לשמור שבת והפסיקה לאכול חזיר, מה שלכאורה, באורח פלא, הטיב עם בריאותם והוריד את רמות הכולסטרול בגופם. "זה עובד, דונאטו צודק אמרו האנשים". מעל הכול, הבינו המאמינים כי מהסר אינו של נזירות וייסורים, אלא של חיים מתוך קדושה, ייעוד ואור. מנדוציו, שהאמין כי האמת נמצאת ביהדות ולא בנצרות בה נולד, החל להפיץ את הבשורה. ביומן שכתב מציין מנדוציו את התאריך המדויק שבו ייסד את קהילת יהודי סן ניקנדרו: הלילה שבין ה-10 ל-11 באוגוסט 1930, כלומר בהיותו בן 45.

בלילות שבת מנדוציו וחבריו התכנסו בביתו, קראו בתורה, למדו משנה ושרו פיוטים שהוא עצמו חיבר. מנדוציו קבע לוח שנה יהודי על פי הבנתו וחגג פסח כפי שהבין מהכתוב. הוא וחסידיו היו בטוחים שבאותה עת הם היהודים היחידים בעולם והם למעשה החיו את היהדות. כך התחלקה הקהילה בכפר לקתולים ולקהילת היהודים החדשים שמנתה כבר 80 איש.

יום אחד, בשעת ערב שקטה, עבר סוחר נודד בכפר וראה אור דולק בבית אחד בעוד שאר הבתים שקועים בחשכה. הוא הקיש על הדלת ומצא בפנים קבוצה קטנה, יושבים סביב ספר תנ"ך. "מה אתם עושים?" שאל. האם אתם אוונגליסטים (נוצרים פרוטסטנטים) ". "לא, אנחנו העם של אלוהים" (Noi siamo il popolo di Dio). "אנחנו שומרים את התורה... כי אנחנו היהודים האחרונים" הוא פרץ בצחוק: "יהודים? יש יהודים בכל רומא, מילאנו, פירנצה!"

מנדוציו נדהם. הוא מיהר לכתוב מכתב לרב הראשי של רומא: "מצאתי את אחיי האובדים". אך המכתב לא נענה. מכתב שני נשלח גם הוא לא נענה. רק לאחר השלישי, הסכים הרב אנג'לו סצ'רדוטי, רבה של רומא, שהיה בטוח כי הם חומדים לצון, לשלוח שליח שיברר מיהם "'המתייהדים' בכפר האיטלקי הקטן והנידח. השליח שב לרומא נרגש: הם שומרים שבת, כשרות, חגים, קוראים בתנ"ך מתוך אמונה שלמה. הרב שלח להם סידורים, טליתות וספרים, ומנדוציו התריס מול אחיו הקתולים: "אתם רואים היהודים נותנים לנו דברים, ולא כמו הכנסייה שלוקחת מאיתנו דברים." אלה ביקשו לעבור גיור כהלכה ולהצטרף לקהילה היהודית העולמית אך הרב הבהיר כי "זהו זמן מסוכן להצטרף לעם היהודי".

הקהילה החדשה וההתקרבות ליהדות

למרות שהממשלה הפאשיסטית באיטליה עלתה לשלטון כבר ב-1922, האנטישמיות לא הייתה חלק רשמי ממצעה הפוליטי של מפלגת מוסוליני. מאחורי הקלעים, מנהיגים פשיסטים, כולל מוסוליני עצמו, החזיקו בהשקפות אנטישמיות והכינו את הקרקע לסילוק היהודים מהחברה. ההתקרבות לגרמניה ויצירת 'ציר רומא-ברלין' האיצו את התהליך, ומ-1935 החלה תעמולה אנטישמית לחדור לעיתונות.

בשנת 1938 החלה איטליה להפעיל סדרת חוקים אנטי-יהודיים שפגעו בכל תחומי החיים. בפברואר 1940 הצהיר מוסוליני כי איטליה תיפטר מכל יהודיה תוך חמש שנים. ביוני 1940 הצטרפה איטליה למלחמה ויהודים שטרם עזבו את המדינה נאסרו ונכלאו במחנות. לאחר הדחת מוסוליני בידי מתנגדיו ביולי 1943 השתלטה גרמניה הנאצית בהדרגה על המדינה.

מוסוליני הוחזר לשלטון והקים משטר פאשיסטי רדיקלי בחסות הגרמנים. תחת שלטון זה ובסיוע מיליציות פאשיסטיות איטלקיות החל גירוש היהודים לאושוויץ. גל הגירושים הראשון החל באוקטובר 1943 ונוהל על ידי כוחות גרמניים, אך כבר בנובמבר החלו המיליציות האיטלקיות לאסור יהודים, להעבירם לידי הגרמנים ולהחרים את רכושם.

עם ההשתלטות של הגרמנים על איטליה הגיעו לכפר ארבעה אופנועים צבאיים ועצרו ליד הפונדק של סן ניקנדרו. קצין אס.אס. גרמני, מלווה בקצין איטלקי צעדו אל תוך הפונדק והחיילים האחרים התפרסו מסביב מוכנים לפעולה. "לאן הסתלקו היהודים?" שאג הקצין. "יהודים?" חזרו אחריו הנוכחים בפליאה. "אין כאן יהודים. כולם הלכו." הקצין הבין מיד שמרמים אותו ואיים לפוצץ את המקום. לרגע השתררה דממה. כל אחד חיפש בפנים של האחר רמז לבגידה, לחשש, לסדק אבל לא היה שם אף אחד שהיה מוכן להסגיר. הקצין ניסה דרך אחרת. "אם אינכם מסתירים יהודים, ודאי תסכימו שנבצע חיפוש?" "בוודאי!" ענו כולם. "אין דבר שאנחנו שונאים יותר מיהודונים," אמר מישהו, ובלע רוק. הקצין נרגע. ואז, ברוח חברית, הציע אחד הגברים: "לפני החיפוש כוסית לחיי המפלגה?" מיד הוגש בקבוק. הקצין שתה וקרץ: "הייל היטלר!" והאיטלקים קראו אחריו: "ויווה!" כך זרמו הכוסיות וניסיון הגירוש של יהודי הכפר סוכל.

דווקא ברגעים הקשים התגלתה אצילות הנוצרים בכפר. בהנהגת הכומר, הם לא היססו לעמוד יחד מול הרוע. הם לא נתנו לנאצים לגרש את אחיהם היהודים מהכפר. הם התייצבו כחומה אנושית, מגינים על השכנים שנרדפו רק בגלל אמונתם. בזכותם מנדוציו ובני קהילתו ניצלו מהגורל האכזר שציפה להם. כאן המקום לציין כי ההתייצבות לצד היהודים התרחשה בעוד מספר מקומות באיטליה, דבר שזיכה קהילות שלמות באות 'חסידי אומות העולם', אחת מהמפורסמות היא הקהילה של העיירה אסיזי.

הכיבוש הגרמני וההצלה

איטליה הפכה לשדה קרב בין בעלות הברית לבין גרמניה. בתחילת ספטמבר פלשו לאיטליה כוחות בריטיים וקנדים שנחתו בקלבריה ובאזורים נוספים בדרום איטליה. מטרתם האמיתית של הפולשים הייתה להסיח את דעתם של הגרמנים מהמטרה העיקרית שהייתה רומא.

בין הגדודים שנחתו היו כמה גדודים יהודים ('הבריגדה היהודית' קמה רק בשנת 1944). שני החיילים המפורסמים בגדודים היה אנצו סרני שנולד ברומא ופנחס לפיד יליד אוסטריה. כשנעו שניהם בגי'פ בין הכפרים בדרום איטליה הם לא האמינו, כשבמו עיניהם חזו, באנשי הכפר הקטן מניפים דגל כחול-לבן עם מגן דוד במרכזו. קהילה יהודית בכפר קטן ונידח באזור הזה? זה נשמע בלתי אפשרי וחשדו שבכלל מדובר במלכודת. לפיד החליט לבדוק את זה ועצר את הג'יפ בכיכר. תוך רגעים ספורים התקבצו סביבו עשרות סקרנים. הוא עוד לא הספיק להבין לאן נקלע וכבר ניגש אליו נער אחד ואמר לו בעברית פשוטה: "שלום". לפני שהספיק לעכל את ההפתעה, התאספו עוד ועוד תושבים סביבו. יחד עם הנער צעד בנחישות לעבר ביתו של הרב מנדוציו. השיירה מאחוריהם הלכה וגדלה ורבים נדחסו לתוך הבית הקטן, בעוד אלה שנותרו בחוץ ניסו להקשיב לשיחת הרב ופנחס לפיד.

מול לפיד ישב אדם מבוגר, חיוור עם עיניים בורקות. הוא בירך 'שהחיינו' וביקש באיטלקית שיתקרב כדי שיוכל להביט בו טוב יותר. מנדוציו אחז בידיו של לפיד ולחץ אותן בכוח, כמו מנסה לבדוק אם מדובר באמת באדם חי. בקול רועד שאל אותו אם בא מירושלים. לפיד חייך בעדינות ואמר שלא הוא בסך הכול הגיע מיישוב קטן. נשמעה אנחת אכזבה שקטה. "אני גר איפשהו בין דן לבאר שבע," הוסיף. הקהל חזר אחריו בשקט, כמעט ביראה: "מדן ועד באר שבע..." זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלו ביהודי מארץ ישראל. הם היו המומים ורצו לשמוע עוד על אותם יהודים שהופיעו כרגע בתור חיילים. פנחס לפיד ישב והתחיל לספר להם על החיים בארץ ישראל, מה עושים האנשים ועל כך שגם בארץ יש חקלאים כמוהם. הם הקשיבו פעורי פה והנשים מחו את דמעותיהן. כשהחשיך, התנצל ואמר שהוא חייב לשוב ליחידה ואמר בצניעות: "אני לא שליח אלוהים, רק עוד חלוץ בארץ ישראל." אבל מבחינתם הוא היה התגשמות חלום. רק כשהבטיח שיחזור, הרשה לו מנדוציו לעזוב. אפשר למצוא את הצילום המפורסם של פנחס לפיד ואנצו סרני עם יהודי קהילת סן ניקנדרו. בהמשך הצטרף אנצו סרני לצנחנים שצנחו, הוצא להורג על ידי הנאצים במחנה דכאו. על שמו קיבוץ נצר סירני. פנחס לפיד, לימים היה קונסול ישראל במילאנו וכתב כ-35 ספרים, אחד מהם על מנדוציו שנקרא 'הנביא מסן-ניקנדרו'.

אחרי המלחמה: מורשת הקהילה

עם תום מלחמת העולם השנייה באוגוסט 1946, התגיירו 74 מאנשי הקהילה וספק אם מנדוציו עצמו התגייר כהלכה, שכן בריאותו התרופפה והוא לא עמד בברית המילה.

במרץ 1948, חודשיים לפני הקמת מדינת ישראל, נפטר דונאטו מנדוציו ובני קהילתו קברו אותו כיהודי בשם לוי מנדוציו. הוא נקבר בבית הקברות של סן ניקנדרו, לא רחוק משכניו הנוצרים. על קברו, במקום צלב, נחרטו שני מגיני דוד והמילים הבאות: 'דונאטו... חי כעובד אלילים עד 1930. אבל... בהתגלות אלוקית, נקרא על ידי האל בשם לוי... והוא הפיץ בסלע חשוך זה איחוד ה' ומנוחת השבת...'

מנדוציו הותיר אחריו יומן כתוב בכתב יד צפוף. ביותר מ-400 עמודים גולל מנדוציו את חזיונותיו, את דרכו, את כאביו ואת מאבקו הרוחני. בפתח דבריו כתב: "בדפים אלו תסופר פרשה קצרה ופשוטה. בהם תקראו איך נגה אור העלטה, אור אשר פיזר את אפלת הלילה והרחיק את צללי המוות. ואתה, אישי הקורא, אל תצחק לכתיבתי הנלוזה והמשובשת – כי בכל ימי חלדי לא ישבתי אף יום אחד על ספסל בית המדרש. מורי ורבי היה אלוקי אברהם, אשר גאל את אברהם אבינו מעבודת אלילים והורהו הדרך לארץ כנען".

עם פרוץ מלחמת השחרור, בין אלפי הלוחמים שעלו ארצה כדי לקחת חלק במלחמה הגיעו באוגוסט 1948 גם חמישה צעירים, בני הכפר סן ניקנדרו. המגויסים החדשים נשלחו מיד לחזית וגילו תעוזה רבה. גם הקצינים הממונים עליהם הרבו להללם על שום גבורתם. 'הצרה' עם הבחורים האלה, כך אמר מפקדם, שהם מסרבים לעשות כל מלאכה בשבת, אף לא להיערך ללחימה.

שנה לאחר הקמת המדינה עלו ארצה יתר בני הקהילה באוניה 'גליל', ומנמל חיפה נסעו מיד אל הגליל העליון כדי ליישב את הארץ. מטענם העיקרי היה שקי זרעים וצרורות שתילים, והם אף הביאו עימם כבש כדי שישמש קורבן לחג הפסח הקרב. הסוכנות שלחה אותם אל הכפר הנטוש, ראס אל-אחמר ושם הקימו, יחד עם עולים מלוב שחלקם דיברו איטלקית, את המושבים כרם בן זמרה ועלמא. למרבה התדהמה הם גילו כי בארץ חלק מהיהודים לא שומרים שבת. העולים מלוב לא ידעו בדיוק כיצד לקבל אותם שהרי ידוע שהיכן שיש שתי עדות - יש 4 בתי כנסת, ועכשיו הם בכלל גרים... אך עם חלוף השנים נטמעו שתי הקהילות זו בזו.

בכפר סן ניקנדרו נותרה קהילה קטנה של נשים יהודיות השומרות על השבת בעודן נשואות לקתולים. הבנים ממשיכים להיות קתולים ויש בהם המתגיירים והבנות יורשות את דתן מהאם, על כן נחשבות יהודיות. כיום חיות בסן ניקנדרו כארבעים נשים יהודיות.