דרוויש קורקוט

מסעה של הגדת סרייבו

באפריל 1941, כשיוהן האנס פורטנר, מפקד דיוויזיה 718 של הצבא הנאצי, קצין ברוטלי שהוביל רצח המוני של יהודים וצוענים, נקש על דלתות המוזיאון הלאומי, הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש. פורטנר, שהיה סטודנט בסרייבו, הכיר וידע את ערכה העצום של ההגדה לפסח. יוז'ו פטרוביץ', מנהל המוזיאון פתח את הדלת ובאיומי אקדח נדרש למסור לפורטנר את 'הגדת סרייבו'. הוא הגיע בפקודה של היטלר שהתכוון להקים בפראג 'מוזיאון לגזע הנכחד', וההגדה אמורה הייתה לשמש מוצג נכבד במוזיאון. פטרוביץ' שיקר וסיפר לקצין הגרמני שהוא כבר מסר את ההגדה לקצין אחר. יוהן האמין והסתלק. יוז'ו פטרוביץ' חשש שהשקר יתגלה והזדרז למסור אותה למנהל ספריית המוזיאון, מוסלמי בשם דרוויש קורקוט שהפקיד אותה בידיו של כהן דת מוסלמי מחוץ לסרייבו, וזה החביא אותה בין ספרי קוראן. במעשה זה הציל דרוויש נכס לאומי בוסני, מעשה שהפך אותו לגיבור לאומי.

למרות שמה, 'הגדת סרייבו' יצאה לאור בברצלונה בשנת 1350. בדרך נס צלחה תלאות רבות, קרבות וניסיונות גניבה אך באורח פלא שרדה ועודנה. סמל העיר ברצלונה המופיע באחד האיורים מעיד היכן נוצרה וכתמי היין בדפי ההגדה מעידים שהיא לא הייתה רק יצירת אומנות אלא אכן שימשה לקריאה בפסח. עבור היהודים מהווה ההגדה 'דרישת שלום' מאבותינו שלפני מאות שנים חגגו את הפסח כמונו וקראו בהגדה כמונו. כיום עומדת 'הגדת סרייבו' בשורה אחת עם שרידי יצירות מפורסמות אחרות ונחשבת לאוצר תרבותי עולמי.

האוצר האמיתי ב'הגדת סרייבו' הוא האיורים המעטרים אותה. אנו מכירים אותם מאחר שהעתק שלהם מופיע בהרבה מהגדות בנות ימינו. את חלקה הראשון של ההגדה (34 דפים) מעטרים איורים של סיפורי התורה מאז בריאת העולם, דוגמת ירידת יעקב ובניו מצרימה ויציאת מצרים. האיורים האחרונים בחלק זה קשורים בחג הפסח עצמו, כמו חלוקת חרוסת לפני ליל הסדר ומתפללים יוצאים מבית הכנסת. החלק השני הוא נוסח ההגדה עצמה שמלווה באיורים שונים הקשורים בטקסט, ובחלקה השלישי והאחרון - מחזור פיוטים ותפילות לפסח. האיורים מרהיבים בצבעי זהב, כחול, תכלת וירוק עמוק ומשלבים אלמנטים נוצריים ומוסלמיים. כל זה ייצג את הרב-תרבותיות בתקופת תור הזהב של יהודי ספרד, קודם לגזירת הגירוש ב-1492.

הנס הראשון של ההגדה הוא הישרדותה את גירוש ספרד בשנת 1492. לו נותרה מאחור הייתה עוברת לידי האינקוויזיציה ונעלמת. מספרד עברה לאיטליה, וכפי שהעיד שטר מכר כתוב בעברית באחד העמודים הריקים, היא נמכרה בשנת 1510. חתימתו של צנזור איטלקי מטעם הכנסייה בשם ג'ובאני רסטוריני מ-1609 מעידה על כך כי באותה שנה עוד הייתה באיטליה, כנראה בוונציה, ומועד עזיבתה את המדינה לא לגמרי ברור. אם הצנזור היה מוצא בהגדה תכנים אנטי נוצריים, סופה היה להישרף, אבל בדרך נס היא שרדה גם אותו. מוונציה הגיעה ההגדה לסרייבו, כנראה עם קהילת מגורשי ספרד שהגיעו דרך סלוניקי. בעל ההגדה, יהודי ספרדי בשם יוסף כהן, ניסה למכור אותה למוסדות הקהילה היהודית אך הם לא יכלו לשלם את מחירה הגבוה ובשנת 1894 היא נמכרה למוזיאון הלאומי בסרייבו, שם הפכה למוצג החשוב ביותר.

ההגדה במצור ובמוזיאון

לרגע היה נדמה כי במוזיאון הגיעו תלאותיה לקיצן אך לא כך היה. כאמור, ב-1941 נמסרה ההגדה לדרוויש קורקוט, מנהל ספריית המוזיאון, שהפקיד אותה בידיו של כהן דת מוסלמי מחוץ לסרייבו, וזה החביא אותה בין ספרי קוראן.

בשנת 1992, במהלך מלחמת בוסניה, פרצו גנבים למוזיאון. הם לא ייחסו להגדה כל ערך ועל כן נמצאה למחרת זרוקה על הרצפה. מנהל המוזיאון אנבר אימאמוביץ' הסתיר אותה בכספת הבנק המרכזי הבוסני, רחוק מקו האש, שם שרדה את המלחמה ואת ארבע שנות המצור על סרייבו. באפריל 1995 החלו שמועות כי ההגדה נמכרה כדי לממן את המלחמה. כדי להזים את השמועות ראש ממשלת בוסניה הציג לראווה את ההגדה בליל הסדר. היא שוקמה באמצעות תקציב שהעניק האו"ם ועמדה לתצוגה מאובטחת בחדר מיוחד במוזיאון הלאומי.

למרות ש-50% מהתושבים הם מוסלמים, הבוסנים רואים ב'הגדת סרייבו' נכס לאומי ושומרים עליה מכל משמר. החדר בו מוצגת ההגדה מומן על ידי ג'יימס וולפנזון, יהודי אמיד ששימש כנשיא הבנק העולמי. הוא הדפיס העתק מדויק של ההגדה ב-613 עותקים (כנגד תרי"ג מצוות), שנמכרו כל אחד באלפי דולרים, זאת לצורך מימון התחזוקה והאבטחה של החדר. בשנת 1991 הוערך שוויה ב-7 מיליון דולר. סיפור 'הגדת סרייבו' הפך לספר מתח (תורגם לעברית) בשם 'אנשי הספר' שכתבה ג'רלדין ברוקס, זוכת פרס פוליצר.

הצלתה של מירה פאפו

דרוויש קורקוט הציל לא רק את 'הגדת סרייבו', אלא גם את הנערה היהודייה מירה פאפו. הפלישה ליוגוסלביה החלה ב-6 באפריל 1941 והיא נכבשה תוך 12 יום, לא רק בשל העליונות הצבאית של מדינות הציר אלא גם בשל הסכסוכים האתניים הפנימיים עוד טרם הפלישה. הסרבים האורתודוקסים היו מסוכסכים עם הקרואטים הקתולים, ושניהם יחד תיעבו את הבוסנים המוסלמים. מתיחות רבת שנים זאת התבטאה במרידות בתוך יחידות הצבא היוגוסלבי, מה שהיה אחד הגורמים המשמעותיים בקריסה המהירה של הצבא ובכיבוש הבזק של המדינה על ידי גרמניה הנאצית, בסיוע איטליה והונגריה.

כשהנאצים כבשו את יוגוסלביה, הייתה מירה פאפו חברת 'השומר הצעיר' בסרייבו. מיד עם כיבוש העיר החלו הנאצים לממש את התכנית להשמדת היהודים ולמשימה זו הצטרפו הפשיסטים המקומיים, חברי מפלגת האוסטשה הקרואטית (קתולים). בן בריתו של היטלר, אנטה פאווליץ', ראש ממשלת הבובות הקרואטית הצהיר כי "המדינה הקרואטית החדשה חייבת להיות מטוהרת מיהודים ומסרבים. לא נשאיר אבן על אבן ממה שפעם היה שייך להם". לאחר שהוריה נרצחו ברחה מירה ליערות והצטרפה לפרטיזנים של טיטו, (לימים מנהיג יוגוסלביה שהיה בן לאב קרואטי ואם סלובנית). כשנה לאחר מכן דרשו הפרטיזנים ממירה לחזור לסרייבו מאחר שלא יכלו להגן עליה בקרבות הקשים. היא חזרה לסרייבו וחיפשה מקלט במוזיאון הלאומי, שם פגשה את אותו דרוויש קורקוט המוסלמי. בעדות שמסרה ביד ושם תיארה את המפגש ביניהם: "הוא הזמין לי עוגה. אחרי כל כך הרבה סבל, אכלתי עוגה שלא האמנתי כבר שאני אוכל בחיים שלי. והוא אמר לי, 'אני רוצה להגיד לך משהו. אם את מסכימה, אני מוכן להציל אותך. אני לוקח אותך הביתה אלי. אני אלביש אותך ואת תהיי אחת משלנו. 'אני מוכן שתהיי איתי עד סוף המלחמה, אני אשמור עליך. אני צריכה להיות בתור מוסלמית כעוזרת בית אצלו. איזה אדם ישר. אני צריכה לתת הסכמה. בוודאי הסכמתי, בשתי ידיים קיבלתי את זה."

קורקוט לקח אותה אל ביתו ויחד עם רעייתו סרווט הלבישו אותה בבגדי ילדה מוסלמית מסורתית ונתנו לה את השם 'אמירה'. לשכנים סיפרו כי שכרו את שירותיה כמטפלת לתינוק. הם ידעו כי אם במעשיהם הם מסכנים את עצמם כי בקומה מעליהם גר קצין גרמני בכיר.

מירה חיה עם דרוויש וסרווט כחמישה חודשים וטיפלה בבנם מוניב. עד תום המלחמה נרצחו 85% מיהודי סרייבו בעיקר במחנה ההשמדה יאסנובאץ'. דודתה של מירה הצליחה לארגן לה מסמכים מזויפים וכרטיס נסיעה ברכבת והיא חזרה לשורות הפרטיזנים, שם שירתה כאחות ביחידה לוחמת עד תום המלחמה.

דרוויש קורקוט ומורשתו

דרוויש קורקוט נולד בסרייבו בשנת 1888 למשפחה ידועה, משכילה וליברלית. הוא למד תיאולוגיה באיסטנבול ושפות שמיות בסורבון בפריז. הוא היה גבר מרשים. גבוה, עטור שפם, לבוש בחליפה אירופאית מהודרת וחבוש בתרבוש. הוא שלט בעשר שפות והיה איש שיחה מרתק ואמיץ. כאוצר הספרייה היה אחראי על יותר מ-200 אלף ספרים. דרוויש קורקוט היה ידיד היהודים. כבר בתחילת המלחמה פרסם מאמר שכותרתו "האנטישמיות זרה למוסלמים של בוסניה-הרצגובינה". גם אחיו שלח ידו בכתיבה ותרגם את הקוראן מערבית לסרבו-קרואטית. קורקוט סיכן את עצמו מול השלטון הנאצי כשסירב להצטרף לארגון 'הצעירים המוסלמים' שהיה הזרוע המוסלמית של האס-אס. הוא סירב גם לתפקידים אחרים במנגנון הממשלתי של משתפי הפעולה. הוא לא חסך ביקורת גם מהשלטון הקומוניסטי של טיטו ונעצר. הוא הועמד למשפט באשמה מופרכת של שיתוף פעולה עם המשטר הפשיסטי בזמן המלחמה. סרווט, אשתו של דרוויש, פנתה למירה פאפו שבינתיים נישאה וביקשה ממנה שתספר את האמת בבית המשפט - שדרוויש הציל אותה! מירה הסכימה, אך בעלה, שחשש שהמשפט מכור מראש ושהקומוניסטים עלולים לנקום גם במירה, אסר עליה להעיד ודרוויש קורקוט נידון למוות. במשך שנים חיה מירה בתחושת אשמה קשה. לאחר שעלתה לארץ נתקלה במודעה בעיתון יוגוסלבי המציין את יום השנה למותו של הגיבור הלאומי דרוויש קורקוט. היא גילתה כי דרוויש ניצל מגזר דין מוות אך ישב בכלא שש שנים. בשנת 1994 מסרה מירה פאפו את עדותה ביד ושם, אך בסוף אותה שנה נפטרה ולא זכתה לראות את ההכרה בדרוויש וסרווט קורקוט כחסידי אומות העולם.

מוניב, בנם של דרוויש וסרווט הפך לאיש עסקים אמיד בפאריז. הוא הופתע לקבל בדואר את ההודעה שאביו הוכר כחסיד אומות העולם והעביר את המסמך לאחותו לאמיה, שהתגוררה בפרישטינה שבקוסובו. בשנת 1999 ברחו לאמיה ומשפחתה מפרישטינה שהופצצה קשות על ידי הסרבים במהלך מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. לאחר מסע ארוך הגיעו למחנה פליטים בוסנים בגבול מקדוניה ובולגריה. לאמיה הראתה את המסמך לנציגים הישראלים במחנה הפליטים, מסמך שלא הבינה את תוכנו, למעט העובדה שזה קשור איכשהו בישראל, ועל כן גם לא הבינה את התרגשותם של הנציגים הישראלים לאחר שקראו את המכתב.

במאי 1999 הגיעו ארצה כמאה פליטים בוסנים, ביניהם גם לאמיה קורקוט, בתו של דרוויש, ובני משפחתה. בשדה התעופה קיבל את פניהם בנימין נתניהו וגם דבור בקוביץ', בנה של מירה פאפו ז"ל, שאותה הציל אביה של לאמיה.

לאמיה ומשפחתה עברו לגור בסמוך לדבור ומשפחתו והפכו לחברים טובים בלב ובנפש ונשארו כאלה גם לאחר שלאמיה ומשפחתה חזרו לסרייבו ושמרו על האזרחית הישראלית שקיבלו.

ב-14 בדצמבר 1994 הכיר יד ושם בדרוויש קורקוט, שאז כבר היה מוכר כגיבור לאומי בבוסניה, ובאשתו סרווט קורקוט כחסידי אומות העולם. דרוויש קורקוט מת בבוסניה ב-1969 בגיל 81.

לאחר המלחמה הוסגר הקצין הגרמני יוהן האנס פורטנר, מפקד הדיביזיה ה־718 של הצבא ליוגוסלביה של טיטו והוצא להורג בתלייה.