יובל נאמן

האנלוגיה למנדלייב

כל בוגר תיכון מכיר את הטבלה המחזורית של היסודות. הגרסה הראשונה יצאה כבר בשנת 1869 לאחר שהכימאי הרוסי דמיטרי מנדלייב (Dmitri Mendeleev) סידר את היסודות לפי המספר האטומי שלהם ותכונותיהם. הגאונות שלו התבטאה בשני דברים עיקריים: הוא השאיר מקומות ריקים בטבלה עבור יסודות שטרם התגלו (כמו גליום וגרמניום) והוא חזה בדיוק רב את התכונות הפיזיקליות והכימיות של אותם יסודות חסרים. בזמן שמנדלייב פרסם את הטבלה שלו, היו ידועים רק כ-63 יסודות. כיום הטבלה כוללת 118 יסודות מאושרים. מנדלייב היה מועמד לפרס נובל בכימיה בשנת 1906.

עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, עולם הפיזיקה היה שרוי בבלגן מוחלט. מדענים גילו עוד ועוד חלקיקים תת-אטומיים חדשים (כמאה סוגים שונים), אך לאיש לא היה מושג כיצד הם קשורים זה לזה. המצב היה דומה לכימיה שלפני הטבלה המחזורית: אוסף של פרטים ללא תמונה כוללת.

הפריצה הגיעה בשנת 1961 מכיוון בלתי צפוי. יובל נאמן, אז דוקטורנט לפיזיקה ונספח צה"ל בלונדון, הציע רעיון נועז. הוא השתמש בכלי מתמטי מורכב כדי לארגן את כל ההאדרונים - אותם חלקיקים 'כבדים' כמו הפרוטון והנייטרון המושפעים מהכוח הגרעיני החזק בתוך טבלה מסודרת.

נאמן גילה כי החלקיקים מסתדרים במעין משפחות בעלות מבנה גיאומטרי סימטרי. למודל שלו הוא קרא 'דרך השמיניה' כיוון שהקבוצה המרכזית בו הכילה שמונה חלקיקים. כמו שמנדלייב השאיר משבצות ריקות בטבלת היסודות שלו, גם נאמן זיהה חור בטבלה שלו. הוא ניבא את קיומו של חלקיק שטרם נראה, האומגה מינוס, וחישב במדויק את תכונותיו. בשנת 1964, כשהתגלה החלקיק במעבדה בניו יורק, בדיוק כפי שחזה נאמן, העולם המדעי הוכה בתדהמה. זו הייתה ההוכחה שהסדר של נאמן אינו מקרי, אלא משקף חוק טבע עמוק. נאמן לא עצר בסידור הטבלה. הוא היה הראשון להבין מדוע החלקיקים מסתדרים כך: הם פשוט לא היו חלקיקי יסוד סופיים, אלא שהם מורכבים מחלקיקים קטנים עוד יותר. בעוד שהפיזיקאי האמריקאי מארי גל-מאן קרא להם קווארקים (שם שהפך לסטנדרט העולמי), נאמן הציע עבורם את השם העברי קורטים.

כמו מנדלייב גם פרופ' יובל נאמן לא זכה בפרס נובל זאת למרות שהוא הקדים את גל-מאן בפרסום התגלית (בפברואר 1961 לעומת מרץ של גל-מאן) ועל אף ששניהם הגיעו לתוצאות דומות במקביל, פרס הנובל לשנת 1969 הוענק לגל-מאן לבדו. רבים סבורים כי העובדה שנאמן פעל לבדו, ללא גיבוי של ממסד מדעי חזק, ובמקביל לעיסוקיו הביטחוניים והפוליטיים בישראל, היא שמנעה ממנו את הפרס.

בניגוד למנדלייב שהיסוד ה-101 בטבלה, מנדלביום, קרוי על שמו, במקרה של נאמן לא נותר כל זכר לשמו במחקר שלו.

ילדות בתל אביב ובמצרים

יובל נאמן נולד ב-14 במאי 1925 בתל אביב, עיר שהייתה אז בחיתוליה וציינה רק 14 שנים להיווסדה. הוא צמח במשפחה ששורשיה נטועים עמוק באדמת הארץ ובתולדות היישוב העברי. כבר בילדותו הפגין מהירות תפיסה פנומנלית בגימנסיה העברית 'הרצליה'. את בר-המצווה חגג בכיתה י', אחרי שקפץ שלוש כיתות, ובגיל 15 סיים בהצטיינות חסרת תקדים את התיכון: "כל התעודה היתה 'טוב מאוד' חוץ מהתעמלות, שם היה כתוב 'מספיק'. העדיפות הראשונה שלי להמשך הלימודים היתה מתמטיקה (אהבת הפיזיקה באה אצלי מאוחר יותר), אבל יחד עם זה, היה ברור לי שפה יש מלחמות ואנחנו תלויים ביכולתנו להגן על עצמנו", סיפר לימים.

עבור מי שהכיר את המטען הגנטי שלו, הגאונות הזו לא הייתה הפתעה. מצד אמו, הוא היה נינו של זרח מושלי השען המיתולוגי שהתקין את השעון המקורי על המגדל ביפו. בזמנו (1903) הייתה זו מלאכת מחשבת של מכניקה עדינה ודיוק, שנחשבה אז לקדמת הטכנולוגיה; עבודה שדרשה ידע מתמטי מורכב בחישוב גלגלי שיניים וסנכרונם, לצד מיומנות טכנית עצומה במתכות. מצד אביו, סבו וסבתו, אבא ושרה נאמן, נמנו עם 66 המשפחות המייסדות של 'אחוזת בית', הגרעין ממנו צמחה תל אביב. ממשפחת אביו ספג יובל את רוח היזמות הטכנולוגית. בלב חברה חקלאית מתפתחת, שבה מים היו צורך קיומי, הקימה המשפחה מפעל לייצור משאבות שהפך לסמל של יצירה עברית. אביו, גדליהו נאמן, העניק לו את המיומנות ההנדסית, בעוד אמו, ציפורה לבית חשין, חיברה אותו לשורשים העמוקים של היישוב הישן בירושלים, כנצר למשפחות ברוך חשין וסופר. בבית ייחודי זה, בין קירות המפעל למורשת ירושלמית עתיקה, גדל יובל באווירה שבה המדע, התעשייה והציונות היו שלובים זה בזה. המדע עבורו מעולם לא היה רק תיאוריה אלא כלי מעשי לבניית הארץ.

חלק מילדותו של נאמן עבר עליו בפורט סעיד שבמצרים, שם למד בבית ספר צרפתי ורכש את השפה על בוריה. כשחזר לתל אביב בגיל 10, גאונותו כבר בלטה לכל עבר. כיוון שהטכניון סירב לקבל סטודנט צעיר בגיל 15, ניצל יובל את הזמן והצטרף לשורות 'ההגנה'. הוא שירת כמקשר בין בסיסים ואף הדריך לוחמות בשימוש בנשק, ביניהן הצנחנית חנה סנש. רק בגיל 16 נפתחו בפניו שערי הטכניון בחיפה, שם בחר במסלול של הנדסת מכונות.

יובל נאמן סיים את התואר הראשון (B.Sc) בגיל 20, אך עוד קודם לכן בלט כמנהיג ציבורי כשנבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים. בתפקידו זה גילה תבונה פוליטית מוקדמת כשניסה לגשר בין הפלגים היריבים במחתרות הלח"י, האצ"ל וההגנה, מתוך הבנה עמוקה שהאחדות הלאומית היא המפתח לניצחון על המנדט הבריטי.

מהטכניון אל שדה הקרב

לאחר לימודיו עבד יובל כשנה כמהנדס תכנון הידרודינמי במפעל המשפחתי, אך הקריירה ההנדסית נקטעה עם פרוץ המאבק על הקמת המדינה. נאמן השתלב בלחימה באופן פעיל כמפקד פלוגה וכסגן מפקד גדוד בחטיבת גבעתי, והשתתף בקרבות הבלימה הקשים מול הפלישה המצרית בדרום. יכולותיו הארגוניות והניתוח המדויק שלו בלטו מיד בתוך האש, והוא החל לטפס במהירות בסולם הדרגות של צה"ל הצעיר. במהלך 12 שנות שירותו כיהן בתפקידים בכירים ביותר, ביניהם ראש ענף מבצעים במטכ"ל תחת פיקודו של יצחק רבין, שם עיצב במו ידיו את תורת הלחימה של ישראל.

בראשית שנות החמישים, כשיובל נאמן היה רק קצין צעיר במחלקת התכנון, הוא כבר הבין שמדינת ישראל הצעירה אינה יכולה להמשיך ולהסתפק בכיבוי שריפות או בתגובה נגררת לאירועים, אלא היא חייבת לבנות לעצמה תפיסת ביטחון יצוקה. יחד עם צוות קטן ומסור החל לגבש תכנית שהייתה רחבה בהרבה מאסטרטגיה צבאית רגילה. התכנית שרטטה את מפת ההתיישבות הראויה ואפילו סימנה את הגבולות האידיאליים למדינה. לאחר חודשים ארוכים של מחקר מעמיק שבוצע תחת הכינוי המסתורי 'מבצע נבו', התגבשה התכנית שהפכה למסמך התכנון המקיף ביותר שידע צה"ל מאז ומעולם, מסמך שזכה לשם 'תיק לביא' והונח על שולחנם של משה דיין ופנחס לבון באביב 1954.

הלב של התיק הזה היה ההבנה המפוכחת שהמבנה הגיאוגרפי של ישראל הוא נקודת תורפה מסוכנת והגבולות באותה עת מעניקים לצד הערבי יתרון קריטי. מתוך כך 'תיק לביא' הגדיר מחדש את הדרך שבה ישראל צריכה להילחם כדי לשרוד, כשהוא מציב את הנחיתות הגיאוגרפית כנקודת מוצא ומזהיר כי מרכזי החיים של המדינה חשופים מדי. כדי להתגבר על חוסר העומק האסטרטגי הזה, נאמן טבע את דוקטרינת 'המכה המקדימה' וקבע כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לספוג מתקפה, ולכן עליה להיות זו שפותחת במלחמה כדי להעביר את הלחימה באופן מידי לשטח האויב ולפעול בשיטה של הכרעה מהירה בכל חזית בנפרד. כדי להמחיש את המצבים השונים שישראל עלולה להיתקל בהם, הוא הכין מודלים של מלחמה שנקראו על פי שמות האריה: הוא הגדיר את 'הכפיר' כמצב של בלימה תחת הפתעה, את 'האריה' כמצב של המתנה להתקפת אויב ידועה מראש, ואת 'השחל' כמצב האידיאלי שבו ישראל יוזמת ותוקפת ראשונה עוד לפני שהאויב מספיק להיערך.

מתוך הניתוח המעמיק הזה נגזר גם המבנה המוכר לנו של צה"ל עד היום, כאשר נאמן סימן ארבעה כוחות קריטיים שיש להשקיע בהם את עיקר המשאבים: מודיעין מדויק שיוכל להתריע בזמן, חיל אוויר התקפי שישיג עליונות בשמיים, שריון חזק שיכריע את הקרב ביבשה וכוחות צנחנים לביצוע איגופים נועזים. כך הפך 'תיק לביא' למסד הרעיוני שעיצב את דמותו של הצבא, כשתרומתו האדירה של נאמן מתבטאת ביכולת שלו להפוך רעיונות מופשטים לתוכנית עבודה אופרטיבית כזו שרבים רואים בה את זרעי הניצחון המוחץ של מלחמת ששת הימים.

השליחות הסודית בצרפת

השליחות הבאה של פרופ' נאמן החלה בבהילות. דוד בן-גוריון שלח אותו לפריז למשימה קריטית: לטוות את חוטי המודיעין שיהפכו לברית הסודית והאסטרטגית ביותר של המדינה הצעירה. הרקע היה מלחמתה של צרפת באלג'יריה והאינטרסים הצטלבו בקהיר. "המפקדה של המחתרת האלג'יראית ישבה בקהיר וזכתה לתמיכה נלהבת של נאצר" שיחזר נאמן את הימים ההם. "הצרפתים רצו שנעזור להם במידע ובמבצעים נגד המחתרת. אנחנו היינו צריכים מהם נשק וכמה שיותר."

לאחר שבוע אינטנסיבי בצרפת, מצא עצמו נאמן מתדרך את "הזקן". שמעון פרס ישב לצידם. בחדר ההוא, בין הדיווחים המודיעיניים, שרטט בן-גוריון את החזון הרחוק והנועז ביותר שלו. "כבר אז בן-גוריון סימן את היעד של הקשרים עם צרפת והזכיר את עניין האופציה הגרעינית בצורה מפורשת. כלומר, כבר אז הוא ראה את הסיכוי שנוכל לקבל מהם ידע בנושאי אטום, כחלק משיתוף הפעולה. "

עבור נאמן ועמיתיו האופציה הגרעינית הייתה אמצעי למניעת השמדה חוזרת. "צריך להבין איך ראינו את האופציה הזאת. בשום פנים ואופן לא חשבנו על האופציה הגרעינית כדי להשיג דברים שאפשר לעשות גם באמצעים אחרים. רצינו לתת לצד השני את התחושה שיש לנו אופציה גרעינית במטרה אחת ואחת בלבד מתוך הפחד שיום אחד תהיה להם את האופציה הזאת והם יחשבו שלנו אין אותה. במצב כזה לא היה לנו ספק שהם יעשו שימוש בה וישמידו אותנו" סיפר לימים.

שיתוף הפעולה היה הדוק ומסוכן והמודיעין הישראלי סיפק לצרפתים מידע יקר ערך על קהיר. הדרמה הגיעה לשיאה כאשר קבוצת קצינים צרפתים, שסירבו להשלים עם פינוי אלג'יריה, פנתה לישראל בערוץ חשאי בבקשה מזעזעת לעזרה בהתנקשות בנשיא דה-גול, בתמורה לאספקת נשק בלתי מוגבלת. המסר הועבר בבהילות לבן-גוריון. ללא שמץ של היסוס, הורה להזהיר את הנשיא הצרפתי דרך יובל נאמן. חייו של דה-גול ניצלו והוא אכן הודה לבן-גוריון על כך, אך כפי שנאמן מסכם זאת בציניות דקה: הוא "הרגיש מושפל מאוד שישראל הייתה צריכה לחוש לעזרתו."

מבצע קדש היווה נקודת מפנה אסטרטגית עבור המדינה הצעירה. לדברי נאמן "מבצע קדש הבהיר למדינות ערב שהן לא יכולות להשמיד אותנו. במובן הזה המבצע הביא לנו שנים של שקט יחסי ותחושת ביטחון גדולה הרבה יותר. במקרה של קדש, הרוסים איימו עלינו עם טילים גרעיניים. לו היה לנו אז מענה לאיום הזה, אולי הם לא היו מאיימים או שאנחנו לא היינו נכנעים ללחץ שלהם ונסוגים."

בתום המערכה, המשיך נאמן בפעילותו החשאית והפעם הפנה את מרצו להקמת הקשר המיוחד עם הכורדים בעיראק. במסגרת תפקידיו הוא יצא למסע חשאי תחת זהות בדויה שעבר במרוקו, באלג'יריה ובטוניסיה, במטרה לבחון מקרוב את מערכי ההגנה שהקים המוסד עבור הקהילות היהודיות בצפון אפריקה.

במהלך המסע הזה אירע מפגש מקרי ומפתיע, שנראה כלקוח מסרט ריגול. נאמן שיחזר בחיוך: "לא אגיד באיזה תיעוד נסעתי, אבל בתור לדרכונים באחד משדות התעופה עומד לפניי אדם ארוך זקן, שמציג דרכון פורטוגזי. פתאום, מתחת לזקן הארוך, אני רואה שזה בעצם ראש המודיעין הצרפתי, שהגיע בזהות בדויה לעניינים משלו."

חזרה אל המדע והכור

החזרה של יובל נאמן לישראל ולקדמת המדע לוותה בתחושת דחיפות פנימית עמוקה. נאמן, שהיה אז בן 30, הרגיש שהזמן דוחק בו: "פחדתי שאני מאחר את הרכבת ושאם אתעכב עוד קצת כבר לעולם לא אהיה איש מדע אמיתי."

באותם ימים הוא שירת בלונדון כנספח צה"ל, תפקיד שבו היה אמון גם על מדינות סקנדינביה, אך במקביל למדים ולדיפלומטיה החל לרקום את עתידו האקדמי בכתיבת דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת לונדון. נאמן היה חוליה מקשרת חיונית בבניית העוצמה המדעית של ישראל. הוא ליווה את אנשי הוועדה לאנרגיה אטומית במו"מ מול צרפת ובריטניה והוכיח את כישוריו לא רק במעבדה אלא גם בחדרי המשא ומתן המדיני. בעוד בריטניה וארה"ב חששו מהשפעתו של נאצר במזרח התיכון, הוא זיהה הזדמנות. הרושם שנוצר אז אצל ארצות-הברית ובריטניה היה שנאצר מפעיל את כל המזרח התיכון. האנגלים רצו להטיס גדוד שיציל את חוסיין בירדן. "אז מצאתי את עצמי, על פי הוראות מישראל, משתתף בניהול משא ומתן עם האנגלים על מה שהם ייתנו תמורת זכויות הטיסה מעל שטח ישראל. קיבלנו שתי צוללות ו-50 טנקי סנטוריון."

מערכת הביטחון, שהבינה כי נאמן הוא נכס נדיר, עשתה הכל כדי לשמר אותו. הם מימנו את לימודיו ושלחו לו מחליף, בתנאי אחד: שעם שובו, יתייצב לנהל את הכור בנחל שורק.

הדרך לדוקטורט לא הייתה סוגה בשושנים. נאמן התקשה למצוא מנחה עד שהגיע אל פרופ' סלאם הפקיסטני: "דפקתי על דלתו של פרופ' סלאם, פקיסטני במוצאו, וביקשתי להתקבל אצלו. היו לי מכתבי המלצה משני הפרופסורים שלי בארץ. הוא לא שמע על אף אחד מהם וממש לא התרשם. נזכרתי שהבאתי גם מכתב ממשה דיין, שלא היה ממש איש מדע. סלאם קרא את המכתב, עיניו אורו. 'או', הוא אמר לי בחצי לעג, 'עליו שמעתי, אבל מה בדיוק איש צבא מבין בפיזיקה'. למרות כל זאת, הוא הסכים לקבל אותי". תחת הדרכתו של פרופ' סלאם, החלה הקריירה המדעית שהביאה לנאמן תהילה עולמית.

נאמן היה חבר בוועדה לאנרגיה אטומית מהקמתה ב-1952 ועד 1984. בשנים 1961 עד 1963 שימש כמנהל המדעי של הכור בנחל שורק והיה מעורב עמוקות בהסוואת היכולות הגרעיניות של ישראל מפני הלחץ האמריקאי בתקופת הנשיא קנדי. כאשר משלחות פיקוח אמריקאיות הגיעו לדימונה, נאמן היה זה שתכנן את מסלולי הביקור כך שלא יחשפו את המהות האמיתית של המתקן, תוך שהוא מנסח עבור בן-גוריון תשובות דיפלומטיות מתוחכמות ששמרו על 'עמימות אסטרטגית'.

מהתחיה ועד המורשת

פעילותו הפוליטית של נאמן החלה כמעשה של מחאה אידיאולוגית. בעקבות החתימה על הסכמי קמפ-דייוויד ב-1979 וההחלטה לפנות את יישובי סיני, חש נאמן כי מדינת ישראל עושה טעות אסטרטגית והיסטורית חמורה. הוא ראה בסיני עומק אסטרטגי חיוני ובנסיגה משם פגיעה בכושר ההרתעה שביצר במשך שנים.

יחד עם גאולה כהן ומשה שמיר הקים נאמן את תנועת 'התחיה'. נאמן, שהיה אתאיסט מוצהר, עמד בראש תנועה שחיברה בין הימין החילוני-אקטיביסטי לבין הזרם הדתי-לאומי של גוש אמונים. השילוב בין מדען בעל שם עולמי לבין אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה העניק לתנועה יוקרה רבה. נאמן מצא עצמו במצב מוזר, דו-ראשי. מחד גיסא, התמנה על ידי ראש הממשלה בגין, שהעריך אותו מאוד, לשמש כחבר הוועדה ולאחר מכן כיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, ומאידך גיסא, ניהל את ההפגנות הקשות נגד הנסיגה מחבל ימית: "בגין היה פותח כל ישיבה של הוועדה לאנרגיה אטומית בעשר דקות של הערות סרקסטיות נגד הפעולות שלנו."

בבחירות 1981 נבחר נאמן לכנסת ובשנת 1982 מונה לשר המדע והפיתוח הראשון של ישראל. הוא כיהן כשר בממשלות בגין ושמיר, ובין היתר שימש כשר האנרגיה והתשתית. נאמן היה קול ניצי ותקיף בקבינט. הוא תמך בהרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון, דחף להפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981, ואף היה השר היחיד שהציע לספח את דרום לבנון עד נהר הליטני במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

בשנת 1992, במחאה על השתתפות משלחת ישראל בוועידת מדריד, פרשה תנועת התחיה מהקואליציה, צעד שהוביל לנפילת הממשלה ולבחירות שבהן התחיה לא עברה את אחוז החסימה. בעקבות זאת, הודיע נאמן על פרישתו המוחלטת מהחיים הפוליטיים וחזר למחקר המדעי ולכתיבה.

בשנותיו האחרונות התמסר פרופ' נאמן לחקר תרומת היהודים למדע לאורך הדורות. הוא לא ראה סתירה בין עולמו המדעי הקר לבין זהותו היהודית העמוקה. בספרו 'ציידי החלקיקים' ובמאמרים רבים שכתב, ניתח את כתבי הרמב"ם והרלב"ג והראה כיצד הוגים יהודים אלו הניחו את היסודות לשיטה המדעית המודרנית עוד לפני המהפכה המדעית באירופה.

נאמן ראה ביקום מערכת של 'מוזיקה של הספירות' - אמונה שכל תופעה פיזיקלית ניתנת לתיאור על ידי מתמטיקה פשוטה ואסתטית. עבורו, הסימטריה שבתוך הגרעין והסימטריה של גבולות המולדת היו חלק מאותו סדר עולמי שאין להפר אותו. הוא היה פטריוט ישראלי שראה במדע את הדרך היחידה להבטחת קיומו של העם היהודי במרחב עוין.

יובל נאמן הלך לעולמו ב-26 באפריל 2006, בגיל 80, לאחר שלקה באירוע מוחי. הוא נקבר בתל אביב בבית הקברות טרומפלדור. הוא הותיר אחריו משפחה ענפה, מאות תלמידים שחלקם הפכו למנהיגי המדע בישראל ועל שמו נקראו רחובות ברחבי הארץ.